בשעה 19:44, קרא מארגן המסיבה לזכר נרצחי הנובה אתמול (חמישי) לאלפים שהגיע לפארק הירקון הענק לעצור לרגע לדקת דומיה, לזכר 405 הנרצחים. שקט אימים, כל אדם שמשמיע קול משדר אווירה של חוסר כבוד (ממש כמו בצפירה), ופתאום, קול בוקע מאחד הטלפונים מתריע כי במקום אחר בארץ יש כרגע אזעקה.
אנחנו ממשיכים לעמוד ואני רק חושבת כמה זה סימלי. כאן עומדים לזכר הנרצחים, שנייה לפני הופעה-מסיבה מטורפת שתזכיר ותוקיר אותם בצורה ראויה, ובמקום אחר בארץ רצים מתחת לאדמה למקלט כדי לא להיפגע. דיסוננס. הכל מוזר.
רוקדים שוב: עשרות אלפים בפסטיבל ה"נובה" בפארק הירקון
מחקר ישראלי קובע: הסם שהציל את שורדי מסיבת הנובה
זו גם הייתה האווירה כשהתחילה המסיבה, בין אירועי הזיכרון השונים ששילבו בתוכה ושהיו קשורים למלחמה. לרקוד? בידיעה שקרה ל-405 אנשים מוות נורא? לזכרם? כשיש חטופים בעזה? איך מצליחים להזיז ככה את האגן, מבלי להיות עצובים?
בשלב מסוים, אני זוכרת, התחיל ריקוד לזכר נרצחי הנובה, זה שבטח ראיתם ברשתות ללא הפסקה, שהרקדים רוקדים ורוקדים ואז, פתאום - מלחמה. הצמרמורת בגוף הורגשה, אי אפשר היה להתעלם, בטח לא כשמסביבך מיצג ענק עם נרות זיכרון וקריסטלים, אלטר (מיצג שנמצא בדרך כלל באמצע מסיבות ואירועים כאלו) מהמם ואנשים עם דגלי ישראל וסטיקרים וחולצות עם תמונות יקיריהם. "קשוח", אמרה חברה שבאה איתי, "קשוח", עניתי לה, בעוד שתינו בוכות.
כשנגמר הריקוד, עברו לעוד סט. מרחוק אפשר היה לראות אלפים רוקדים וקופצים לצלילי המוזיקה, וברור לכולם: בשורה הראשונה נמצאים ניצולי הנובה. ההתמודדות עם הדיסוננס הזה הייתה קיימת לאורך כל המסיבה.
לא הפסקתי לחשוב איך הם, חובבי מסיבות הטבע והטראנסים, מתמודדים עם השבר והאובדן שקרה בקהילה שלהם ובכל זאת - מצליחים בחלקם להמשיך לרקוד, ואפילו בשורה הראשונה. אי אפשר להבין את החוויה המוזרה הזאת, אבל גם ההגיונית מאוד. אם אנחנו חווינו את הקיטוב הזה רק לרגע, הם בטח חווים את זה כל הזמן, מאז השבעה באוקטובר.
רגע לפני שעמדנו דקת דומייה לידי הצטלמה מישהי מהממת עם חולצה לזכר חברה שלה. הצטמררתי. שנייה אחרי זה היא בכתה, אבל חזרה לרקוד. אנחנו מדינה מוזרה.
באופן רגיש ומכיל, הצליחו בהפקה לעטוף את כל הסיטואציה בצורה מוצלחת. זה התבטא בעוזרים ריגשיים שהסתובבו בקהל, אבל גם בהרכב השירים שבוצע באופן הרגיש ביותר בהתאם למצב, כשהשירים הפכו מרגועים לשירים של מסיבות טבע, קצב, וטראנסים ואי אפשר שלא לרקוד. דווקא לזכרם.
במסיבה בוצעו שירים כמו "בואי הבייתה" של ברי סחרוף, "כמעט קמתי לרקוד" של נינט טייב, "קרן שמש" של בניה ברבי, מרינה מקסימיליאן והחיבור המדהים עם הדי-ג'יי דרוויש (חייבת את זה לפלייליסט) שבנו נרצח בשבעה באוקטובר, "שיר למעלות" בביצועו של מוש בן ארי ודרוויש - שבוצע רגע לפני שמייה שם עלתה לבמה והסבירה את המשמעות של השיר מבחינתה, "זמן להתעורר" ו"שירת הסטיקר" הסופר פוליטיים ורלוונטיים של הדג נחש וכמובן זהבה בן שעלתה עם האימהות השכולות, מה שגרם לקהל שלם לייבב, ועוד אמנים רבים וטובים
כל זמר לווה בידי תזמורת של כלי מיתר ודי-ג'יי אחר מהסצנה, מה שהשתלב באופן מעורר השתאות, וגרם אפילו לחברה הכי טובה שלי שקשה לה לרקוד לא להפסיק להזיז את הגוף. מדהים מדהים מדהים.
לא יכולתי שלא לחשוב, מתחילת האירוע, כמה מסיבות טבע היה אירוע שאהבו להוקיע מהחברה. היה מדובר באלה עם הטראנסים והסמים, ההיפים המוזרים, החבר'ה שעושים עבודה קשה למשטרה עם המסיבות בחורים שכוחי אל.
אבל בתכל'ס, מי שלא חווה מסיבת טבע אפילו לשנייה אף פעם לא יבין. לא את האהבה ואת הקסם שבזה, ולא את המאבקים שצריכים להיעשות עד שמצליחים לארגן מסיבה שכזאת. וכן, לפעמים גם בהיחבא - מה לעשות.
עצוב לי שרק אחרי שקרה מקרה כמו מה שקרה בנובה - אנשים במדינה הזו התחילו להבין. נהייתה סלחנות וקונצנזוס, עד שאורגנה פאקינג מסיבת טבע עם תקציב בתל אביב. היה מפתיע לראות פתאום את ההבדלים ביחס לסצנה הזו במשך השנים. זה שלח אותי לחשוב - מה אם התובנה שהמסיבות האלו הן חלק מהחיים - היו נופלת עוד לפני האסון?
בסוף החוויה הזו, כשפתחתי את הטלפון, גיליתי שההתרעה של פיקוד העורף הגיעה ממני. התרעה בראש פינה, איפה שההורים שלי נמצאים עכשיו, מפונים. אני רקדתי בתל אביב, והם ישבו עשר דקות בממ"ד. עוד משהו שקשה להכיל ולעכל.
כמעט כמו לרקוד למען השבת החטופים, כשהם עדיין שם בעזה. כי מה עוד נותר לנו כאזרחים קטנים לעשות, כשחיים במדינה מוזרה, שגם הפגנות רועשות לא מחזירות אותם? מה עוד נותר ליחיד לקוות, חוץ מלדמיין אותם חוזרים כמו שביקשה מורן סטלה ינאי, לשמוע עדות ממייה שם, ולקוות שנצליח עם האנרגיה הענקית הזאת, ביחד, קצת לשנות?