בגיל 90 לאפי נצר יש רשימה של עיסוקים שלא היו מביישים בן 30. הוא מג'נגל בין הופעות עם סדרות מועדון הזמר שלו ברחבי הארץ, שוקד באולפן ההקלטות על שירים חדשים, עורך ומגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיו חיפה, מדריך ומנהל מוזיקלית חבורות זמר ופוקד אירועי זמר שאליהם הוא מוזמן כאורח כבוד. בין לבין הוא גם מבלה עם משפחתו וחבריו הרבים, ובזמן המועט שנותר לו הוא מתנדב ועושה ספורט.
"אני חי את חיי כאילו כלום לא השתנה אצלי כבר עשרות שנים, מכל הבחינות", הוא אומר. "אין לי רגע דל, אני כל היום עסוק ו־24 שעות ביממה ממש לא מספיקות לכל התוכניות שאני עוד מתכנן להוציא לפועל. החברים שלי אומרים לי: 'תגיד, איזה כדורים אתה לוקח כדי להיות כזה צעיר?'. אני לא לוקח כדורים, אני מתנהג כפי שהתנהגתי לפני 40 שנה".
"לתאר את הזוועה במילים": על ספרות ישראלית פוסט 7/10
ספרי מלחמה ואוטוביוגרפיות של מנהיגים: זה מה שהציבור הישראלי קורא כעת
במהלך החברות שלי עם נצר, שהחלה לפני כעשור, נוכחתי לדעת עד כמה הוא מעודכן - שולט ברשתות החברתיות לא פחות מטיקטוקרים בגיל העשרה, ומנצל את הפלטפורמות האלה כדי לשווק בעצמו את הופעותיו ואת עשייתו. "העשייה, היצירה ובעיקר הקהל הם הדלק שלי", הוא מסביר. "כשהייתה הקורונה - הדבר הכי קשה שהיה לי הוא הריחוק הפיזי מהקהל שלי, אבל גם אז דאגתי להופיע בפניו דרך מסך הטלוויזיה והרשתות החברתיות. כל עוד יש לי ביקוש, כל עוד אני מסוגל להופיע וליצור - אעשה זאת. אני מתפלל ומייחל שזה יימשך עוד שנים רבות".
נצר, שלמעט פרס ישראל זכה בכל פרס אפשרי על מפעל חייו המוזיקלי, הוא אחד האומנים החשובים בתרבות הישראלית, הן ככהן הגדול של השירה בציבור ואחד מחלוציו, הן כמי שייסד בארץ את תחום חבורות הזמר והקים עשרות מועדונים, והן כמוזיקאי, מלחין ופזמונאי החתום על יותר מ־800 שירים, בהם עשרות נכסי צאן ברזל בזמר העברי שבוצעו בפי גדולי האומנים. בין השירים הנפלאים שכתב: "בלדה לחובש" (יהורם גאון), "גולני שלי" (יהורם גאון), "מישהו הולך תמיד איתי" (עפרה חזה), "פרחים בקנה" (להקת חיל התותחנים), "שוב לא נלך" (אריק לביא), "סיירת אגוז" (להקת פיקוד הצפון עם הסולן יגאל בשן) ועוד.
"אם תשאל היום ילד בן 20 מי זה אפי נצר, הוא לא יידע. אבל אם תגיד לו שאפי נצר כתב את 'גולני שלי' או 'מישהו הולך תמיד איתי' ו'פרחים בקנה' - הוא יגיד לך 'וואו'", אומר נצר. "ההרגשה הכי טובה שיוצר יכול להרגיש זה שכשאתה כותב שיר ושולח אותו לעולם - הוא כבר לא שלך, הוא של הכלל, ואם אתה מקבל משוב בחזרה ואתה רואה שדורות על גבי דורות אוהבים את השיר, אין פרס או תגמול יותר מזה. שיר הוא לא סתם, שיר זה משהו שבא מהלב ומהמוח, זה חלק ממך, ואם אוהבים את השיר - סימן שאוהבים אותך".
חשבת פעם מדוע לא קיבלת עדיין את פרס ישראל?
