כחודש לפני מותו, בעיצומם של טיפולים כימותרפיים קשים, כשהוא תשוש, מתקשה ללכת ולדבר, עלה הזמר אדם על במת היכל התרבות. לבוש חולצה שחורה למען השבת החטופים, כשבנדנה צהובה על ידו, ביצע שני שירים בהופעה של יהונתן פרלמן. אלו היו השירים האחרונים ששר בחייו.
ברגע שצלילי הפסנתר הראשונים של פרלמן עטפו את האולם, זהר אדם ככוכב ונתן למוזיקה לשאת אותו ואת הקהל אל לרגעים יפים ונוסטלגיים. קולו המחוספס והשברירי, החיוך האוהב והמבט בעיניו כשהביט לכל אחד ואחת שהגיעו לחבקו לאחר המופע, לא היו רק של זמר אהוב אלא היוו את ניצחון הרוח על הגוף, כיאה לגיבור אמיתי.
עם כל הכבוד לנאום בקונגרס - הפור ייפול הערב בחדר הסגלגל
דרך הרפורמה והבערת הרחובות: עמית סגל טוען - כך ניסה ביידן להפיל את נתניהו מהשלטון
כשביצע את שירם של פרלמן ויואב גינאי "אחרי שאמות", שיר שקיבל משמעות עצובה, שוברת לב ומצמררת, צחק הזמר לטרגדיה בפרצוף ואמר ברוח שטות: "קצת הומור עצמי עוד לא הרג אף אחד", וברגע הפך את דמעות הקהל לצחוק. ובפינאלה, בטרם קד קידה אחרונה, ביצע בצורה מונומנטלית וחצי מדקלמת, לצלילי עיבוד כלי קלאסי, את להיטו המוכר מהאייטיז - "סוד".
ברגעים שבהם שר נראה כי כל מכאוביו האישיים נעלמו והתחלפו באומץ, בתעוזה וכנראה בהשלמה שזו עלולה להיות הופעתו האחרונה. כמי שבמשך כל חייו הבמה הייתה הבית שלו - בחר להיפרד מהבמה ומהקהל הנאמן לו בראש מורם. עיני כל הנוכחים באולם באותם רגעים נמלאו דמעות, כשנחתה ההבנה שזוהי פרידה מהאדם שהעריצו והעריכו, כי עבורו ההצגה נגמרה.
אבל למרות היותו שחקן כישרוני ואומן במה בכל רמ"ח איבריו, הדבר האחרון שאפשר להגיד על אדם זה שהוא תפס את החיים ואת הקריירה כהצגה. האדם שהקהל הכיר על מסך הטלוויזיה ובהופעות, היה האדם שפגש מאחורי הקלעים, שכן פיו ולבו היו שווים. גם כשבשנת 2007 פורסם ש"יצא מהארון" באופן פומבי, טען כי מעולם לא הכחיש את נטיותיו המיניות ולא ניסה לגלם פרסונה רחוקה מהמציאות. זאת אף שעיקר ההיסטריה סביבו הייתה של נערות, כך שהיה לו הרבה מה להפסיד.
"מי שמכיר אותי ואוהב אותי, יודע שהכל אפשרי אצלי עד החיים שלי", אמר. "כל המעריצות שלי הכירו את שירזי (בן זוגו במשך שמונה שנים - ד"פ) וידעו בדיוק מה התפקיד שלו בחיים שלי. כל אותן אלו שחיכו למטה".
אדם תמיד היה כן עם עצמו ועם הקהל שלו, ואולי זו הסיבה שאותן מעריצות לא נטשו אותו כשהתבגרו, אלא נשארו נאמנות לו. לא בגלל הקריירה, שבשנות ה־90 החלה בדעיכה, אלא בזכות האישיות והעומק שבו.
חצי הכוס המלאה
בעשור האחרון זכיתי לא מעט פעמים לפגוש את אדם - או בשמו האמיתי: חיים כהן - גם במסגרות עיתונאיות וגם במסגרות פרטיות, שוחחתי איתו בטלפון וראיתיו בהופעות, ואין פעם אחת שהוא לא זרק, בשלוף ובנונשלנטיות, מסרים לחיים, מבלי שבכלל התכוון לכך (או שכן).
