"אחרי המון פניות התחלתי לכתוב שוב שירים לארצנו", פרסם המוזיקאי הישראלי־אמריקאי מישה סגל בעמוד הפייסבוק שלו. "המטרה היא לתת הזדמנות לאומנים למצוא שירים חדשים שלי ולהקליט אותם... הציפייה לשמוע שירים שלי שוב על גלי האתר הישראליים מאוד מרגשת אותי. כתיבת שירים, שאותה הזנחתי שנים, קוראת לי שוב".
הפעם הקודמת שבה שירים חדשים של סגל הושמעו מעל גלי האתר הייתה בסוף שנות ה־60 ולאורך שנות ה־70 וה־80, כשהיה אחד המלחינים והמעבדים המבוקשים במדינה ויצר להיטים, שהפכו במרוצת השנים לקלאסיקות, עבור מיטב האומנים. "עד סוף הקיץ" ו"יליד הארץ" (בביצוע אלי מגן), "כמה חם", "היה היה (לזיגי)" ו"אברהם ושרה" (בביצוע אריק איינשטיין), "מות הפרפר" ו"קולות" (בביצוע חוה אלברשטיין), "ליידי מקבת" ו"בלון כתום" (בביצוע קובי רכט) ו"ציפור שנייה" (בביצוע סוזן ופרן).
אחרי עבודה עם אריק איינשטיין ו-43 שנים בגלות, מישה סגל חוזר
כבר עשרות שנים שסגל, שחגג לאחרונה 80, פועל ומתגורר בארצות הברית, שם פיתח קריירה מוזיקלית ענפה ומצליחה כיוצר וכמפיק של פסקולי סרטים הוליוודיים, תוכניות טלוויזיה ואלבומי ג'אז־רוק אינסטרומנטליים. הקריירה הבינלאומית הניבה לו פרסים רבים, לרבות פרס האמי היוקרתי, ובשל עיסוקיו הרבים הוא צמצם כמעט כליל את עבודתו עם תעשיית המוזיקה הישראלית, שבעבר היה חלק בלתי נפרד ממנה - עד שהחליט עכשיו לחזור.
"תמיד מגדירים את חבריי ואותי כדור המייסדים של הרוק והפופ הישראלי, וזה מחמיא וזה כיף. אבל תמיד מצפים ממני ליצור שירים כמו 'עד סוף הקיץ' או 'יליד הארץ', ואני לא במקום הזה, אני זז עם הזמן", מסביר סגל.
לאחרונה חתם עם עננה, חברת הפצת מוזיקה בארץ וכבר הלחין וביצע את ״נשיקות״, שכתבה מרב סימן טוב: ״אני עובד עם כותבים ישראלים צעירים, ואנחנו מתחילים לאסוף קטלוג ולהוציא את השירים לתחנות הרדיו בארץ. זו עבורי חזרה למקורות. דרך חברת ההפצה אני מגיע לדור חדש, רענן ומוכשר, ויש בארץ כישרונות אדירים. אני רוצה להיכנס לבאר הזו ולהתמקד ביצירה ישראלית עכשווית, בתקווה ליצור המשכיות. המטרה היא לכתוב מוזיקה מקורית לאומנים ישראלים עכשוויים, בדיוק כפי שעשיתי בעבר".
בגיל 80 אתה חושב שאתה מסוגל ליצור שירים רלוונטיים למפה המוזיקלית העכשווית?
"קודם כל הגיל הוא לא אישיו מבחינתי בשום אופן. אני לא מרגיש ולא מתנהג בגילי. כשהתחלתי את הקריירה בארץ בשנות ה־60 גם לא הייתי מעודכן מי יודע מה בכל מה שנוגע למוזיקה ישראלית, אלא הושפעתי ממה שהולך בחו"ל. עכשיו שולחים לי קליפים של נועה קירל ושאר אומני הפופ העכשוויים, ובסך הכל אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, צירוף של דברים שאני מקווה שמדברים לארץ. בכל מקרה, חוץ מההשפעה המזרחית, שגם אותה אני מפעם לפעם מכניס ליצירותיי, המיינסטרים הישראלי מושפע מאוד מחו"ל.
