לעומת מה שהיינו בעבר, כעת אנחנו במדינה אחרת לגמרי; מדינה שפתאום אני לא מרגיש שייך אליה. בשלטון שלה ישנם בעלי שאיפות משיחיות, שאין לי שום דבר משותף איתם. מולם אני מרגיש כאן כזר וממש פוחד להגיד שלא אצטער אם בניי ונכדיי ירדו מפה. זה כבר לא המקום שאני רוצה לחיות בו ואני אומר את זה בשיברון לב", אומר ד"ר יוסף (יוס’לה בפי כל) אורג, האקורדיוניסט האגדי של להקות הנח"ל ו"בצל ירוק", ומי ששנים רבות היה מחוקרי הקריה למחקר גרעיני בדימונה. צליליו המשתפכים של האקורדיון שלו סימלו את ימי התום של תקופה שהייתה כאן ואיננה עוד. "הכל השתנה," הוא מצר ונזכר באקורדיון שקיבל כמתנת בר מצווה מעובדי מפעל המלט "נשר" שבו עבד אביו. מתנה שאיתה הוא חש מאושר עלי אדמות.
אורג, 88, גדל בקריית חיים הפועלית של פעם, "שם התחנכנו על אהבת הארץ". אביו, דב, שעלה מאוקראינה, היה פועל ב"נשר" ולימים נהיה שם מנהל. אמו, שרה לבית ברזילי, עלתה מסלוניקי. "הם התאהבו בלי שהייתה להם שפה משותפת", מעיר אורג. "אמא שלי ניגנה במנדולינה, אבל לא כמו אחותה, שהייתה אמא של קובי אשרת".
מי לימד אותך לנגן באקורדיון?
"איזק, פועל ב’נשר’, שהיה נגן מנדולינה מופלא. מה שניגן בה אלתרתי באקורדיון. מאוד אהבתי לנגן, בייחוד לחבר’ה ב’נוער העובד’ ולא היה לי ספק שכך יהיו החיים שלי. מי חשב אז שבבוא היום אמצא את מקומי בכור בדימונה".
בנעוריו הגיעה להקת הנח"ל עם כוכביה דאז, יוסי בנאי ויונה עטרי, להופעה בקריית חיים. "כשראיתי אותם בהופעה, רציתי להיות על הבמה כמותם", הוא נזכר. "בו ביום הכרזתי שבעתיד אהיה גם אני בלהקת הנח"ל".
הבסיס המוזיקלי של אורג היה קלאסי, ו"שופן היה האהבה הגדולה שלי". לאחר שניגן באקורדיונו בטקס סיום הטירונות על המצדה, ניגש אליו קצין החינוך של הנח"ל, ארי הרצברג, והודיע לו - "בחור, אתה תבוא ללהקה". אורג לא היה צריך יותר וניגן באקורדיון בשלוש התוכניות של הלהקה הצבאית מספר 1 - "בין מגל וחרב", "מה בוער?" ו"עד מאה ועשרים", שבהן התבלטו צליליו, גם בשירת הטולולולו עם הקהל עד אור הבוקר.
אחת החוויות הבלתי נשכחות שלו בלהקת הנח"ל הייתה הופעה עם דני קיי, לא פחות: "בילדותי לא החמצתי ולו סרט אחד של דני קיי, שעד היום אני מעריץ גדול שלו. כשביקר בארץ, הביאו אותו להופעה שלנו. הבחור, שהסתכל בתימהון כיצד קיפצנו על הבמה כמו חיות, הצטרף אלינו ספונטנית בשירת ‘המפקד תמיד צודק’, כאילו שעשה איתנו חזרות. כמעט נשכבתי שם על הרצפה עם האקורדיון מרוב צחוק".
האם בנוסף להופעות גם עבדתם בחקלאות, כמקובל בנח"ל?
"זה לא היה הצד החזק שלנו. יום אחד עבדנו בהיאחזות עין גדי בסיקול אבנים בשדה, לא בדיוק עבודה נחמדה. בהמשך כשאנחנו, חברי להקת ‘בצל ירוק’, התמקמנו בקיבוץ משמר דוד, הועסקתי שם ארבע שעות ביום בהנהלת חשבונות".
ג’ובניק.
"כן, זה מה שנתנו לי לעשות".