לפני כשנתיים, זמן קצר לפני שפרסם בפומבי את התמודדותו עם מחלת הסרטן, בתקופה שבה הקורונה הייתה בשיאה וענף התרבות הושבת כליל, ענה לשאלתי האלמנטרית "מה שלומך?" בתורת חיים: "אני מרגיש מצוין. זו מין תקופה כזו שאתה צריך לבחור על מה אתה מסתכל. אנחנו בתוך הקורונה כמה חודשים ויש לנו מול העיניים את הבחירה של איזו תשובה לתת לשאלה הזו. אם תשאל כמעט כל ישראלי עכשיו - הוא יגיד לך שהוא מרגיש קקה, אבל כל עוד יש לי את האפשרות להסתכל על חצי הכוס המלאה - אז אני מסתכל על מה שיש לי בתוך הכוס וננעץ על זה. זו תשובה ארוכה לשאלה קצרה, אז אני מרגיש מצוין".
בהזדמנות אחרת, כשצלצלתי לאחל לו יום הולדת שמח עם הגיעו לגיל 60, נתן על רגל אחת את משנתו לגבי הגיל: "דודי, יש לי משהו להגיד לך בקשר לגיל: הזמן עובר כל כך מהר, הכל קורה נורא מהר, אז אני לא אהיה קלישאתי ואגיד שאני מרגיש כאילו רק אתמול הייתי צעיר, אבל במידה מסוימת כן, בסופו של דבר אני מנסה לבנות את החיים שלי באיזשהו באלאנס בין הרצף לבין התחלות, ולחיבור המשותף בין השניים אני קורא חיים. אז כשאני מסתכל על הזווית הזו, זה מרגיש לי כאילו רק לפני דקה הייתי צעיר, אבל כשאני מתחיל לשים את המחיצות של ההתחלות השונות שחוויתי בחיים, ואת המדרגות בין מצב למצב אני מבין שבמכלול עברתי חיים שלמים, ויש לי תקווה וציפייה לעבור עוד מחיצות ומסלולים כאלה".
הפגישה הראשונה שלי עם אדם הייתה ב־10 במרץ 2016, כשגבי גזית ואנוכי אירחנו אותו בפינת המוזיקה "צלילים ישראליים" ברדיו MF103. הוא הגיע כחצי שעה לפני תחילת השידור, מלווה בלילך טיקוצקי, מנהלת מועדון המעריצים שלו, וניהל איתי, אדם שלא פגש לפני כן, שיחה של כרבע שעה שבמהלכה התעניין בעיסוקיי, בתפיסתי את החיים ואת העולם, בבית שבו גדלתי (התברר שגרנו באותה שכונה באותה עת) ובעיקר הוכיח שגינוני כוכבות ואגו הם ממנו והלאה.
הצניעות, ההסתכלות בגובה העיניים והיחס החם הפכו אותו מאומן שכילד הערצתי בתוכנית הילדים "פלאי קלעים" ובמחזמר "הקוסם!" לאדם שאני מעריך. במהלך הבאלאנס לקראת השידור, שבו ביצע בלייב את שיריו "יש אהבה" ו"סוד", הוא הפר את האווירה המתוחה המאפיינת את הדקות הספורות לפני שידור בבדיחות ובחיוך שהדביק את כל הנוכחים באולפן.
"הקריירה שלי הגיעה די מהר, לעתים אני חושב שמהר מדי, אבל עם השנים אתה לאט־לאט מוצא את המקום שלך בתוך הקריירה ומתחיל להבין מה בתוך המכלול של הקריירה חשוב לך", סיפר לנו בתוכנית. "יש הרבה דברים כמו הצלחה, כסף, הגשמה, עשייה שאתה מרותק אליה, אפשרות להתרחב ולהרחיב אופקים בעשייה שלך. למקצוע המטורף הזה יש פרבולה מטורפת וצריך למצוא את האיזון בתוך כל הדבר הזה".
