“לא פספסתי אף הופעה": ההיסטריה סביב הזמר אדם בשנות ה-80

דינה שלמה עקבה אחר התמודדותו האמיצה ומעוררת ההשראה של הזמר אדם עם מחלת הסרטן וכאבה את הסיום הטרגי ביום חמישי האחרון עם פטירתו ממנה בגיל 64.

הזמר אדם הובא למנוחות: "תמיד היית מסור עד עמקי נשמתך"
ברחוב הנשמות הטהורות: שבת עברית מצדיעה לאדם

אדם, אחד מעמודי התווך של הפופ הישראלי ומי שתופעת ההערצה כלפיו בשנות ה־80 הייתה מהגדולות ביותר במחוזותינו, ליווה דורות של ילדים: מי שגדלו בסוף שנות ה־80 זוכרים אותו כאליל נוער עם הבנדנה כרוכה על ידו, הקול המחוספס והמראה החתיכי עם הלהיטים “סוד", “אין מוצא", “נוסע רחוק", “שקיעה אחת", “מצטער" ו"יש אהבה"; מי שבדומה לכותב שורות אלה גדלו בשנות ה־90, זוכרים אותו מהפסטיגלים, מתוכנית הטלוויזיה “פלאי קלעים" או בתור איש הפח במחזמר “הקוסם".

ומי שנחשף אליו בשנות ה־2000, עשה זאת דרך הריאליטי “היכל התהילה", בהופעותיו הרבות על הבמה ובטלוויזיה ובסרטים התיעודיים שנעשו עליו (“חיים ואדם" ו"בלדה לחיים" מאת מירי פרלמן).

“הקהל הוא אלוקים", אמר לי בעבר בראיון ל"מעריב". “הקהל שמגיע לשמוע אותי רוצה לשמוע את השירים שעליהם הוא גדל, ואני דואג לספק לו את הסחורה, את מה שהוא דורש. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה. הקהל יותר חשוב ממני. הדרך היא הדבר החשוב ביותר לאמן".

על תופעת ההערצה חסרת התקדים שחווה בסוף שנות ה־80 סופר רבות: נערות היסטריות וצווחניות שהמתינו לו מתחת לבית או ליד האוטו, קישטו בגרפיטי כל מלון או דירה בהם שהה (הפעילו מודיעין אישי כדי לדעת היכן הוא נמצא בכל רגע נתון); ההתנפלות עליו בהופעות שהובילה את מאבטחיו להבריח אותו באמבולנס; והתקשורת שפמפמה את שיריו ברדיו ובטלוויזיה, בחרה בו מספר פעמים ל“זמר השנה".

“היו כל מיני תופעות שיכולות להחזיק ספר שלם", סיפר על התופעה במבט לאחור. “פעם אחת הייתי בהופעה בסופרלנד בראשון לציון, נכנסנו לוואן מיד אחרי, ופתאום מישהי צועקת לנו: ‘תעצרו, טלי שם!’. לא הבנו מה היא רוצה. התחילו לדפוק לנו על הרכב, מתברר שאחת הבנות פשוט נשכבה מתחת לגלגלים בלי להגיד לאף אחד שהיא נשכבת. היא רק נשכבה וצעקה ‘אם הוא לא אומר לי שלום אני לא זזה’.

ויש אחת שהגיעה אל מאחורי הקלעים עם בקבוק אקונומיקה ואיימה לשתות אם זה נכון שאני מתחתן. זה היה מסובך. בשלב מסוים הרגשתי שמאסתי בזה אז הורדתי הילוך, ואני זוכר שהאמרגן שלי, שלמה צח, קרא לזה ‘התאבדות מקצועית’, אבל מה שקורה לך ומה שאתה מרגיש כרגע זה בדיוק מה שצריך לקרות לך ומה שאתה צריך להרגיש כרגע, אל תהיה בבלבלות.

