יובל דיין הייתה ועודנה אחת היוצרות והאומניות האהובות עליי, כזו שמצליחה לשפוך את אישיותה לתוך היצירה שלה, גם טקסטואלית וגם מוזיקלית, ללכת בדרך שלה, מבלי להתמסחר ומבלי לקפוץ על טרנדים חולפים, ולהיות נאמנה לאמת, האמנותית והאישיותית שלה עד הסוף.

באלבומה החדש "תישארי את", היוצא עשור לאחר פרסום אלבום הבכורה המצליח שלה ("לאסוף"), ניכר תהליך ההתבגרות הפנימי והרוחני שעברה בחלוף השנים, הביטחון העצמי שהחל להתעצב ולמצוא נתיב (כל אמן, בעיניי, עובר מספר שנים של חיפוש עד מציאת הנתיב הנכון והמדויק לו, וזה לא קשור להצלחה אמנותית או מסחרית) וההבנה שאפשר ומותר להעז ללכת בקצב שלך, גם אם זה כרוך לעיתים בסיכון.

באלבום הזה אני מרגיש שדיין, בתעוזה ובראש מורם, לקחה סיכון: היא שמה קודם כל את מה שבוער בה לומר, לשיר ולבצע, קרי את אמנותה, על פני הדחף הטבעי של כל אומן ליצור להיט שיהפוך מדינה. דיין חתומה על לא מעט להיטים שיצרה לאורך הדרך, אבל מרגיש לי שהאלבום הזה נוצר ממקום אחר, פנימי, אישי, חשוף ושברירי יותר מאי פעם - השבריריות נוכח המצב שאופף את כולנו מאז השבעה באוקטובר, כמובן. כמו הקול האישי שלה הפציר בה להוציא אלבום שלא מתוך כוונה ליצור להיט, או להתחבב על המיינסטרים, אלא מתוך כוונה להביע אמירה.

האמירות שלה פרושות לכל אורך האלבום בדמות של חיפוש אחר עוגן, רוחני ואולי גם פיזי, להיאחז בו: ב"עומדת במקום" היא מחלקת למאזינים תחושות אישיות - "שנים כבר נעולה, בכלוב של הישגים, בנוי מדמיונות, חסכים קשים, תמיד לא רגועה, הרגלים רעים, אני בכל מקום – ולא יודעת מי אני".

ב"יודעת" היא שרה על כל מה שהיא לא יודעת אלא מקווה לדעת - "אם הייתי יודעת שיש לי עם מי לדבר, לחבר מחדש כשהכל מתפורר, לרפא את הנפש, כל יום שעובר מחדש". ב"איפה אתה" היא עדיין ממשיכה את החיפוש והשאלות - "איפה אתה, תגיד לי איפה אתה? חשוך ואין לאן ללכת". וב"נסיכה" היא עדיין בחיפוש אחר זהותה - "הייתי נסיכה והיום לא בטוחה".

ככל שמתקרב האלבום לסיומו נדמה כי העלטה שהייתה סביב העתיד ואותן שאלות, מתפזרות בעובדה מוצקה שיש תקווה, יש עתיד ויש גם ביטחון, ללא עירבון, שיהיה טוב: ב"מלאך שומר" היא מבינה שיש כוח עליון ששמר עליה לא לאבד את עצמה ואת שפיותה בתוך הטירוף; ב"כוכבים של אושר" היא כבר שרה על עתיד אופטימי, על שמש ושמחה; ובפינאלה "תישארי את – סיום" (המשך של שיר הנושא הפותח את האלבום) – היא כבר בטוחה שהכל יסתדר ויהיה טוב.

התהליך הזה שעוברת דיין עם המאזינים ובעיקר עם עצמה, מתחילתו ועד הסוף, די מבטא את התחושות של כולנו במציאות הישראלית היומיומיות, הנעים בין מלנכוליה ושיברון לב לבין רגעים קטנים של אושר. היא עשתה זאת בקונספט מלא מחשבה באלבום זה.

לא כל השירים פה לדעתי יהפכו ללהיטי רדיו, כי מלכתחילה נדמה לי שהיא לא כיוונה לשם הפעם (למרות ששיר כמו "כמה כמה" בוודאי יהפוך לכזה). יש לציין לשבח גם את המפיק המוזיקלי פטריק סבג (שותף פעיל גם בתהליך הכתיבה וההלחנה) שידע לנתב את דיין ברגישות ובעדינות לכיוון שרצתה. 

זה תהליך לא קל לאמן, לצייר את השברים וסדקי האמונה שלו (בעצמו ובכלל) והיא עשתה זאת באומץ, בצורה רגישה ובכישרונה הרב כיוצרת וכמבצעת. זה ללא ספק האלבום הכי בוגר ופגיע של דיין (עד כה).