"קיבלתי כל כך הרבה פרסים, כל פרס אפשרי, ופרס ישראל הוא הגדול ביותר ואותו עדיין לא קיבלתי. פרס אומר שמישהו מוקיר את מה שעשית. ברור שכל אחד רוצה לקבל את פרס ישראל, אבל מה שחשוב לי יותר מכל הוא הקהל שבא לשיר איתי. כשאני מגיע להופעה ואנשים שרים איתי את השירים שלי בגאווה גדולה - זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. זה הפרס הענק. בכל זאת, אני חושב שכל בנאדם נורמלי היה עושה לו טוב לראות שהמדינה מעריכה ומוקירה את מה שהוא עשה״.
ההקרבה של אבא
נצר נולד ביוני 1934 בחיפה, העיר שבה הוא מתגורר עד היום. "כבר בגן הילדים 'התגליתי', כשהגננת זיהתה שיש לי קול יפה", הוא מספר. "אהבתי לשיר ובבית הספר הפכתי לסולן המקהלה, ובכל האירועים והחגים הייתי שר. המורה למוזיקה בבית הספר, אריה פרידמן לבוב, מאוד אהב אותי וקרא לי 'ילד פלא'. הוא רצה שאתפתח במוזיקה אבל לא היה איך, כי בבית הספר לא היו האמצעים לכך. פרידמן שלח אותי למקהלת בית הכנסת הגדול בחיפה ואמר שאם אתקבל לשם אוכל להתפתח במוזיקה מעבר למקהלת בית הספר. הייתי בן 9 ובאודישן ביצעתי את 'מעוז צור ישועתי' והתקבלתי. קיבלתי סולואים במקהלה, וכולם חשבו שאהיה זמר גדול. כשבגרתי, הבנתי שמבחינה ווקאלית לא אהיה יהורם גאון, אז התמקדתי ביצירה ובהלחנה. את השכלתי המוזיקלית הרשמית רכשתי במכון לאומנות המוזיקה בסמינר הקיבוצים אורנים".
כלי הנגינה הראשון שבו ניגן, כבר בגיל 8, היה חלילית: "כשזה לא הספיק לי, קנו לי מנדולינה, אבל אחי, שחשב שזו אונייה - שם אותה באמבטיה והיא נהרסה. בגיל 14 רציתי לנגן באקורדיון, אבל אבא שלי היה פועל בניין שבנה את הארץ במו ידיו ולא היה לו כסף בשביל זה. כעבור שנה, כשהוא ראה שאני כל כך רוצה אקורדיון, הוא קנה לי במשכורת של חודש. כל כך התרגשתי. זו הייתה הקרבה גדולה".
ממי ספגת את האהבה למוזיקה?
"אבא היה חובב מוזיקה מושבע אבל זייפן גדול, ולאמא היה קול יפה מאוד. לא היה לנו כסף לבלות, לצאת למסעדות, אז בערבים היינו יושבים במרפסת, ואמא הייתה שרה לנו שירים ביידיש. היה לנו בבית פטיפון והמון תקליטי חזנות. בתנועת נוער חלוצית ספגתי את שירי תנועות הנוער והשירים הרוסיים, וברדיו הייתי שומע מוזיקה קלה. כל הסגנונות השונים האלה ניטעו בי ועיצבו אותי כיוצר".
בגיל 16 החל את דרכו כאקורדיוניסט של להקות ריקודי עם בחיפה: "לימדתי את עצמי לנגן, ושם, בחוגי ריקודי העם, 'גילו' אותי כאקורדיוניסט. הייתי עובד ביום במכונאות במוסך, ובערב הייתי לומד בבית הספר. בין לבין היו ימים שיכולתי לנגן בחוגים לריקודי עם, ובמהלך הנגינה נהגתי לאלתר מנגינות להנאתי וגיליתי שאני מאלתר לא רע, אבל לא חשבתי שאני מלחין כי לא ידעתי עדיין מה זה אומר להיות מלחין".