בשנים האחרונות חלק גדול מהקהל שמגיע להופעות שלי הוא אותו קהל, בנות ה־14־13 של 1987. היום יש ביני ובין הבנות האלה יחסים מצוינים. חלקן אפילו מתנצלות על ההפרעות דאז. כשאני אומר הפרעות זה לראות שמציצים לך מהגג השני לתוך הבית עם משקפת וכו’. הן כבר יודעות שמאוד לא אהבתי את מה שקרה אז".

“לא פספסתי אף הופעה"

אדם, שנולד בעכו בשם חיים כהן, פנה אחרי שירותו הצבאי ללימודי משחק ושאף להשתתף בהצגות ילדים. “אני נחשפתי אל אדם בפעם הראשונה בשנת 1984, לא כזמר אלא לפני שהוא התפרסם ועוד השתמש בשם הפרטי חיים", מספרת מיכל שלום אבני.

“הוא היה שחקן בתיאטרון ‘עודד’ בהצגות ילדים, וכשהוא הגיע לבימת הנוער ברחובות, שם גדלתי, הוא פגש את אח שלי אקי (השחקן אקי אבני), שגם שיחק שם כנער. הם התחברו ואקי הביא אותו הביתה והוא הפך להיות בן בית אצלנו. הייתי בת 9 ואני זוכרת שמהפעם הראשונה שפגשתי אותו הייתה סביבו מעין הילה, אור כזה שקשה להסביר במילים. הכריזמה שלו כבשה את הלב. לפני שהוא התפרסם הוא היה לוקח אותי ואת אחותי יעל להצגות ילדים והיה ממש בן משפחה. הוא היה מואר ומיוחד".

בשנת 1985 זכה אדם לחשיפה כשהיה רקדן וזמר הליווי של יזהר כהן בשיר “עולה עולה" שייצג אותנו באירוויזיון. מנהלו של יזהר אז, האמרגן שלמה צח, לקח את אדם תחת חסותו והפך אותו לכוכב. תחילה נעשה ניסיון להפוך אותו לכוכב בינלאומי, כשהכיוון היה צרפת. הוא אימץ את שם הבמה “כריס לייף" והקליט שלושה שירים באנגלית, בהם “No More Light", שהפך בהמשך ל"אין מוצא", אבל היוזמה נכשלה, והוא חזר לארץ והפך ל"אדם" (שמו האמצעי בתעודת הזהות).

באותה עת עבד אדם עם יזהר אשדות ובת זוגו אלונה קמחי על אלבום הבכורה שלו “סוד" שראה אור באפריל 1987, הפך אותו לסופרסטאר והעניק לו בפעם הראשונה את התואר “זמר השנה". “באותה תקופה הפכתי כבר למעריצה שלו", מספרת שלום אבני. “אבל זו הייתה הערצה אחרת כי גם כשהוא היה בשיא התהילה שלו הוא היה מגיע לבקר אצלנו בבית, היה מכניס אותי אל מאחורי הקלעים וכו’.

לא פספסתי אף הופעה שלו מאז, אף מפגש מעריצים ואף אירוע שבו הוא השתתף. מה שענק בכל הסיפור הזה הוא שנוצרה קבוצה של בנות שהתקבצו מכל הארץ והפכו לחברות טובות בזכותו. הוא יצר, מבלי להתכוון לכך, חיבורים. כל הבנות שהיו אז בהיסטריה סביבו מלוות אותו מאז ועד היום. לפי דעתי אין תופעה כזו בארץ. נכון שיש אמנים גדולים שיש אנשים שמעריצים אותם כל החיים, אבל קבוצת מעריצות כזו מגובשת שבמסגרתה אנחנו נפגשות, תומכות זו בזו וממש חברות לחיים שמלוות אותו ביחד – זו תופעה ייחודית בארץ ורק אצלו".

