26 שנים לאחר יציאת האלבום הראשון של השמחות, מאות אנשים התקבצו להופעה מיוחדת של הלהקה הוותיקה בזאפה מידטאון בתל אביב. זוגות בשנות החמישים והשישים, חלקם מעריצים שמלווים את הלהקה כבר שנים ארוכות, לצד צעירים וצעירות בשנות העשרים לחייהם שהכירו אותה רק לאחרונה, הודות לאפליקציית טיקטוק.
לטובת מי שטרם נחשף לתופעה נזכיר כי חטופים שחזרו משבי החמאס סיפרו על עומר ונקרט שנחטף ממסיבת הנובה. לדבריהם, עומר אוהב מאוד את השיר "איזה יום היה לי סמואל" של השמחות ואף נוהג לשיר אותו בשבי על מנת להרים את המורל. בעקבות כך, הסאונד של השיר שיצא בשנת 2001, הפך ללהיט ויראלי בטיקטוק עם אלפי סרטונים ועשרות אלפי צפיות והחזיר את להקת השמחות לתודעה בישראל.
מרגש עד דמעות: בעודה מתמודדת עם מחלה קשה, סלין דיון כבשה את פריז
"זו לא שירה, בטח שלא מוסיקה": שי גולדשטיין במתקפה מפתיעה נגד נועה קירל
הערב התחיל כאשר חברי הלהקה עלו לבמה לקול תשואות הקהל, והסולן האגדי ישראל ברייט, חמוש במשקפיים האייקוניות, לא שכח לציין: "אנחנו להקת השמחות". בהרכב הנוכחי של השמחות נמצאים ויטלי פודולסקי על האקורדיון, גרשון וייסרפירר בכלי הנשיפה, אלעד כהן בונן מתופף, בן דגוביץ' מדרבק וטל לוי על הבס.
לאחר שביצעו שני שירים יחסית רגועים, "לילה לבן" ו-"ורה" מתוך אחד מאלבומי הסולו של ברייט, שהותירו את הקהל לשבת במקומו (כיאה להופעות בזאפה מידטאון), ברייט תהה בקול לאור המצב הבטחוני המתוח: "איך מתחילים הופעות בכלל?". לאחר מכן קרא להחזרת כל החטופים הביתה בשלום והמשיך בשירת "איך מרימים עכשיו? איך מרימים בכלל?", שהלהיבה את הקהל.
בשלב זה של הערב הלהקה כבר הרימה הילוך עם "ירח", שתורגם על פי מילותיו של הזמר הלבנוני וואליד תאופיק. הטובה הוחלפה בעוד, פודולוסקי התחיל לשיר ברוסית וברייט, בן 61 עם אנרגיות של בן 16, כיכב על האורגן לצלילי מחיאות הכפיים הסוערות.
בהפוגה בין השירים, ברייט סיפר באריכות על הופעה שביצע לחיילים בנחל עוז ותיאר כיצד זיהה בעיניהם את הצורך לחזור כבר הביתה. הלהקה עברה לביצוע של השיר "אדם צריך בית" שהחזיר את הקהל לאווירה שקטה ואז שוב נשאלה השאלה "איך מרימים בכלל?".
כאשר "היו לי פעם חברים" התחיל להתנגן, אנשים בודדים התחילו לרקוד ולצלם. הדרבוקיסט נתן בראש כשברייט שר את השיר ש"זכה" לפני כחמש שנים להפקה מחודשת של פעילי החמאס. בעברית משובשת הם לעגו אז על חוסר התגובה של ישראל לטרור הרקטות ובלוני הנפץ המשוגרים מעזה ליישובי הדרום. כנראה שיש דברים שאף פעם לא משתנים.
כעבור שלושה שירים רגועים ("טניס" מתוך אלבומה השני והאחרון של השמחות, "המנקה" ו"מן המקום" מתוך אלבומו האחרון של ברייט) הלהקה עברה לרגע שלשמו התכנסנו. ברייט התחיל את הפתיח של "איזה יום היה לי סמואל" והקהל התלהב. עשרות אנשים נעמדו לרקוד בזמן שפודולסקי פיזז עם כל החברים על הבמה. "השמן נהיה כריש" המשיך את החפלה ואנשים לא התיישבו לרגע.
רגע השיא האמיתי של הערב נרשם כאשר הלהקה ביצעה את הלהיט הנצחי, "יהודה יהודה", שיצא בשנת 1998 ומאז לא מפסיק לעשות שמח. הקהל היה בטירוף וברייט פרגן: "התחלנו את הערב אנשים רגועים, סולידיים, מה שנהיה ממכם היום".
פודולסקי, שכונה על ידי מודי בר און זכרונו לברכה "ג'ימי הנדריקס של האקורדיונים", פתח עם סולו אקורדיון מרהיב את "ונשחק", שיר פחות מוכר מתוך האלבום הראשון של הלהקה. ברייט הציג את השיר הבא והודה כי עד היום הוא לא מבין מה עומד מאחורי המשפט "לא תמיד לא מתלונן". לאחר מכן תמה "איך מרימים בכלל?" בפעם השלישית לערב זה.
הבלדה המרגשת "בדרך הביתה" הכניסה את המקום לאווירה רומנטית. פודולסקי הסתובב בין האנשים עם האקורדיון והזוגות התרגשו. "איך מרימים? ככה מרימים", ברייט עבר לשלב הסיכומים והודה לכל מי שטרח והגיע. פודולסקי קינח בסולו אקורדיון נוסף והקהל מחא כפיים ללהקה במשך דקות ארוכות.
אבל זה לא נגמר כאן. ברייט הזמין לבמה את דיג'יי מרקוס שביצע את הגרסה שלו ל"איזה יום היה לי סמואל", מתוך עשרות רמיקסים שהתפרסמו לשיר האהוב. חברי הלהקה ירדו מהבמה כאשר המסיבה האלקטרונית נעלה את הערב שהיה פשוט גדול. פשוט אחד הגדולים השנה.