במחוזות ריקודי העם החל גם לעשות שירה בציבור והיה הראשון שחילק שירונים לקהל. "בחוגים לריקודי עם היו רוקדים שעה, עושים הפסקה של 20 דקות וחוזרים לרקוד", הוא נזכר. "נהגתי להדפיס דפים עם שישה שירים ולחלק לאנשים, ובהפסקות הייתי מנגן ושר עם הקהל. זה היה הזרע של השירה בציבור, ושם הבנתי כמה אני אוהב את זה. זה נכנס לי לתוך הנשמה".
כשהתגייס לצבא ושירת כמפקד צוותי הווי, האקורדיון הפך "אחיו לנשק": "כששאלו אותי מה אני יודע לעשות, אמרתי שלשיר ולנגן, ובחוצפתי אמרתי שאני יכול לעשות לחיילים שירה בציבור. אמרו לי 'בבקשה', ובהתחלה הביאו מאה חיילים והרס"ר היה מכריח אותם לשיר, זה היה מצחיק, אבל אחרי זה הם כבר שרו מיוזמתם. בצבא נולדתי כאומן שירה בציבור, הצבא לימד אותי להופיע בפני קהלים רבים. שם הכל התחיל".
המונח "שירה בציבור" כבר היה אז, מה היה החידוש שאתה הבאת?
"כילד אני זוכר את ההורים שלי לוקחים אותי לשמוע את המורה למוזיקה צבי סופר מוביל שירה בציבור, אבל כל מה שהיה אז היה ממש קטן. אצלי זה התחיל לגדול ולהתפתח בבית רוטשילד בחיפה. היה שם אמפיתיאטרון עם 1,500 מקומות, ובכל מוצאי שבת היה מופיע אומן ידוע אחר. ביקשתי ממנהל האמפי לקיים שירה בציבור לכל הקהל. הם אמרו לי 'בבקשה, בוא'. הדפסתי 1,500 שירונים, והקהל שרצה לשיר הסתכל על הדפים ואני רציתי שיסתכלו גם עליי, שיראו אותי. לא יודע מאיפה בא לי הרעיון, אבל הבאתי שני סדינים מהבית, תליתי על חבל, ועליהם הקרנתי את השקופיות עם מילות השירים. השיר הראשון ששרתי עם שקופית היה 'על יד המחנה', שיר יידי ישן. הקהל הסתכל על השקופית ושר. אז הבנתי את הכוח העצום של השירה בציבור".
נערה ושמה ירדנה
מהר מאוד עבר נצר מהאמפיתיאטרון בחיפה לכל בית בישראל דרך מקלטי הרדיו, ובשנות ה־60 וה־70 ביסס את מעמדו כמלך השירה בציבור: "לאחד הערבים האלה באה רבקה מיכאלי ואמרה: 'בוא'נה, זה משהו לא נורמלי'. היא סיפרה על כך לחבר'ה שלה בקול ישראל וכך קיבלתי פינת 'שירה בציבור' בתוכנית של רבקה'לה ברדיו: כל שבוע הייתי מלמד את המאזינים לשיר שירים עבריים. היו אנשים שישבו באולפן, הייתי מחלק להם את הטקסט והיינו שרים יחד. זה היה פורץ דרך בשנים ההן. אחרי זה גלי צה"ל גם רצו אותי, אז גם אצלם הגשתי תוכניות שירה בציבור".
מה אתה חושב על סצינת השירה בציבור עכשיו?
"מאוד שמח על כך. רואה מאות זמרים וזמרות שמבצעים שירה בציבור, וזה פשוט מרגש אותי. זה כל כך חשוב לשמר את הזמר העברי. זו המורשת שלנו".
באותן שנים אימץ את שם המשפחה "נצר", ששאל מדודו ראובן, חבר קיבוץ משמר העמק. "ראובן נצר, אח של אבי, היה אחד האנשים שהכי השפיעו עליי מוזיקלית", הוא מספר. "הוא היה מ"פ בפלמ"ח ועברת את שם המשפחה ל'נצר' בהוראת בן־גוריון, שזה תרגום עברי לשם 'שטמר'. אבא שלי לא החליף את שם המשפחה אבל לא כעס עליי שהחלפתי".