איך את מסבירה את זה? הרי ההיסטריה סביבו דעכה בשנות ה־90.
“הוא היה אדם מאוד עמוק וזה מה שמשך אותנו אליו. הוא שמר תמיד על קשר עם המעריצות וגם כשהתחיל הפייסבוק – הוא היה שולח לנו הודעות כדי לשאול לשלומנו. כשהוא פתח מסעדות ומועדונים או כשהוא הופיע ב'גנקי' – היינו הולכות לשם. היינו הולכות אחריו לכל מקום.

בשנים האחרונות כמובן היינו בכל ההופעות שלו. זה ללכת אחריו באש ובמים. האישיות שלו כל כך ייחודית, אישיות כובשת, אהבה אמיתית לאדם, זו גם הנוסטלגיה כי כשאתה נקשר למישהו ואוהב אותו מגיל מאוד קטן אז זה הולך ומתעצם. זו אהבה שמטעינה אותי ממקום שאף אחד לא הטעין אותי. הוא היה מטען של הנפש לכל המעריצות ולכל מי שהכיר ואהב אותו.

פיו ולבו היו שווים תמיד, הוא היה בדיוק אותו אדם על הבמה ומחוצה לה. מלאך. אחרי הופעות הוא היה דואג לנו ושואל איך נחזור הביתה ואם יש לנו הסעות, הוא היה מתעניין ומוקיר את האהבה שלנו. הוא אף פעם לא לקח אותנו כמובן מאליו. גם בהופעה האחרונה שלו, כשהוא שר את ‘יש אהבה’ – כולנו בכינו איתו. הוא אמר: ‘אתם ואתן הקשר הכי יציב שלי בחיים האלה. יש אהבת אמת – אתם ואתן האהבה האמיתית שלי’. הוא היה גם מנטור, אדם עם כל כך הרבה חוכמת חיים ואינטליגנציה".

“מהערצה להערכה"

“אני חושבת שאם הוא לא היה אדם עמוק ולא היה בו את ה’מעבר’ לעוד זמר מצוין ששר שירים טובים – ההערצה שלנו כלפיו לא הייתה שורדת כל כך הרבה שנים", מסבירה גלית אוזן־קרני, מעריצה של אדם מגיל 12. “גם כשהוא עשה את הקאמבק הוא הפך להיות חבר. זו כל העטיפה, האדם, האישיות, האופי והכישרון. זה הפך מהערצה להערכה. הוא היה חלק מהמסע שלנו, חלק מאיתנו.

אני חושבת שבאיזשהו מקום עשינו לו סוג של עוול: לא נעים להודות, אבל אני הייתי מהילדות האלה שהיו הולכות לכל הופעה, אורבות לו מתחת לבתים, יודעות מתי ואיפה הוא נמצא ועוקבות אחריו, סטוקינג אמיתי. בדיעבד אני חושבת שזה לא היה לעניין, כי גם השירים שלו היו כל כך עמוקים ובמקום זה צרחנו וצווחנו ובגלל שהיינו ילדות צורחות אז אנשים לא ייחסו חשיבות לעומק בשירים שלו.

במשך השנים, כשהלכנו להופעות שלו אחרי שהתבגרנו, הרגשנו חיבור אחר ויותר גדול ממה שהיה כשהיינו ילדות, זה היה חיבוק, באנו לחבק ולקבל ממנו חיבוק. בבוקר שבו התבשרתי שהוא נפטר, קיבלתי מבול טלפונים כי יודעים שאדם הוא חלק ממני. קרוב משפחה שלי שלח לי הודעה קולית שבה סיפר שבתקופת התהילה הגדולה של אדם החביאו אותו במרפסת של מלון, וכשהוא נכנס לחדר המאבטח פגע בטעות באחד האנשים ולא ביקש סליחה.

אדם חזר לאחור, חיבק את אותו אדם וביקש ממנו סליחה. זה היה האיש. תמיד ה’סליחה’, ה’תודה’ והפרגון הזה לזמרים אחרים ולאנשים היו חלק בלתי נפרד ממנו. לא היה לו אגו, הוא היה מעצים אנשים אחרים ורוצה שהם יצליחו. כשהוא אושפז בפעם הראשונה והמצב לא היה טוב, נדרתי שאם הוא יצא מזה – אני אלך לכל הופעה שלו ולא אפספס אף רגע ממנו, ואכן, כשהוא החלים – גם בחגים וגם בשבתות הייתי הולכת לכל מקום בארץ שבו הוא הופיע. הוא היה בן אדם מיוחד. זו אבידה גדולה".