תודה על מה שיש
מאז אותו מפגש נשמר הקשר בינינו, כפי שאדם שמר עם כל כך הרבה אנשים. הוא הפך, מבלי להתכוון, למנטור, בעיקר בנוגע לתפיסתו את החיים. ב־2018, זמן קצר אחרי ששוחרר מבית החולים שבו שהה כארבעה חודשים בעקבות ניתוח להוצאת כיס המרה שהסתבך והוביל אותו לטיפול נמרץ כירורגי, שאלתי אם מה שעבר הוביל לשינוי של תפיסתו את החיים. "מי שמכיר אותי יודע שאני לא דרמה קווין בקטע הזה", ענה.
"אני חושב שהחיים נפלאים ובנויים בצורה כזאת שאתה, מהמקום שלך, צריך לעשות את המקסימום כדי שהחיים יקרו, ובעצם אין לך שום שליטה על התוצאה. אתה יכול רק לקוות שדברים יקרו כמו שאתה מתכנן. זאת אומרת, אדם צריך לקום בבוקר כשיש לו מטרה, ולעשות את המקסימום שהוא יכול, את ההשתדלות שלו, אם נגדיר את זה במילים רוחניות, ואין לך בעצם שליטה על מה אתה מרוויח מזה, ולא כל דבר שאתה עושה בבוקר אתה צריך לחשב מתמטית מה זה נותן לך בסוף היום. זה לא השתנה אצלי".
"לפי הספר אני אמור להעריך את החיים וכמובן להפסיק לעשן כי זה לא בריא, ובאמת אחרי שהשתחררתי מבית החולים הפסקתי לעשן. אבל שלושה שבועות אחרי זה, כשאחותי אילנה נפטרה (לאחר מאבק במחלת הסרטן - ד"פ), חזרתי לעשן. אז אני עסוק בלהשתדל, לקום בבוקר ולדעת שאני עושה השתדלות בכל התחומים. מה החיים יחזירו לי? אין לי שמץ, אבל לפחות אני תמיד יכול להסתכל על עצמי ולדעת שעשיתי את הטוב ביותר עד סוף היום. לפעמים זה לא לעשות כלום, אפילו לא לצאת מהמיטה, אבל בתודעה אתה צריך לחשוב שאתה עושה את המקסימום בשביל עצמך, גם אם אתה לא עושה כלום, כי גם לקום בכוח ולעשות דברים שאתה לא מחובר אליהם - זה לא טוב ולא עוזר. החיים קורים בצורה מוזרה ואין לנו שליטה על זה. אני לא אגיד לך שהקדוש ברוך הוא מחליט עלינו, אני מאמין שיש יד מכוונת ואין לנו שליטה על שום דבר, אלא רק על מה שאנחנו עושים. אין לנו שליטה על מה שקורה במרחב שלנו אל מול העולם, אל מול האוויר שאנחנו נושמים ואל מה שאנחנו מכניסים לגוף. אנחנו כל הזמן צריכים להיות במקום של למידה ולהגיד תודה לאל על מה שיש ולהשתדל שלא להתבאס על מה שאין".
כששאלתי אותו איך אחותו, אילנה, השפיעה עליו, ענה: "אחותי הייתה מעבר לעוגן עבורי. עוגן זה משהו שאתה מכיר ומרים, משתמש בו כשאתה צריך. כשאחותי נפטרה, נשארתי רק חצי. היא הייתה החצי שלי מגיל אפס, וכשהיא נפטרה, היא לקחה איתה את החצי שלי ואומנם השאירה אותי שלם, אבל בלי החצי שלי. זה משהו שמאוד קשה להסביר ולהגדיר. אני היום שלם בגלל העובדה שאומנם היא לא כאן, אבל רוחנית היא איתי כל הזמן, והחצי שהיא לקחה איתה הוא החצי הפיזי".
הפרסום ושברו
אדם, יליד עכו שגדל בחיפה, פרץ כמטאור בשמי תעשיית המוזיקה המקומית בשנת 1987 עם אלבום הבכורה המצליח "סוד", שהגדיר מחדש את הגישה לפופ־רוק הישראלי ונתן לראשונה ביטוי גם לקולות צרודים ומחוספסים. מבחינה מוזיקלית, האלבום אופיין בצלילי פופ־רוק אלקטרוניים שהושפעו מהמיינסטרים באירופה, בין היתר הודות למפיק המוזיקלי יזהר אשדות.