נצר ניהל במשך כ־40 שנה את מחלקת המוזיקה של עיריית חיפה כעובד העירייה, ובשנותיו הראשונות כמוזיקאי לימד מוזיקה בבתי ספר. ב־1959 ייסד את חבורת הזמר הראשונה בישראל - "חבורת בית רוטשילד": "חשבתי ליצור מקהלה ששרה ללא תווים בהדרכתי המוזיקלית, משהו קליל יותר, וכיוון שאהבתי מאוד את הלהקה הצרפתית הקומפניון דה לה שנסון, שהייתה חבורה של כמה זמרים ששרו מדהים, חשבתי שהנוסח העברי שלה הוא 'חבורת זמר', אז הגיתי את המונח הזה, שלא היה קיים אז. החבורה הזו הופיעה בלי סוף ברחבי הארץ, הקליטה תקליטים וזכתה להצלחה כבירה".
בחבורה התגלתה נערה בת 16, ירדנה ארזי שמה, שהקליטה אז את הסולו הראשון בחייה - "בואי אמא". "אבא של ירדנה היה החשמלאי שלי. יום אחד הוא אמר לי: 'אפי, הבת שלי שרה נורא יפה, אולי אתה רוצה לשמוע אותה?'", משחזר נצר. "הזמנתי אותה לאודישן בבית רוטשילד. היא באה עם אחיה, הייתה יפהפייה ומפוחדת, אבל כשהיא פתחה את הפה שלה, היא שרה כל כך יפה, וכמובן שקיבלתי אותה לחבורה. כל אנשי החבורה היו אחרי צבא, והיא הייתה רק בת 16 אבל הפכה לסולנית. לאחת ההופעות הזמנתי את קצין החינוך של הנח"ל לשמוע אותה והמלצתי לו לקבל אותה ללהקת הנח"ל. הוא הגיע, שמע אותה, ניגש אליה ואמר לה: 'התקבלת ללהקת הנח"ל בלי בחינות'".
תגלית נוספת של נצר מאותן שנים הייתה עדנה לב, גם נערה בת 16 שהפכה לאחת הכוכבות הגדולות בשנות ה־60 וה־70: "הופעתי בגלי צה"ל, ודודו דיין, שהגיש שם תוכנית, המליץ לי על צעירה שמנגנת בגיטרה ושרה יפה. הלכתי לבית ספר גימנסיה ביאליק, חיפשתי אותה בהפסקה, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. אמרתי לה שאני רוצה שנעשה משהו ביחד, הבאתי אותה לדב זעירא, מנכ"ל חברת התקליט חיפה, והלחנתי לה את 'הכומתה האדומה' שכתב יורם טהרלב והיה להיט ענק והיווה את כרטיס הכניסה שלה ללהקת פיקוד צפון. בלהקה הלחנתי לה את השיר 'אם תשוב', שגם היה שלאגר גדול".
11 המנונים לצה"ל
הקריירה של נצר כמלחין החלה בגיל 20, כשיצר את שירו הראשון "הורה נעורים": "לימדתי שירים במחנה מרכוס, מחנה צבאי ישן ששימש את חיל החינוך בחיפה, וידידה שלי ביקשה שאלחין שיר לתחרות ריקודים, אז אלתרתי מנגינה. אמרו לי שהטבח במחנה, איש מבוגר בשם אברהם בן זאב, הוא כותב שירים. פגשתי אותו, נתתי לו את המנגינה, והוא כתב את הטקסט 'הורה נעורים'. השיר זכה במקום הראשון בתחרות הריקודים של השומריה. שמרתי על קשר עם אברהם, וכשהיו לי מנגינות נוספות - ביקשתי ממנו לכתוב מילים. אחד השירים שהוא כתב לפי מנגינה שלי היה 'שובך יונים', שביצעה עליזה קשי בשנת 1961, וזה היה הלהיט הראשון שלי והפעם הראשונה בה פרצתי לתודעה גם כמלחין".