הדפוס החוזר אצל כל המעריצות שעמן שוחחתי היה העובדה שהן הפכו ממעריצות לחברות של הזמר, כאלה שנמצאות איתו בקשר רציף ברשתות החברתיות, בהופעות ואף יותר מזה - כבן בית, מה שלא קורה בדרך כלל במערכת יחסים שבין כוכב נעורים למעריצות שכבר התבגרו. “זה היה הרבה מעבר להערצה", מסבירה אורית אליהו, המנהלת את עמוד המעריצים “הזמר אדם" בפייסבוק המונה אלפי מעריצות ומעריצים.

“הוא היה אהבת הילדות שלי אז וגם עכשיו. בהתחלה זו הייתה אהבה של ילדה קטנה, ולאט־לאט עם השנים, כשהתבגרתי, התחתנתי והקמתי משפחה, האהבה הזו הפכה להיות אחרת, פתאום את מכירה את האדם לעומק, רואה את הדמות שמאחורי הזמר שהערצת כל החיים שלך, והכרתי בן אדם מדהים ומיוחד. האישיות שלו, הצניעות שלו, הדאגה שלו, ה’בן־אדמיות’ שלו, כשמו כן הוא, זה משהו שהיה מאוד אופייני לו.

הוא אף פעם לא חשב על עצמו לרגע אלא תמיד היה חושב על אחרים, הנתינה שלו הייתה עצומה, טוטאלית. אין נתינה כזו היום. הוא היה נותן הרבה מעצמו לעמותות ולכל מי שנזקק לו מבלי לדבר על זה. הוא פשוט אהב לעזור. בשום מקום ואצל שום זמר בארץ לא ראיתי קהל שצועד איתו כל כך הרבה שנים צעד אחרי צעד. גם הוא וגם אנחנו צעדנו יחד.

הוא ראה אותנו, הבנות הקבועות שהגיעו להופעותיו בילדות, גדלות ומתחתנות, הוא עבר איתנו כל שלב בחיים. הפכנו למשפחה ולאבד אותו זה לאבד בן משפחה. אי אפשר להסביר את האהבה אליו. רק מי שהיה בתוך זה יכול להבין ולדעת איזו אהבה עצומה יש לנו לאיש המדהים הזה. הוא היה זוכר את ימי ההולדת של כל אחת, היה שולח בקביעות ‘מזל טוב’ ולא היה שוכח אף אחת. זה מדהים. זה היה חשוב לו".

“כמו גיבור"

בשנות ה־90 השתתף כאמור אדם בתוכניות, הצגות ומופעים לקהל הילדים. לאחר שפתח מועדונים, מסעדה ושימש כמנהל שיט באונייה, חזר ב־2010 לבמה.

לאורך השנים אסף מעריצות ומעריצים נוספים, כאלה שחצו מזמן את שנות נעוריהם. “אהבתי את אדם בילדות אבל לא הייתי מהמעריצות הצורחות, גם לא הייתי בהופעות שלו", מספרת מיכל לוי. “ההיכרות האישית שלנו הייתה בפעם הראשונה לפני 18 שנה בבת מצווה של הבת שלי. חגגנו במועדון שהיה בבעלותו והוא היה זמר הבית בו.

רצינו שהבת שלנו תשיר באירוע והוא אמר: ‘אני חושש שלא כדאי כי אולי היא תתרגש מדי וזה יכול ליצור מצב לא נעים מול חברותיה וחבריה לכיתה’. קצת התבאסנו אבל התעקשנו שהיא תשיר, ואחרי שהיא שרה, ושרה יפה, הוא ניגש אליי ואמר: ‘מיכל, אני רוצה להתנצל. היא שרה מדהים’. אז נכבשנו בעלי ואני באופי ובאישיות שלו.