"אני מקשיב להרבה דברים שנעשו בארץ ואלו בעצם כמעט אותם טרקים שעושים אצלנו בארצות הברית, רק ששרים את זה בעברית. אני מחפש תמיד גם להגיד משהו עם המוזיקה שלי, לתת לה עוד רובד. זה לא שאני צריך להיות עם האצבע על הדופק, אני עושה את זה כל הזמן, משתמש בציוד הכי משוכלל בתעשיית המוזיקה, ממקסס בעצמי את השירים ואת פסקול הסרטים שאני עושה, ומאוד נהנה מזה. ההצלחה הגדולה שלי בתחילת הקריירה, בטח שבישראל, הייתה מכתיבת שירים, אז אני בעצם חוזר לשורשים".
את סגל פגשתי לראשונה כשהיה בביקור בארץ. אז הוא התארח אצל המוזיקאי איתי שמעוני. ״איתי ניסה את מזלו בארצות הברית״, מספר סגל בשיחה מביתו. ״פגשתי אותו די הרבה בארצות הברית, והוא גם עזר לי קצת בתזמור. בחור נהדר ומוכשר. שמעתי שהוא חזר לארץ".
הוא לא רק חזר, הוא כותב את להיטי הפופ הכי גדולים בארץ כיום, לנועה קירל, לסטטיק, לאנה זק ולעוד רבים.
"וואו, מה אתה אומר? אני גאה בו. זה הקטן גדול יהיה!".
בדומה לך, גם איתי למד קומפוזיציה באקדמיה ונגע בג'אז ואז התגלגל לפופ. כלומר, שניכם התגלגלתם לפופ מרקעים שונים.
"נכון, וזה הצד היפה במוזיקה הישראלית. יש השפעות מכל העולם, מהמזרח הקרוב והמזרח הרחוק, ארצות הברית ואירופה וממזגים את זה בסלון שלנו".
אין כלום, רק מוזיקה
סגל נולד בחיפה בשנת 1943 לאב ממוצא רוסי ולאם ממוצא אוסטרי, שאיבדו את כל בני משפחתם בשואה. "אני חושב שביום שבו הייתי ער לזה שאני ער, בגיל שנה וחצי בערך, הרגשתי שמוזיקה היא הייעוד שלי. אני יודע שזה מוזר, אבל היה ברור שאין לי דבר אחר מלבד מוזיקה", הוא אומר. ״את האהבה הראשונה למוזיקה ספגתי מאבא שלי, שנהג להביא הביתה תקליטים של אל ג'ולסון, לואי ארמסטרונג, בני גודמן ועוד אומני סווינג וג'אז, והייתי סופג את זה. אבי ניגן בפסנתר ובכינור שהיו לנו בבית. הבעיה הייתה שהוא לא תמך בעניין, כי הוא לא היה אבא קלאסי. בכלל, ההורים שלי היו ילדים בעצמם, הם לא היו בנויים לגדל ילד, ובטח שלא ידעו איך לטפח את הפוטנציאל והכישרון שהיו לי. בגיל 8 כבר ידעתי לאלתר מנגינות על הפסנתר, אבל להורים לא היה כסף או כלים לשלוח אותי ללמוד מוזיקה אצל מורה, אז לימדתי את עצמי עד כמה שיכולתי".
כשהיה בן 10 עזב אביו את הארץ לטורקיה, והוא עבר עם אמו להתגורר בתל אביב, שם בילה את שנות נעוריו. כשהיה בן 16, קיבל מאביו סקסופון במתנה, וחייו השתנו: "בהתחלה זה היה קצת מוזר לקבל סקסופון, הוא היה פרימיטיבי, ואני בכלל רציתי לנגן בפסנתר. אבל אז התחברתי לנגני ג'אז ישראלים כמו אלברט פיאמנטה, אהרל'ה קמינסקי, זיגי סקרבניק, ממלו גייטנופולוס ועשיתי איתם ג'אם סשנים. השיא היה כשמל קלר, אגדת הג'אז בארץ, הזמין אותי, עוד בטרם מלאו לי 18, לנגן איתו בהופעה בהיכל התרבות ששודרה ברדיו".