הלהיט הבא שיצרו נצר ובן זאב היה "אני ושירי", שבוצע לסירוגין על ידי שושנה דמארי ושלישיית שריד בפסטיבל הזמר והפזמון 1964 וקטף את המקום השלישי. "זה היה השיר שהכניס אותי ללב הקונצנזוס, כי פסטיבל הזמר היה האירוע הכי משמעותי וממלכתי אז", מספר נצר. "רציתי ששושנה דמארי תבצע את השיר, אבל מוועדת הפסטיבל אמרו לי שאני לא יכול לקבל אותה כי כולם רוצים שהיא תבצע את שירם, אז אמרתי: 'אם לא שושנה - אוותר על ההשתתפות שלי'. זה כנראה עבד, כי הם השתכנעו ושושנה ביצעה את השיר. לגבי המבצע השני, שכן בפסטיבל היו שני ביצועים שונים לאותו שיר, ביקשתי את יהורם גאון, אבל אמרו לי: 'השתגעת?'. אז נתנו לי את שלישיית שריד, והגרסה של השלישייה היא שנצרבה בתודעה יותר. לימים קראתי לבתי, שירי, על שם השיר הזה".
אומנם בפסטיבל זה נצר לא הצליח לקבל את יהורם גאון, אבל הוא סגר מעגל בפסטיבל הזמר והפזמון 1969, כשגאון ביצע את שירו "בלדה לחובש" וקטף את המקום הראשון. "זה היה השיר הראשון שלי שיהורם ביצע", מספר נצר. "דן אלמגור כתב את המילים לשיר ב־1956. כשרציתי לשלוח שיר לפסטיבל הזמר, ביקשתי מדן שיר, והוא שלח לי שירי אהבה שלא דיברו אליי יותר מדי. במגירה שלו ראיתי דף צהבהב, וכשקראתי לראשונה את הטקסט של 'בלדה לחובש' - נכבשתי. עברה בי צמרמורת".
זה לא בדיוק שיר לפסטיבל הזמר. הוא כבד.
"כשאמרתי לדן שאני רוצה להגיש את השיר הזה לפסטיבל, הוא אמר לי: 'אפי, מי רוצה לשמוע בפסטיבל שיר כזה? זה לא שיר לפסטיבל הזמר'. הסברתי לדן שהמצב בארץ על הפנים. מלחמת ההתשה הייתה בשיאה והיו מרדפים בבקעה. הרגשתי שזה רלוונטי. יש שניים או שלושה שטענו שהשיר נכתב עליהם, אבל הוא לא נכתב עליהם. מה זה משנה? הם היו חובשים. השיר מוקדש לכל מי שחווה את הטרגדיה הזו והפך להמנון חיל הרפואה עד היום".
הקשר של נצר לצבא היה ונשאר הדוק: מלבד העובדה שהוא מופיע מאז מבצע קדש בפני חיילים בכל המלחמות, כולל זו הנוכחית, הוא המלחין שיצר הכי הרבה המנונים צבאיים לחילות השונים - 11 במספר: הסטי"לים, סיירת אגוז, גולני, גבעתי, חיל הרפואה, חיל המודיעין, שני המנוני חיל התותחנים, המנון קריית הבה"דים, חיל הטכנולוגיה וטייסת 116.
השיר המפורסם ביותר שהלחין נצר ללהקה צבאית היה "מלכות החרמון", שביצעה להקת פיקוד הצפון עם הסולן מוצי אביב וזכה בתואר "שיר השנה" לשנת 1968: "ביקשו ממני להלחין שלושה שירים ללהקת פיקוד צפון. אחד היה 'פתחו את כל החלונות', השני היה 'כי זה נגמר', והשלישי שכתב יובב כץ היה 'מלכות החרמון', שיר אהבה עבור חייל. לא חשבתי שהוא יהיה להיט, אבל כשמוצי אביב עמד על הבמה ושר את השיר הזה, הקהל מחא כפיים וביקש ממנו לבצע אותו שלוש פעמים. הבנתי שזה משהו רציני".
