לפני שהוא נחשב לזמר-שחקן כישרוני ומעמודי התווך של הפופ הישראלי, היה אדם קודם כל בנאדם. צנוע, מצחיק, מלא חוש הומור עצמי, אדיב, דואג, חם, רגיש וכזה ששם את האחר לפני טובתו האישית. בכל מפגש איתו, כמראיין וכחבר, הוא דאג לנסוך בי את התחושה שהוא מודה לי (ולכל אחד אחר, במקומי, ובייחוד הקהל שלו) על המפגש בינינו (למרות שזה הפוך, כמובן, הוא הרי הסיבה שלשמה נפגשנו), כאילו הריאיון הוא לא העיקר אלא המפגש כן.
כזה היה, אדם של הקהל, והקהל? לא נטש אותו לרגע: הוא ליווה אותו בהופעות ההיסטריות בשנות ה-80 כשהוגדר "אליל נוער", מהגדולים שהיו בישראל, וחרך את הרדיו בקולו המחוספס והבנדנה עם "סוד", "אין מוצא", "נוסע רחוק" ו"מצטער", וחלקם, בייחוד המעריצות, לקחו את הסטוקינג כלפיו כמה דרגות למעלה (מה שהוביל אותו בסופו של דבר לגרום לתופעת ההערצה העיוורת לדעוך); לא נטשו אותו כשכבש את עולם הילדים בסערה ("פלאי קלעים", "הקוסם", פסטיגלים למיניהם); וחיבקו אותו גם כשחזר לפני כ-14 שנה לקדמת הבמה (אחרי שפנה לעסקים אחרים, הרחק מאור הזרקורים) וחידש את סיבובי ההופעות, וגם כשאושפז ב-2017 ונשקפה סכנה ממשית לחייו – ועד יומו האחרון ומאבקו האמיץ במחלת הסרטן כפי שתועד לאחרונה בסרט "בלדה לחיים" (מאת מירי פרלמן) ובפוסטים שפרסם ברשתות החברתיות.
מתחת לאף העולם: ישראל מייצרת רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון | דיווח דרמטי
הפתיל כבר נדלק: התרחיש שארה"ב חוששת ממנו בצפון עלול להתפוצץ בכל רגע
אדם היה מיחידי הסגולה עם הבייגלה על הראש: הוא הגיע מעכו לתל אביב כדי לכבוש את עולם המשחק ולאחר שהשתפשף בהצגות ילדים, הגיעה ההצעה להשתתף כרקדן וכזמר ליווי של יזהר כהן באירוויזיון 1985 עם "עולה עולה". את הכישרון שלו לא יכל האמרגן והמפיק שלמה צח לפספס והחליט לבנות לו קריירה בצרפת תחת השם "כריס לייף". זה אמנם לא צלח וכשאדם חזר לארץ – הוא מותג מלכתחילה כמוצר פופ, כמותג, משהו שלא נעשה כדוגמתו עד אז (כיום אנחנו יכולים לראות תהליך דומה אצל נועה קירל או אנה זק) וההימור צלח והשירים לא רק שהפכו ללהיטי ענק, אלא הוא עצמו הפך למאמי הלאומי.
בניגוד לכוכבי רגע אחרים, לאדם היה גם אופי רציני וחזק, רצונות ושאיפות להתפתח כאמן ולא להישאר תקוע כל חייו במשבצת של 'אליל טיפש עשרה', ולכן הוא עבד על שירי עומק לקהל בוגר (כמו באלבומים "חופשי", "הימים שאנחנו ביחד" ו"סוד האחד") שהיו מבחינת מנהליו כ"התאבדות מקצועית", ואכן, השירים נחלו כישלון צורם אבל לאדם זה לא הזיז כי הוא הלך עם האמת שלו, עם הרצון שלו והיה, לראשונה מאז נכנס לשואו ביזנס – חופשי. דווקא אז העומק שלו כאמן אמיתי בכל רמ"ח איבריו בא לידי ביטוי, התעצב והתעצם וההערצה שהייתה כלפיו בשנות ה-80, הפכה החל מאמצע שנות ה-90 להערכה, מה שכל אמן אמיתי משווע אליו.
הקשר ההדוק שלו למעריצותיו ולמעריציו, ההתנהלות המאוד נעימה וטובה שלו עם התקשורת והעובדה שהוא מעולם לא מצא עצמו בפרשיות פרובוקטיביות (בניגוד לבני דורו) הפכו אותו לאהוב על כל כך הרבה אנשים, חלקם גילו אותו דווקא כשהמציא עצמו מחדש כאמן. אני חושב שזה בעיקר מה שיזכרו ממנו - לצד 4-5 השירים הידועים – את האישיות יוצאת הדופן.
במשך שנים רבות תרם מעצמו לשלל התנדבויות, עזרה לזולת, דאגה לאחר ונתינה אינסופית למען כל מי שיכל לעזור לו, וגם כשכוחותיו תשו, בחודשים האחרונים, בשיא הטיפולים הכימותרפיים, לא ויתר לעצמו והגיע להופיע בכיכר החטופים, חיזק את המשפחות וגם בפוסט שדאג שיפורסם אחרי מותו הזכיר אותם ושם את האחר – לפני עצמו. זו גדולתו של אדם והאדם.
אני אזכור אותו כחבר טוב, כזה שתמיד ידע לתת את המילה הטובה, לפרגן ולעודד, ובעיניי היה לא פחות מאשר הישראלי האידיאלי.