כדי לנסות להתמקצע כמוזיקאי, פנה סגל לבית הספר למוזיקה קלה שניהל המוזיקאי הרמן קוסלה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. "התחלתי לאלתר שם עם הסקסופון עוד לפני שידעתי לקרוא תווים", הוא מספר. "כשרס"ן אריך טייך, מייסד ומנצח תזמורת חיל האוויר, הגיע לבית הספר לגלות כישרונות חדשים, קוסלה אמר לו: 'הילד הזה לא קורא תווים, אבל תשמע איך הוא מאלתר'. טייך הזמין אותי להצטרף לתזמורת כסקסופוניסט, אבל אחרי שלושה חודשים הוא זרק אותי כי לא ידעתי לנגן את הרפרטואר של התזמורת, שכלל שירי מוזיקה לריקודים כמו 'בסמה מוצ׳ו'. בהתחלה חשבו שאני עושה דווקא ולא הבינו שאני לא מכיר את המוזיקה הזו כי גדלתי על מוזיקה אחרת. טייך רצה להעניש אותי ודרש שאנגן על קונטרבס, אבל לא הסתדרתי עם הכלי, אז עשו לי משפט וזרקו אותי. את המשך השירות עשיתי בקריה בתל אביב. כג'ובניק, בכל יום הייתי מסיים את הצבא בשעה חמש, הולך לחדר מוזיקה שהיה שם, מתיישב על הפסנתר ומלמד את עצמי לנגן".
עם שחרורו מהצבא בשנת 1964 פנה סגל ללמוד מוזיקה אצל בכירי המוזיקאים הקלאסיים בישראל - פאול בן חיים, נעם שריף ויצחק סדאי. "בצבא התחלתי לשמוע הרבה מוזיקה קלאסית, וכשהכירו לי את פאול בן חיים, המלחין הקלאסי החשוב ביותר במדינה בתקופה ההיא, הוא כבר לא לימד", הוא מספר. "הוא המליץ לי ללמוד בקונסרבטוריון, ואמרתי לו שאני רוצה שהוא ילמד אותי. בסוף הוא השתכנע. כדי לממן את השיעורים הבנתי שאני צריך להתחיל להופיע בחלטורות. היו לי שלושה שירים שידעתי לנגן ברפרטואר הפופולרי, אז מצאתי עבודה במועדון חצות וחצי באילת, וכל הלילה ניגנתי את אותם שלושה שירים. היו שם מלחים שיכורים שלא שמו לב שכל הערב אני מנגן את אותו הדבר. פעמיים בשבוע הייתי חוזר מאילת לתל אביב כדי ללמוד אצל פאול בן חיים וחוזר חלילה".
באילת שכר חדר אצל קלרניתן בשם אלכס אלברשטיין: "היה לו פסנתר בבית והיה לנו חיבור טוב, אז הייתי יכול לתרגל בבית שלו את שיעורי המוזיקה. יום אחד אלכס שאל אותי: 'תגיד, אתה כותב שירים?'. שאלתי 'למה?', והוא אמר: 'יש לי אחות שמתחילה בדיוק את הקריירה שלה ומלקטת שירים'. אמרתי לו: 'בסדר, אכתוב שירים'. ישבתי וכתבתי מנגינה. שלחתי את המנגינה לאחותו, וכעבור חודשיים קיבלתי מכתב שהיא אוהבת את השיר ורוצה להקליט אותו. כשחזרתי לתל אביב, אחותו של אלכס יצרה איתי קשר, וסיפרה לי שהיא מסרה את המנגינה שיצרתי לבחור צעיר בשם אהוד מנור שכתב לה טקסט. נורא התרגשתי כי זה היה השיר הראשון שיצרתי.
"לשיר קראו 'מות הפרפר', ולזמרת, אחותו של אלכס, קראו חוה אלברשטיין. חוה הזמינה אותי לנכוח בהקלטת השיר, וזו הייתה חוויה חדשה עבורי. לא התמצאתי במוזיקה ישראלית, ופתאום זמרת בנסיקה כמו חוה אלברשטיין מקליטה שיר שלי. באולפן, העיבוד לא היה לרוחי, הרגשתי שהוא לא מסודר טוב, אז כשהיא שאלה לדעתי, אמרתי לה שזה לא עיבוד שמתאים לשיר. היא שאלה: 'איך אתה חושב שזה צריך להישמע?'. לא ידעתי מה לענות לה, כי לא עיבדתי לפני כן, אבל היא אמרה: 'אני אשמור את הקלטת השירה, וכשנעבוד על התקליט - אזמין אותך לעבד את השיר הזה׳. לא ידעתי איך מעבדים, ואז נזכרתי בתקליט ישן שאהבתי, שאבתי ממנו השראה ועיבדתי את 'מות הפרפר'. זה היה שונה ועכשווי לתקופה, והמנוף הראשון הכי טוב לקריירה שלי ככותב שירים, כי התחלתי את הקריירה שלי כיוצר עם חוה אלברשטיין".