מאז הלכנו לרוב ההופעות שלו באופן קבוע, גם כי אהבנו את הבן אדם והתחברנו אליו, וגם כי כל הופעה הייתה שונה מקודמתה. הוא ידע לחדש בכל פעם, בביצועים ובקטעי הקישור. הוא דאג לשמור איתנו על קשר אישי, דאג לברך בימי הולדת ונתן לך להרגיש שאתה חבר קרוב שלו, למרות שאתה בעצם כולה מעריץ שהולך להופעות שלו. זה משהו שהוא גרם לכולם להרגיש וזה ייחודי לו".

ב־2017 אושפז אדם באיכילוב בעקבות ניתוח שהסתבך. בפברואר 2018 שוחרר מבית החולים והתאחד עם הקהל שכל כך אהב, חידש את ההופעות ושיחק במחזמר “הקוסם" שהועלה מחדש. במאי 2023 חשף שהוא חולה בסרטן, ולפני שנכנס לטיפולי כימותרפיה אינטנסיביים קיים מספר הופעות, בתקווה שיוכל בעתיד לחזור ולהופיע. “ההופעות האחרונות שלו היו כל כך מרגשות, עצובות, וידעתי שמשהו לא טוב קורה, אבל הוא שידר אופטימיות", מציינת אוזן־קרני. “גם כשהוא כבר היה חלש הוא התעקש לפגוש את הקהל".

בחודשים האחרונים התעקש אדם, כשהוא בשיא טיפולי הכימותרפיה, להופיע בכיכר החטופים כדי להביע הזדהות עם מאבק משפחותיהם להשבתם. במאי האחרון התארח בהופעתו של יהונתן פרלמן וביצע שני שירים. “הוא היה מאוד תשוש, והיה ברור שקשה לו, אבל כמו גיבור הוא נתן הופעה מדהימה", מספרת ליאת קהתי, המעריצה אותו מילדות. “הייתי בטוחה שהוא יבוא מחובר למכונת חמצן אבל הוא בא רגיל. הוא התאמץ והיה חשוב לו לתת ולקבל את האהבה והחיבוק מהקהל והוא קיבל את זה ביג טיים. הדרך שבה הוא מגיש את השירים מאוד מיוחדת.

בעיניי זה משהו שאין שני לו וזה מה שקסם לי מההתחלה. הוא ידע להגיש שיר בצורה כל כך ייחודית, ובהופעה האחרונה שלו לפני חודש, כשהתארח במופע של יהונתן פרלמן, הוא צחק ואמר שמהצרידות שלו בגלל המחלה, שדומה לצרידות שלו בשנות ה־80, הוא עשה קריירה. גם כשהוא כבר לא נראה טוב והיה ברור שקשה לו והוא סובל – הוא מצא את הדרך לצחוק ולהעלות חיוך. כשהוא שר את השיר ‘אחרי שאמות’ הבנתי שזו כנראה תהיה הפרידה.

“בסוף כל הופעה הוא היה משקיע שעה לפחות בלדבר ולהצטלם עם הקהל, הפניות שלו לקהל הייתה משהו יוצא דופן. הוא ידע איזה שיר כל מעריצה אוהבת, מסתכל לה בעיניים וקורא בשמה, וזה נתן תחושה שהוא רואה את הקהל שלו. נגיד הוא ידע שהשיר האהוב עליי הוא ‘נוסע רחוק’ ובכל הופעה כשהוא שר אותו – הוא הסתכל עליי. זה מה שהפך אותו לכזה מיוחד – הוא ראה אותנו, ואנחנו, המעריצים והמעריצות, לא הפסקנו לראות אותו. עכשיו נשאר לנו לשמר את מורשתו, להנציח ולהמשיך להשמיע את שיריו שיחיו כאן לנצח".