את ריי דיוויס אפשר להכתיר באופן שטחי בתור "האיש שכמעט היה גדול". הלהקה שהוביל במשך שלושה עשורים, הקינקס, הייתה אחת מ"ארבע הגדולות" של הפלישה הבריטית לארצות הברית בשנות ה-60, אבל תמיד השתרכה מאחור בהשוואה לביטלס, המי והרולינג סטונס. הוא כתב והלחין כמה מהשירים היפים ביותר שאי פעם נשמעו, אבל השם שלו לא יגיד הרבה לדורות הצעירים. באנגליה הוא אלוהים, באמריקה הוא כמעט אנונימי. ובכל כך הרבה צמתים בקריירה, כשהוא כבר היה ערוך ומוכן לטעום סוף סוף מההצלחה, הוא הצליח איכשהו לבעוט בדלי.
אבל דיוויס, שחוגג היום (שישי) את יום הולדתו ה-80, הוא גיבור מוזיקלי אמיתי. מעבר לעשרות השירים הנפלאים שכתב, הוא היווה השראה ללהקות רבות, ממאדנס ועד בלר, ששאבו ממנו את החוש המלודי, זווית הראייה הסרקסטית והייחודית על העולם והמשיכה לטיפוסים אנגלים אקסצנטריים. ובעיקר, כמו שכתב ושר באחד משיריו הגדולים, הוא לא כמו אף אחד אחר.
לכבוד המאורע החגיגי, נצא למסע בעקבות כמה מהשירים הגדולים (ולווא דווקא המוכרים או המצליחים ביותר) של דיוויס והקינקס.
You Really Got Me 1964
השיר שממנו הכל התחיל. טוב, לא בדיוק - הקינקס התחילו את הקריירה שלהם עם שני סינגלים נשכחים שלא הותירו שום חותם. ואז, באוגוסט 1964 הגיע המפץ הגדול. השיר נכתב בהתחלה כשיר בלוז איטי, אבל תקלה מופלאה אחת בה אחיו של ריי, דייב דיוויס, הגיטריסט המוביל של הקינקס שליווה אותו כל החיים ביחסי אהבה-שנאה, פינצ'ר בהתקף זעם את מגבר הגיטרה שלו - וכך נוצר לגמרי במקרה הצליל ששינה את העולם, הדיסטורשן. השיר הגיע במהרה לראש מצעד הפזמונים הבריטי והפך את הקינקס בן לילה לסיפור הצלחה.
Dead End Street 1966
1966 הייתה שעתה הגדולה של "סווינגינג לונדון" - רגע בזמן באמצע הסיקסטיז בו הבירה האנגלית הייתה מרכז העולם. "הצבא של רחוב קרנבי" הכתיב טרנדים אופנתיים, הדיסקוטקים היו שוקקים, ואפילו נבחרת אנגליה בכדורגל הצליחה לזכות בפעם היחידה בתולדותיה בגביע העולמי. אבל דיוויס, כאמור, הוא לא כמו אף אחד אחר, והוא היה זה שהתנדב לנעוץ את הסיכה בבלון עם שיר קומי-ריאליסטי, שהושפע מסרטי "כיור המטבח" שרווחו אז בקולנוע הבריטי, על חייהם של בני מעמד הפועלים בדירה המוזנחת עם הכיור הדולף. כדי להשלים את החגיגה הופק קליפ מורבידי בו חברי הלהקה נושאים ארון קבורה.
Village Green 1968
בשנת 1968 העולם בער: האביב של פראג, מרד הסטודנטים בפריז, רצח מרטין לותר קינג ותסיסה פוליטית וחברתית ברחבי הגלובוס. עולם הרוק הושפע מכך, והסאונד של 1968 היה צליל גיטרות שמן ועמוס: הרולינג סטונס, קרים, ג'ימי הנדריקס ועוד רבים אחרים ששרו שירי מחאה שהתייחסו ישירות לאירועים האקטואליים. הקינקס, כבר אמרנו, עשו את הדברים אחרת, וב-1968 הם מוציאים אלבום שהוא ההפך הגמור מכל מה שתיארנו: The Kinks Are The Village Green Preservation Society.
שורשיו של האלבום נטועים עוד ב-1965, אז הקינקס יצאו למסע הופעות בארצות הברית, וחזרו עם השעייה מטעם איגוד האמנים האמריקאי שנגעל מהתנהגותם הפרועה. דיוויס וחבורתו נאלצו להישאר באנגליה, והחלו במסע לחקר שורשיהם האנגליים. האלבום Village Green הוא כולו שיר הלל לאנגליה הישנה: המדשאות הירוקות, משחקי הקריקט בפארקים, הכפרים הקטנים, הטיפוסים המוזרים והמאכלים שקיבתו של אדם שנולד מחוץ לאי הבריטי עדיין לא הצליחה להתמודד איתם בהצלחה. בזמן אמת הקינקס נראו מיושנים ולא רלוונטיים והאלבום כמעט ולא מכר, אבל כיום הוא מוכר, ובצדק, כקלאסיקה.
Mr. Churchill Says 1969
שנה אחרי Village Green, דיוויס הלך צעד אחד רחוק יותר וכתב אופרת רוק שהתיימרה לסכם את קיצור תולדות האימפריה הבריטית, מנקודת מבטו של אזרח בשם ארתור, שמהגר לאוסטרליה. ההפקה האמביציונית הייתה אמורה להיות סרט טלוויזיה בהפקת רשת "גרנדה", אך הרשת נסוגה ברגע האחרון והשירים התגבשו לתקליט Arthur (Or the Decline and Fall of the British Empire). מדובר באלבום מופלא בו דיוויס יורה חיצים סאטיריים לכל עבר: המלכה ויקטוריה, בני המעמד העליון, מפקדי הצבא, חללי המלחמות, ואפילו, שומו שמיים, ראש הממשלה המיתולוגי, שנאומו המפורסם מימי מלחמת העולם השנייה - "נילחם בחופים", זוכה ללחן עליז וקופצני.