בעקבות הצלחת השיר, שראה אור ב־1968, החל סגל לקבל פניות לכתיבת מוזיקה לתיאטראות, לסרטים ולאומנים, כולל כתיבת יצירות שבוצעו על ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית והאנסמבל הקאמרי הישראלי.
מרחף מעל העיבודים
כעבור שנה הוזמן לעבד מוזיקלית את אלבומם של השלושרים (בני אמדורסקי, שלום חנוך וחנן יובל), שנחשב לאבן דרך ברוק הישראלי. "באותה תקופה הקשבתי לביטלס, לקרוסבי סטילס ונאש ולשאר האומנים מהסגנון הזה. מאוד התחברתי לשלום חנוך, כי כמלחין הוא הזכיר לי את הסגנון של הביטלס, והצל של ג'ורג' מרטין (המפיק המוזיקלי המיתולוגי של הביטלס - ד״פ) ריחף מעל כל העיבודים שלי", מספר סגל. "העבודה עם השלושרים הייתה נהדרת. בני אמדורסקי היה בחור מדהים. הייתה לי דירה עם גינה ברמת אביב, והוא היה נוהג לבוא בהפתעה עם חבר'ה, להביא אוכל שהוא בישל ולפתוח שולחן. תמיד היה לו חיוך על הפרצוף. שלום ואני הסתדרנו מוזיקלית, כי היינו באותו ראש, והיינו קוראים זה את זה מוזיקלית בלי לדבר".
חנוך היה גם זה שהכיר לסגל את הזמר שעמו עבד באותה תקופה, אריק איינשטיין. "יום אחד שלום סיפר לי שהוא כתב והלחין שיר בשם 'פראג' עבור אריק איינשטיין, שהיה צריך לבצע אותו בפסטיבל הזמר, והציע לאריק אותי כמעבד", הוא מספר. "שלום יזם פגישה בינינו, השמעתי לאריק דברים שלי והוא התעניין בי מבחינה מקצועית. זאת הייתה תקופה מאוד צבעונית עם המון אנשים שונים ומשונים, הרבה פרויקטים נועזים, והיינו בתוך המרקחה הזאת יום ולילה״.
חנוך כתב את "פראג" על הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה והאירועים הקשים בפראג, שעמדה במרכז הפלישה, וסגל, בדרכו הייחודית והבלתי שגרתית, עיבד אותו בצורה רוקית ומחתרתית, באופן שנחשב נועז בשנים ההן עבור פסטיבל הזמר הסולידי. כשאיינשטיין ביצע את השיר על במת הפסטיבל במוצאי יום העצמאות של 1969, הוא הצליח לסדוק את הממלכתיות של הפסטיבל ואף שנדחק למקום השביעי והלא כל כך מכובד, "פראג" הפך ללהיט וסימן את דרכו של איינשטיין כאומן רוק שלא מנסה להתחבב על הממסד אלא ללכת דרך הזרם, עם האמת האומנותית שלו, די בדומה לגישה המוזיקלית שאותה נקט סגל.
"אחרי 'פראג' אריק ביקש ממני להלחין לו שירים עבור אלבומו הבא עם להקת הצ'רצ'ילים", מספר סגל. "בהתחלה היה לי קצת מסובך עם זה, כי הייתי רגיל לכתוב כל צליל של כל כלי בעיבודים שלי, והחבר'ה האלה לא קראו תווים. אבל כמובן שהסכמתי לבקשת אריק לעבוד איתם, והיה מאוד מעניין לעבוד בשיטה החדשה של להעלות רעיונות באולפן, לשוחח עליהם ולנגן אותם בלי לקרוא".