אילו מהשירים שלך זוכים לעדנה מחודשת בחרבות ברזל?
"'פרחים בקנה', 'גולני שלי', 'שוב לא נלך' (ראי רחל ראי) ו'המנון גבעתי' מקבלים קונוטציה שונה עם המלחמה הזו ורלוונטיים יותר מתמיד, כאילו שום דבר לא השתנה זה עשרות שנים. המנון הוא שיר שנשבעים איתו. החיילים עושים מסע כומתה, מקבלים סמל ונשק ושרים את השיר. אתה יודע איזה מרגש זה להיות בכנס חטיבה של גולני וגבעתי ולראות אלפי חיילים שרים את השירים שהלחנתי? אתה יודע איזו הרגשה זה ליוצר כשהוא רואה שכל החיילים שרים את 'גולני שלי' או 'המנון גבעתי' באומץ ובעוז?".
לתת מקום לנשמה
למרות הרזומה העשיר, נצר מצהיר כי את השיר הטוב ביותר שלו - עדיין לא כתב: "אני עדיין מחפש את השיר הטוב ביותר, אני תמיד שואף לכתוב עוד ועוד".
אם יש שיר שאולי התקרב לזה, ונצר מציין אותו לא מעט לאורך שיחתנו, זה "מישהו הולך תמיד איתי", שיצר לעפרה חזה וכבש ב־1985 את מצעדי הפזמונים. "במקור זה שיר בשם 'ארץ חרבה', שכתב רמי קידר לציון 30 שנה לעליית הקוצ'ינים לארץ", הוא מספר. "פניתי לרמי, שהיה מפקד שלי במסגרת שירות המילואים, ושאלתי אם יש לו טקסט שאוכל להלחין. הוא נתן לי את 'ארץ חרבה'. הטקסט היה כתוב בלשון זכר, והפכנו אותו ללשון נקבה. לקחתי את הטקסט ושמתי את התמונה של עפרה על הפסנתר כשאני קורא את הטקסט חמש פעמים ברצף. בקריאתו החמישית יצאה לי המנגינה. לא שיניתי שום תו מהלחן הראשוני".
"אחר כך שינינו את שם השיר ל'מישהו הולך תמיד איתי'. עפרה הייתה מופיעה הרבה בפני חיילים, ובדרך להופעה חורפית אחת במחנה של חיל האוויר בדרום, המטוס שבו טסו נחת נחיתת אונס בגלל מזג האוויר הסוער. אחר כך היא אמרה לי שכל הדרך היא חשבה שמישהו הולך תמיד איתה, כמו בשיר. בשנת 2000, כשעופרה נפטרה, הראו בחדשות אנשים מקבלים את הבשורה המרה והכואבת ומתחילים לשיר את השיר ביחד בקול רם. מכל השירים שרו דווקא את השיר הזה, זה צמרר אותי. בכל מצעדי שירי עפרה חזה הוא נבחר כשיר הטוב ביותר שלה, וזו זכות גדולה עבורי".
נצר מעיד כי מימיו לא חווה תקופה כזו: "אני מרגיש שיש חשיבות גדולה מאוד לפעילות שלי עכשיו, בימים הקשים האלה. ממרום שנותיי ראיתי את כל מה שהיה בארץ הזאת, אבל מצב כזה קשה לא היה אף פעם, גם מבחינת אורך המלחמה וגם מבחינת הקושי. פעם המלחמה הייתה מתנהלת בשדה הקרב, והפעם היא מתנהלת גם בשדה הקרב וגם בעורף. כואב לי גם מה שנעשה בתוכנו, המחלוקות שבתוכנו מכאיבות וקשות, ובסך הכל המצב כל כך חמור שהגענו לשפל כזה. אבל אני אופטימי וחושב שיותר נמוך מהשפל הזה אי אפשר להגיע - ורק נתרומם ונצמח. אתה יושב מול הטלוויזיה, רואה חדשות ונכנס לדיכאון, וזה קשה. במשך ארבעה חודשים לא הופעתי, לא הייתה לי יכולת לעשות דברים, הופעתי רק בפני מפונים וחיילים".
