דודו אהרון מתפרק: "אני שליח של השם. השתנקתי מכאב" | ריאיון

חצי שנה אחרי שיצא אלבומו האחרון, דודו אהרון מרוצה מיחס הקהל אליו. בראיון בפודקאסט של מעריב הוא מסביר מדוע מעולם לא התעניין בשאלה אם הוא מקוטלג כזמר מזרחי או כזמר ישראלי ומספר על תפקיד חייו כאבא ועל ההופעות בפני חיילים, מפונים ומשפחות שכולות.

סופה של תקופה: "עילי בוטנר וילדי החוץ״ יסיימו את דרכם המשותפת
אחרי 50 שנה: אירוסמית' מודיעה על פירוק הלהקה

הזמר דודו אהרון מאוד מרוצה מאיך שהקהל קיבל את אלבומו האחרון, “כוכב גדול”, שיצא בחודש מרץ ובכלל מכך שהוא הוציא אלבום עם 16 שירים.

“בזמן שרוב התעשייה פה מתנהלת בסינגלים, בצמדים של שירים או ב־EP כזה, שזה דבר שאני לא אוהב, להוציא שישה שירים. אם כבר הוצאת שישה, תעשה עשרה”, הוא אומר.

 “נשאר על הגלגל”

כשאני מדבר איתו על הקטלוג כזמר מזרחי הוא אומר: “אני אגיד לך את האמת, אף פעם לא התעניינתי איך מגדירים אותי - זמר מזרחי או זמר ישראלי. אני פשוט מאוד עושה את המוזיקה שאני אוהב, אני לא עושה באולפן ואומר יאללה, עכשיו בוא נעשה שיר יווני, באווירה יוונית, בוא נעשה שיר מזרחי. אני פשוט עושה מה שאני אוהב”.

היית אחד האמנים המצליחים בישראל כשהתפוצצת ב־2009 עם “אהבה ראשונה”, הופעות בהיכל התרבות ובקיסריה. פתאום קם דור חדש ואתה רואה שכבר אין את ההייפ. איך זה להבין שאתה כבר לא בפסגה שהיית בה?
“אני תמיד שואף ליותר. בתחום האחריות שלי אני עושה מה שאני יכול. אחרי 18 שנות קריירה, הקהל עדיין מצביע ברגליים ואני ממלא אולמות שאני מופיע בהם, ברוך השם. זה לא פשוט. עברתי הרבה דברים בקריירה, הרבה גלגולים בקריירה, והיום אתה שואל אותי אם אני שמח על המקום שאני נמצא בו. אני שמח מאוד. ראיתי הרבה אמנים שהתחילו איתי את הקריירה, והיום מחפשים את עצמם, וזה לא פשוט. איך אמר אריאל שרון ז”ל? "כל עוד אתה נמצא על הגלגל, פעם אתה למטה, פעם אתה למעלה. זה בסדר גמור. אם אתה יוצא מהגלגל, תתחיל לדאוג".

"כשבחרתי להיות זמר, לא באמת חשבתי שכל הזמן יהיה סביבי הייפ ואני אהיה מספר 1, ואתה יודע, יש לי שיר באלבום ‘טרמינל שלוש’ שאומר ‘לא תמיד נכון להיות במקום הראשון’. אז אני לא מחפש להיות במקום הראשון”.

למה אתה לא מחפש את המקום הראשון?
“כי אני לא אוהב את ההגדרות של המקום הראשון והכוכב הכי גדול. אני דודו אהרון מקריית עקרון, הפשוט הזה שרוצה שהמוזיקה שלו תיגע בכל בן אדם, בכל בית בישראל. זו המשאלה שלי הגדולה וזה הניצחון שלי בקריירה, שאני אשמור את המוזיקה שלי כל הזמן, שאני אהיה לגיטימי ורלוונטי בעיני הקהל שצורך את המוזיקה בישראל. אתה יודע, אני חוויתי וראיתי גלדיאטורים בקריירה שלי. אני אקח לדוגמה את אייל גולן, שהוא 30־35 שנה של מוזיקה, לא תמיד אתה תהיה הכוכב הכי נוצץ, לא תמיד אתה תהיה הזמר שהשירים שלו יצליחו”.

האבהות גם קשורה לזה? משלמים מחיר בקריירה?
“קודם כל, זה מבחירה. עם כל הכבוד לקריירה, הניצחון שלי בחיים הוא שהצלחתי להקים משפחה. היו לילות שהייתי רווק, אמרתי, בוא'נה, אני אצליח להקים באמת משפחה בישראל, יהיו לי ילדים. להיות במצב שאתה כל הזמן רודף אחרי הקריירה, ובלי לשים לב אתה פתאום בן 40 לא נשוי ובלי ילדים. יש כאלו ואני לא מקנא בהם”.

וכשאתה הופך להיות אבא, ויש לך בנות, ואתה צריך לחתל ולהלביש, יש פחות זמן להקליט, פחות זמן ליצור, פחות זמן לכתוב.
“אתה צריך לנהל את הזמן שלך. ברור שזה לא כמו כשהיית אדון לעצמך. אבל אני לא מסתכל על זה ממקום שהייתי יכול להיות עכשיו באולפן או ללכת להשקה כלשהי. זה לא מעניין אותי”.