Lola 1970
ב-1970 הקינקס היו להקה על סף מוות. עד 1967 הם אולי לא היו מצליחים כמו הביטלס והסטונס, אבל הוציאו כמה סינגלים חזקים מדי שנה ששמו אותם על המפה. ב-1968-69, כאמור, המצב השתנה, כשאלבומי הקונספט הסאטיריים והמורכבים לא התקבלו יפה בקרב הקהל. כדי לצאת מהמצב הלא נעים היה דרוש דבר אחד בדיוק: להיט. ודיוויס הוכיח שכוחו ככותב להיטים עוד במותניו כשכתב את "לולה", שגם מי שלא מכיר את הקינקס כנראה שמע מתישהו והצטרף בפזמון.
אבל אל הלחן הסוחף הוצמד טקסט חריג שהקדים את זמנו בכמה שנים טובות: לולה היא למעשה טרנסג'נדר, והשיר מתאר לילה סוער שהיא מעבירה עם דמות הדובר. ניתן היה לצפות ששיר מלפני חמישה עשורים שעוסק בנושא כל כך רגיש ייחשב היום במקרה הטוב כבומרי ובמקרה הרע כתועבה שיש למחוק מן העולם, אבל הפרוגרסיבים של ימינו נוטים ברובם לחבב אותו, בעיקר בזכות הטוויסט בבית האחרון: גם אחרי שהדובר מגלה את האמת על לולה, הוא לא נרתע אלא נשאר איתה. ה-BBC צנזר את השיר, אבל לא מהסיבות הצפויות: באחת השורות דיוויס חרז "לולה" עם "קוקה קולה", ותאגיד השידור הציבורי לא יכול היה לשדר שיר עם שם של מותג מסחרי. דיוויס ששהה בארצות הברית טס חצי עולם בחזרה ללונדון כדי להקליט מחדש שורה אחת, ושינה ל"צ'רי קולה".
Top of the Pops 1970
אחרי ההצלחה של "לולה" השיר, הגיעה העת לעטוף אותו עם "לולה" האלבום - תקליט קונספט סאטירי נוסף, שבו הפעם דיוויס מעלה על המוקד את תעשיית המוזיקה: המנג'רים, חברות התקליטים המרוכזות ברחוב דנמרק בלונדון, ובגדול כל מי שמרוויח כסף ממוזיקה, שזה למעשה כולם חוץ מהמוזיקאים. גם התקשורת קיבלה את מנת חלקה עם השיר הרוקי הזה, שקרוי על שם תוכנית המוזיקה המרכזית של ה-BBC שהציגה את מצעד הפזמונים. דיוויס מתאר בהומור איך השיר שלו מתברג, אט-אט, אל צמרת המצעדים, ולועג לסיקור המוזיקה בתקשורת שמתעסק בכל דבר מלבד היצירה עצמה.
Holloway Jail 1971
ב-1971 הקינקס הוציאו את האלבום הגדול האחרון שלהם, ואולי הטוב ביותר. קראו לו Muswell Hillbillies, על שם שכונת ילדותם של הדיוויסים בצפון לונדון, והוא כלל אסופת שירים מוזרים ומופלאים. אם Village Green היה האלבום שייצג את אנגליה של הכפרים הקטנים והירוקים, כאן אנחנו פוגשים את אנגליה של הפאבים, מעמד הפועלים, והצדדים הפחות זוהרים של לונדון. למשל, השיר "Holloway Jail" מתאר רומן עם אסירה בכלא הנשים המפורסם ביותר בלונדון.
A Rock 'n' Roll Fantasy 1978
באמצע שנות ה-70 הקריירה של הקינקס מתחילה לאבד כיוון. אלבומי הקונספט המשובחים מפנים את מקומם לטובת אופרות רוק מפוזרות, והקהל מאבד עניין. לקראת סוף העשור הלהקה חוזרת לאלבומים קונבנציונליים, אבל זה כבר לא זה. למעט שיר אחד, שמסתתר באלבום Misfits מ-1978: בלדה קורעת לב ומפוכחת על הפנטזיה הגדולה של עולם הרוק והמציאות האפורה שמאחוריה. דיוויס מדבר על המעריצים שמקדישים את חייהם למוזיקה, אוהב אותם ובו זמנית גם מרחם עליהם. השיר הזה הוא כנראה הקלאסיקה האחרונה של הקינקס, שימשיכו לעוד כמה אלבומים בינוניים ויתפרקו ב-1996.
Waterloo Sunset 1967
קשה להאמין, אבל במקור הוא נקרא בכלל "ליברפול סאנסט", זכר לסימפתיה של דיוויס לקהל בהופעות של הקינקס בעיר החיפושיות. לבסוף הוא התעשת, החליף את המילים, ויצר את השיר הכי מזוהה עם לונדון ואת השיר הכי גדול של הקינקס. פיט טאונסנד מ"המי" אמר שזו "יצירת מופת", דיימון אלברן מבלר אמר ש"זה השיר הכי מושלם שהייתי רוצה לכתוב", ושניהם צדקו. ב-2012 דיוויס הופיע בהפתעה בטקס הסיום של אולימפיאדת לונדון, יצא ממונית שחורה אופיינית בלב האצטדיון האולימפי, ולכולם היה ברור שיש רק שיר אחד שהוא יכול לבצע במעמד שכזה.