"בשלב מסוים הבנתי שאני חייב להוציא את האנשים קצת מהבור הזה של הקושי, ובהופעות אני פותח את המופע בזה שאני מדבר על כך שאנחנו לא שוכחים לשנייה אחת את החטופים שלנו ואת החיילים שלנו שנלחמים בשבילנו, שבזכותם אנחנו פה, ולא שוכחים לרגע את החיילים שלנו שנפלו, אבל בשביל שנוכל להמשיך - צריך לתת מקום לנשמה, לתת הנשמה לנשמה, ואת זה אפשר לעשות רק דרך שירים ודברים טובים. אנשים אוהבים שירים שמעלים את המורל, שירי ארץ ישראל שלנו, שירי הלהקות הצבאיות, שירי אהבה לארץ, ובסוף הערב אנשים מודים לי על טיפת האור בתקופה החשוכה, וזה מה שטוען אותי בכל פעם מחדש באנרגיות ונותן לי את ההרגשה שבאמת מה שאני עושה זה חשוב. זו השליחות שלי בעולם".
במשך כל השנים הלחנת המנוני מלחמות, גם השנה הלחנת?
"פנו אליי הרבה מאוד אנשים לכתוב על חייל שנפל או אזרח שנרצח, אבל לא הייתי מסוגל הפעם. אני עבד למילים, וכשאני כותב את השיר אני מקבל מילים ומתוך המילים באה לי המנגינה. קשה לי להלחין את השירים העצובים האלה הפעם, כי זה עצב אחר, שלא הכרתי. המילים חודרות לתוכי ומה שחודר לתוך הלב שלי מוציא את המנגינות. ביקשתי את סליחתם והסברתי שנורא קשה לי לכתוב שירים עצובים. רציתי עכשיו לכתוב שירים להעלאת המורל. אני רוצה להלחין שירים שעושים יותר טוב לנשמה".
נצר היה נשוי לאילנה, שאותה הכיר בערב ריקודי עם, עד פטירתה ב־2011. ילדיו, רון ושירי, אומנם לא עוסקים בתחום המוזיקה, אך השושלת נמשכת באמצעות נכדו, עידו נצר, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי שיחד עם עמית מרדכי הקים את הצמד "Triangle", שיוצר ומפיק להיטי פופ ואף יצרו עבור עדן אלנה את השיר שייצג אותנו בגמר אירוויזיון 2021. "עידו מוכשר מאוד, אני גאה בו ובדרך שהוא עושה", אומר הסב בחיוך. "כשהוא היה ילד קטן, הוא היה מתלווה אליי להופעות ולאולפנים, ומבין כל ששת הנכדים שלי הוא זה שגילה הכי הרבה עניין בנושא הזה, והתפתח בצורה מדהימה".
חשבתם על שיתוף פעולה?
"אנחנו חושבים על זה, אבל זה לא פשוט, כי אלו שני קווים מקבילים. לא הוא ולא אני נוותר על זה. אני מאוד רוצה לעבוד איתו. הוא עושה דברים יפים ויש לו הישגים ענקיים, והוא גם גאה בי".
וזה מוביל אותי לשאלה המתבקשת: מהי דעתך על השירים החדשים?
"אני מבין שיש כיום שפה של הצעירים ויש שפה שלנו, הוותיקים, וזו לא אותה שפה. אי אפשר להגיד: אני בעד זה או נגד זה. אני בעד הכל. אני חושב שהשפה של הצעירים צריכה לקבל מקום, אבל אסור לשכוח את מה שהיה, כי בלי עבר אין עתיד. צריך לתת את המקום גם לאומנים הוותיקים, אבל בישראל לצערי לא עושים זאת מספיק וחבל".
הופעות קרובות של אפי נצר: ב־25 ביוני בבית אבא חושי בחיפה; ב־1 ביולי בהיכל התרבות בפתח תקווה מופע לציון יום הולדתו ה־90; ב־3 ביולי במועדון צוותא בתל אביב.