מי שליווה את אדם לאורך הדרך הוא המפיק והאמרגן שלמה צח. צח ניהל אותו מאז ימיו כרקדן וזמר ליווי של יזהר כהן באירוויזיון 1985 עם השיר "עולה עולה", דרך האפיזודה הקצרה בצרפת, שם ניסה לטפח קריירה תחת שם הבמה "כריס לייף", ועד להפיכתו ל"אדם". "השיר 'אין מוצא' הוא יציאה של שלמה צח", סיפר לי אדם ב־2021.
"שלמה צח האמין ביואב גינאי, שלא כתב עד אז שירים, כי הוא אהב לגלות כישרונות חדשים. כשבאתי לארץ מחופש, אחרי שהקלטתי שני סינגלים בצרפת, שלמה הציע לקחת את השיר 'No More Light' ששיווקנו בחו"ל ולהקליט אותו בעברית. יואב, שחזר מתקופה ארוכה בניו יורק, תרגם את 'אין מוצא' בהשראת החוויות שלו משם. לא התאמצתי יותר מדי בשביל השיר הזה ולא תכננתי שהוא יתפוצץ כמו שהוא התפוצץ, אבל ארבעה חודשים אחרי שהקלטנו אותו עם פלייבק בצורה הכי פשוטה שיש - זכיתי בתואר 'זמר השנה'. לא שיערתי שהוא יהפוך לכזה להיט. כששלמה הלך לחברות התקליטים עם המאסטר של השיר, אמרו לו 'מה זה הקול הצרוד הזה? אנחנו לא יכולים להשתמש בזה'. איכשהו הוא מצא מישהו שישקיע בסינגל, הסינגל הגיע לרדיו והרדיו טרף את זה. עד היום השיר מושמע בין 1,000 ל־1,500 פעמים בשנה, אני סופר".
מאז פריצתו לתודעה ועד תחילת שנות ה־90 סיפק אדם להיטי ענק, בראשם "סוד", "אין מוצא", "מצטער", "נוסע רחוק" ו"שקיעה אחת" ולצדם חווה תופעת הערצה בלתי נשכחת. היסטריה המונית של מעריצות שארבו לו בכל פינה. "כנראה שהיה לי כישרון, אבל מעל הכל היה לי מזל", אמר לי בעבר. "כל אחד צריך את אותו הרגע שבו נפתחים שערי שמיים ומישהו שולח אליו את הברכה, להיות במקום הנכון, בזמן הנכון ועם הדבר הנכון".
אדם הוצג כמוצר פופ אולטימטיבי: גבר יפה תואר, רקדן כישרוני שמפזז על הבמה, נוטף כריזמה וסקס אפיל, קול מיוחד ושירים מצוינים. סמל ההיכר שלו היה בנדנה שכרך סביב מפרק ידו. "הבנדנה הייתה רעיון של שמעון שירזי, שאז היה בן זוגי והלביש אותי, כמו שהלביש את עפרה חזה ואת ירדנה ארזי", סיפר אדם. "הצטלמתי לתוכנית הטלוויזיה 'ממני מני' עם מני פאר. הייתי לבוש עם ג'ינס כחול וחולצת תכלת. שירזי אמר 'חסר לי משהו בצילום' ולקח את הבנדנה שהייתה לו על התיק והלביש לי אותה על היד, והשאר היסטוריה והיסטריה".
עם צאת אלבומו השלישי "חופשי" ב־1989, החליט אדם בצעד אמיץ לוותר על הכוכבות וההיסטריה ולהתמסר לעשייה האומנותית, כפי שרצה ובחר ולא כפי שציפו ממנו. בכך הוכיח שמאחורי הפרסונה הציבורית של אליל ההמונים יש אומן מורכב.