"עבדתי קשה על כל תו"
אורג היה עם חיים וגליה טופול, נחמה הנדל, אורי זוהר ואליהו ברקאי (ברקו), משוחררי להקת הנח"ל, בגרעין המייסד של "בצל ירוק". "לפני התוכנית הראשונה שלה, ‘כביסת הרש’, רצנו בקיבוצים עם ‘צחוק כפול עשר’, תוכנית לא רשמית עם כל מיני שירים ומערכונים של להקת הנח"ל", מעיד אורג. "אספנו כסף ל’בצל ירוק’ מאחר שהקיבוץ לא יכול היה לממן אותנו".
ה"שידוך" עם הקיבוץ לא החזיק מעמד זמן רב והלהקה חזרה לתל אביב. פרט לנגינה היה לאורג ג’וב נוסף: "עם אורי הייתי ממונה על החשמל בלהקה, למרות שאני לא מבין בזה כלום".
כשהחזרות נערכו בתל אביב ולא בקיבוץ, הייתה לו, כבן הקריות, בעיית לינה. אז טופול היה מביא אותו לבית הוריה של גליה, חברתו, ומתחלק עמו במזרן מתקפל שנפרש על הרצפה. כעת הוא מצר על מותה של גליה בתחילת החודש. "כשגליה’לה החמודה הגיעה ללהקת הנח"ל, התאהבתי בה", מגלה אורג. "מהר מאוד התברר לי שהיא תפוסה כחברתו של חיים (טופול - י.ב־א)".
חמוש באקורדיונו היה למעשה אורג כל התזמורת של "בצל ירוק", שבין להיטיה היו "ליפא העגלון", "חדוה קטנה", "ונצואלה" ועוד. מיטב הכותבים התגייסו לכתוב לה, "זה קצת עלה לי בייסורים שלא בא לי טבעי לכתוב שירים", הוא אומר. "אם יש שיורקים שירים בשרשרת, אני עבדתי קשה על כל תו והעדפתי לנגן ולעבד. למעשה, היה לי להיט אחד, ‘הבה נלך לתל אביב’, שכתבתי עם עמוס אטינגר".
הסוף של "בצל ירוק" היה טרגי, כשהלהקה התפרקה בעקבות מותו בתאונת דרכים של ברקו. "זה גמר אותנו", הוא נזכר.
אורג למד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיזיקה, אך לא התנתק בבת אחת מהבידור. כך היה מעורב ב־1963 בהפקה המוזיקלית של המחזמר "שמש במדבר", שנעמי שמר כתבה ללהקת הנח"ל עם להיטים כמו "מחר" ו"חפש אותי". ב"שמש במדבר" פגש אורג את יאיר רוזנבלום, שאז היה עדיין חייל בסדיר, אקורדיוניסט הלהקה ש"לא גילה נטיות להלחנה". "לא העליתי על דעתי שיצא ממנו מלחין כזה גדול", סח אורג, שגם היה ליד ערש ההולדת של "הגשש החיוור".
לאחר שלמד באוניברסיטה העברית מתמטיקה ופיזיקה יצא אורג לפוסט־דוקטורט בוונקובר שבקנדה. כשחזר ב־76’, החל בעבודתו רבת־השנים בקריה למחקר גרעיני בדימונה. "לשם כך עברתי לגור בבאר שבע והפסקתי את כל הפעילות המוזיקלית שלי", הוא מציין. "זאת הייתה עבודה מאוד תובענית אבל אהבתי אותה מאוד למרות הקושי".
אורג נשוי לדבורה, יועצת ארגונית במקצועה. יש להם שני בנים ושישה נכדים. שאול הוא פסיכולוג, פרופסור באוניברסיטה העברית ויואב ממשיך את אביו כפיזיקאי.
כיצד אתה מסתדר בגילך עם האקורדיון?
"אומנם שלא כבעבר אין לי בשביל זה הרבה כוח פיזי, אבל אני עדיין מנגן שעתיים־שלוש בשבוע".
מה עוד אתה עושה?
"מזה שלוש שנים אני לומד ברצינות רבה ערבית. כמו כן אני עוזר לאשתי, שפעילה בארגון ‘רעך כמוך’, שנועד לקרב יהודים וערבים שוחרי שלום וכולנו יחד לא מאבדים תקווה".
האקורדיון חסר כיום במוזיקה הישראלית?
"אני לא יכול לומר את זה, כשיש מלחין כמו יוני רכטר, שיוצר מוזיקה מופלאה בלי אקורדיון; גם שלום חנוך ומתי כספי. אני מעריץ כל דבר שהם עושים".
אתה מתגעגע ללהקות הנח"ל ו"בצל ירוק"?
"מאוד. אני חושב לא מעט על העולם הנפלא שהיה פה ונשארו ממנו רק זיכרונות".