מה זה להיות אבא בשבילך?
“תפקיד חיי”.

מה זה אומר?
“הגעתי לכל כך הרבה פסגות בקריירה שלי, שברתי הרבה שיאים, ועל כל במה שרציתי להופיע עליה הופעתי. אבל הניצחון שלי בחיים הוא להיות אבא וליהנות מהילדות שלי. באמת, זה הכל בשבילי בחיים”.

“מגיע לרפא את הנפש”

כמו רבים מעמיתיו למקצוע, גם אהרון חש שההופעות שלו לא נראות אותו דבר מאז ה־7 באוקטובר. "הלב לא באמת שמח”, הוא אומר. “אני יודע מה זה לשיר בהופעות שירים שמחים, והלב לא באמת שמח, הלב מצולק. אני חושב שכל בן אדם שחי במדינה הזאת ועבר את ה־7 באוקטובר, יש לו את הצלקת הזאת. זו צלקת שגם לא תגליד”.

אתה יודע, כולם שאלו את עצמם, איפה היה הצבא, אבל יש גם אנשים ששואלים איפה היה אלוהים. ועוד בשמחת תורה.
“תראה, זו שאלה. אם אתה שואל אותי אישית, זה עוד יותר חיזק אותי באמונה. אני אומר שאין עוד מלבדו. אני אומר שיכול להיות עוד יותר גרוע. אימפריות קמו ונפלו והעם היהודי עדיין על הרגליים שלו, כמו שאומרים. קשה לעבור את המראות האלו שראינו ואת מה שאנשים חווים. למשל אנשי זק”א, שנחשפתי לכל מיני תמלילים שלהם".

"אתה אומר 'לא יכול להיות שזה קרה'. אתה נמצא באיזה סרט רע, באיזה סיוט גדול, ואתה פוגש את משפחות החטופים, ואת המשפחות
השכולות שאיבדו את היקירים שלהן”.

הכרת אנשים שנרצחו?
“כן. גם את חנן יבלונקה שהיה חטוף. הוא עבד איתי תקופה, מנהל הצגה שלי. כשראיתי את התמונה שלו זה תפס אותי, ואמרתי, אני מכיר את הבן אדם הזה. לכל אחד יש את החטוף שלו”.

אתה בוכה הרבה מאז?

“איזו שאלה. אני לא בורח מזה. זה העם שלי. תמיד אנחנו מדברים על זה, האמנים, שהיינו עושים את המעבר הזה, המעבר הכי קשה, מיום הזיכרון ליום העצמאות. אתה שר בטקסי יום הזיכרון, חווה את הצער של המשפחות האלו, ואז אחרי 24 שעות, זיקוקים, ועם ישראל חי. לי זה היה קשה. לי זה היה מטורף לעשות את המעבר הזה. אני זוכר את עצמי לבן, מכונס. לפני שעה הופעתי בטקס יום הזיכרון, ועכשיו, אני אמור לשמח, המעבר היה לי קשה”.

אתה חושב שהמעבר הזה יכול לקרות תוך כדי הופעה, בדקה?
“ב־7 באוקטובר יצאתי לבסיסים, לשמח, ושאלתי את עצמי מה קורה פה. אני מגיע למפונים ושר להם שירים קצביים. אני זוכר שהתייעצתי, גם עם הצוות שלי וגם עם האנשים שלקחו על עצמם לעשות טוב למפונים, והבנתי שזה מה שהם צריכים. זו הבריחה שלהם. ובכלל, אתה מגיע להופעות בבסיסים ומקבל אנרגיה מטורפת מהחיילים הגיבורים האלו, ואחרי שעה היית צריך לבוא לנחם, לשיר לאמא שכולה ולבכות ביחד איתה.

"לי זה קשה מאוד, אבל אני יודע שאני שליח של השם. אני מעין אמבולנס שמגיע לרפא את הנפש. לא מזמן קיבלתי בקשה ממשפחה שבה האבא, שהיה חייל, נהרג בצפון. השיר האהוב עליו, על בתו ועל אשתו היה 'ילדה של אבא'. אני זוכר שביקשו ממני לבוא לשיר בשבעה, ואתה רואה את הילדה, בת 3, ואת האמא, ואתה צריך עכשיו לשיר את השיר הזה, ופתאום המילים מקבלות משמעות אחרת. לא הצלחתי לשיר. השתנקתי מכאב, מבכי. היה לי קשה מאוד לראות את האמא ואת הילדה, שאומרת לי ‘זה השיר שלי ושל אבא’”.

דודו, מה נאחל לך?
“עזוב, אני מוותר על מה נאחל לי. בוא נאחל לעם ישראל”.

מה נאחל לעם ישראל?
“שיהיה מאוחד. שנשב עוד שנה ונדבר על החברה הישראלית, שלא יהיה בה שסע, שלמדנו ולא חזרנו ל־6 באוקטובר אלא הבנו שאנחנו כחברה צריכים להיות ביחד. שלא משנה מהי הדעה הפוליטית שלך, זה לא ירחיק ביני לבינך, עדיין נישאר אחים, נישאר חברים. ושנהיה במקום אחר מזה שאנחנו נמצאים בו היום”.