"צריך לדעת לעכל הצלחה ולמה? כי מתישהו זה איננו", הסביר לי. "אני מכיר חבר'ה שלא יכלו ללכת ברחוב כי היו בטופ, ואחרי שש שנים אף אחד לא זיהה אותם. זה פער מטורף. בגיל 27, הגיל שבו הייתי כשפרצתי לתודעה, אתה יכול לעכל את זה כי אתה במקום אחר בעולם הפנימי שלך. אבל כשאתה בן 20 זה מטורף. איך ילד בן 20 יכול לחוות משהו כזה? זו הסיבה שחלק גדול מהדור הצעיר שמקבל פרסום מיידי כזה מוצא עצמו בבלבלה רצינית. זה כיף, זה נפלא וזו התגשמות חלום, אבל אצלי זה היה מעורב כי למדתי בבית צבי, ורציתי להיות שחקן תיאטרון, אז אפשר להגיד שהקריירה המוזיקלית רק הפריעה לתוכניות המקוריות שלי, כי כל העניין עם התיאטרון הגיע רק אחרי שהפסקתי את כל סיפור הטירוף, ועברתי לאלבום אחר, למוזיקה אחרת. אז נפתחו בפניי דלתות התיאטרון. לעכל את העובדה שהפרסום מתמוסס לך בין האצבעות, זה קושי מאוד גדול".
"אחרי הופעה בפני 20 אלף איש אתה חוזר הביתה ויש ואקום שנוצר על ידי ההיעלמות של הקהל. כשאתה קם בבוקר ומגלה שהקהל נעלם לתמיד - זה קשה, ופה האדם צריך למצוא את הבאלאנס שלו. למזלי ידעתי לראות דרך ובחרתי לעשות משהו שיאפשר את היציבות הנפשית שלי, להצליח לעמוד מאחורי העשייה ולאהוב אותה, וגם אם היא לא מצליחה - לא להפסיק לעשות. לא לכל דבר חייבת להיות מטרה ענקית. לא כל דבר נמדד לפי כמה אתה מצליח. אומן צריך להתעסק בהתפתחות האישית שלו, וכל עוד אתה מתעסק בהתפתחות שלך תוך כדי התעסקות ביצירה שלך, ואתה גדל יחד איתה - אז יש משמעות ותוכן לחיים עצמם. אם אתה יוצר מוזיקה או כל דבר אחר רק בשביל האימפקט וההצלחה הציבורית, אז מתישהו ייווצר וואחד בור ואתה תיפול לתוכו בלי להרגיש. כשאתה עושה את הדברים מתוך המקום שלך, גם אם אף אחד לא שומע או משמיע אותם, אתה יודע לנחות טוב, כי אתה לפחות עם שתי רגליים על הרצפה ולא עם בור מתחתיך".
הקהל הוא אלוהים
השיחה האישית האחרונה שלנו הייתה במרץ 2022, שיחה טלפונית שגרתית שהתגלגלה לעסוק בחלומות. לאדם, שלא במפתיע, הייתה מנטרה שלמה גם על נושא זה: "נורא קל להגיד שיש לי חלום לעשות את זה ואת זה ואת זה, אבל אני מעדיף לא לחלום. אני מעדיף לקום בבוקר, לחיות את היום הזה ולקוות שבסוף היום אגיד שהגשמתי משהו שרציתי. חשוב לשים מטרה, אבל לקרוא לזה חלום לא מוגשם זה מתיימר ומליצי מדי".
אדם פנה לאורך הדרך לאפיקים נוספים: הוא פתח רשת בתי קפה (אדמ'ס), נתן במה לאומנים צעירים וטיפח אותם, עבד בספינת שעשועים, השתתף בריאליטי נשכח ("היכל התהילה", ערוץ 24), השתתף בהצגות לבוגרים ולילדים, העלה מונודרמה על חייו ותמיד, בפורמט כזה או אחר, לא חדל מלהופיע ולא ויתר לעצמו על המפגש האינטימי עם הקהל.
ביולי 2022 הקליט את שירו "סוד" עם נונו ועם רוני דואני, נציגת דור הביניים של כוכבי הפופ. הוא אף ביצע עם השתיים את השיר על בימת מועדון הבארבי בתל אביב. "כל זמר, ובייחוד זמרי פופ, תלויים מאוד בחומרים", אמר אז על שינויי הדורות. "אתה יכול שתהיה לך תקופה הורסת, ואז פתאום בצורת ארוכה, שבמהלכה אף אחד לא מצליח לכתוב לך להיט. אבל כדי להמשיך להיות קיים, אתה נאלץ להסתפק בשירים בינוניים שאותם אתה משחרר. כשאתה מתחיל את הקריירה שלך בגיל 17־18 ואתה עדיין רוצה אותה גם בגיל 40, אתה צריך שיהיה לך מה למכור. נונו תשרוד כי היא גם כותבת ומלחינה בעצמה את החומרים שלה, בנוסף לזה שהיא פרפורמרית מצוינת. יש לה מה להציע".
בעשור וחצי האחרונים התניע אדם מחדש את סיבוב ההופעות החיות שלו עם מיטב להיטיו. הוא חבר לרון רוזנפלד (פורטרט) ומייקל הרפז (היי פייב) למופע משותף, חזר להקליט (אלבום האולפן האחרון שלו "גאולה" יצא ב־2019) והקהל, שהגיע להופעותיו, הורכב ברובו משני דורות - אלו שגדלו עליו בימי ההיסטריה ההמונית, ואלו שגדלו עליו בתור כוכב ילדים. קהל שליווה אותו לאורך הדרך ושמר לו אמונים עד רגעיו האחרונים.
"הקהל הוא אלוהים", אמר לי בעבר. "הקהל שמגיע לשמוע אותי רוצה לשמוע את השירים שעליהם הוא גדל, ואני דואג לספק לו את הסחורה, את מה שהוא דורש. כך זה היה תמיד, כך זה יהיה. הקהל יותר חשוב ממני. הדרך היא הדבר החשוב ביותר לאומן".
במאי 2023 בחר בצעד אמיץ לשתף את עוקביו ברשתות החברתיות בהתמודדותו עם מחלת הסרטן. כדרכו, בסיבוב ההופעות שקיים לפני כניסתו לטיפולים כימותרפיים, צחק על הנושא. הוא סיפר לקהל שכאשר הרופא אמר לו שהטיפול עלול לגרום לו לצרידות, השיב לו: "דוקטור, עשיתי מזה קריירה".
בחודשים שחלפו מאז חשף את דבר מחלתו, אפשר לקומץ אנשים לבקר אותו. היו שם בני משפחתו וחבריו הקרובים ביותר, בהם מירי פרלמן, מי שניהלה אותו עד יומו האחרון יחד עם שלמה צח, יצרה וביימה את הסרטים התיעודיים על אודותיו "חיים ואדם" (2010) ו"בלדה לחיים" (2024), ששודר כחודש וחצי לפני פטירתו ותיעד את מאבקו במחלה.
אדם שיתף באופן רציף ברשתות החברתיות בחוויותיו מהטיפולים, כתב על מכאוביו וגם על תחושותיו מהמצב במדינה. בחודש ינואר, בעיצומם של הטיפולים, התעקש לקיים הופעה בכיכר החטופים ובה קרא להשבתם. "יש לי את המלחמה הפרטית שלי וב־7 באוקטובר נפתחה לי עוד חזית", אמר בכיכר. "המלחמה השנייה מונעת ממני להסתובב, אבל ידעתי שהיום מולכם, למטרה שלכם, אני חייב להגיע. מה שהחזיק עד 7 באוקטובר זו האמונה, הידיעה וההחלטה שאנצח. סמכו עליי - אנחנו ננצח".
ב־27 ביוני עלה לרשתות החברתיות הפוסט שביקש לפרסם אחרי מותו, וגם בו הכניס קורטוב מההומור האופייני לו. "אם אתם קוראים את המילים האלה סימן שאני בעולם שכולו טוב. ככה אומרים, עוד לא יכול להמליץ. רוצה להודות על המסע המופלא והבלתי ייאמן בחיים האלה, עשיתי המון, הייתי טוטאלי, הלכתי עד הקצה בכל דבר, באהבה, בחברות, ביצירה, נשארו לי כמה חלומות לא סגורים אבל לא המון. תודה על האהבה, תודה על כל אדם שפגשתי, או השפעתי בצורה זו או אחרת, תודה על החיים".
את הפוסט חתם בשורה: "אם לא הצלחתי לסייע מלמטה בעניין השבת החטופים, אנסה לפעול מלמעלה. תהיו טובים, אוהב".