השיר הראשון שאיינשטיין ביקש מסגל להלחין היה "אברהם ושרה", במקור ביידיש, עם מילים עבריות של בנימין טנא. סגל הגיש לו אותו עם פתיחה דומה לזו של "אובלדי אובלדה" של הביטלס. "ההשפעה הגדולה ביותר והבלתי נמנעת עבורנו היו הביטלס", אומר סגל. "היות שזה היה אקספרימנט, זה נראה לו פתיח מעניין ליחסים המקצועיים בינינו. זה הצליח, והמשכנו משם. בהקלטה, אחרי שהנגנים עזבו את האולפן, שמתי לב שהחצוצרן לא היה כל כך מכוון. לא יכולנו להחזיר את הנגנים, אז במקום זה צבי שיסל, שנכח באולפן, צעק באמצע הקטע: 'כיוונתם את הכלים?' הוא עשה מזה בדיחה, וככה זה נשאר בהקלטה".
השירים שסגל הלחין לאיינשטיין באותה תקופה ונכללו באלבום החדש שהלך והתגבש היו "כמה חם", "חיי האהבה של הכלבה עליזה", "ילדה ציור" (שהפתיח שלו נכתב בהשראת השיר "Mrs. Robinson" של סיימון וגרפונקל) ו"היה היה (לזיגי)", שיר מחווה למוזיקאי, המעבד והפסנתרן זיגי סקרבניק ז"ל, שניגן על פסנתר ועוגב באלבומם של החלונות הגבוהים והלך לעולמו בגיל 24 לאחר שחלה במחלת הסרטן. "המחווה לזיגי הייתה מחשבה הרבה יותר מאוחרת", מודה סגל. "כתבתי את המנגינה, ואריק מאוד אהב את הבית החוזר והחליט שהוא כותב את המילים בעצמו. כשהשיר נכתב, פתאום אריק הציע שהמילים 'מלך אחד' בשיר יתייחסו לזיגי, שכולנו הערצנו ואהבנו, ושנפטר בגיל כה צעיר. המחווה הזו הייתה חשובה לנו".
באמצע העבודה על האלבום מצא עצמו סגל מחוץ לתמונה. "עבדתי מאוד מהר. לא רציתי לבזבז ערבים ארוכים על שיחות סרק, אבל ככה עבדה הקבוצה ההיא, והיה לזה את הצ'ארם המיוחד שלו", הוא אומר. "בסופו של דבר אורי זוהר ואני לא הסתדרנו ונאלצתי לעזוב את התקליט, כאשר יש לנו רק צד אחד".
מה קרה?
"אורי רצה שאעבד את הפסקול לסרט 'שבלול'. כששאלתי לגבי תשלום, הוא אמר 'אין תשלום'. אמרתי לו: 'יודע מה? אל תשלם לי, אבל ייקח לי חודש לעבוד על זה, אז תשלם לי את שכר הדירה לחודש הזה ואת ההוצאות השוטפות כדי שלא אפסיד כסף'. אורי תקף אותי. 'אתה לא אומן אמיתי', הוא אמר לי. 'אומנים אמיתיים עושים את האומנות שלהם ברחוב'. הוא לא היה מוכן להקשיב, יצר בלגן וככה באמצע העבודה נאלצתי לעזוב".
בדיעבד, מה אתה חושב על התקליט הזה?
"הוא תמצת את התקופה ההיא בצורה מאוד מרוכזת גם מבחינת שיטות ההקלטה, גם הטיפוסים שלקחו חלק ביצירה ובהפקה. אני שמח שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון ופגשתי את האנשים הנהדרים שאיתם הצלחתי ליצור במשך תקופה קצרה חלק קטן מההיסטוריה המופלאה".
זה רק קוריוז
ב־1969 הקליט סגל תקליטון סולו ראשון כזמר פופ־רוק. הוא כלל ארבעה שירים: "תודה רבה" ו"אין לנו סיכוי", שסגל הלחין למילותיו של יהונתן גפן, ו"חזרה ל־USSR" ו"מתי", גרסאות כיסוי עבריות שכתב גפן על פי שירי הביטלס "Back In The USSR" ו־"Get Back". "אני לא גאה בתקליטון הזה, ואם הייתה האפשרות הייתי רוצה לשכוח ממנו", הוא אומר. "זה היה תקליטון טרנדי, שנולד בגלל שאי אפשר היה להוציא את הביטלס מהגידים. פנו אליי מחברת הד ארצי, שאלו אותי אם אני שר, אמרתי שכן, אז כתבתי שני שירים רוקיים די מטופשים. זה רק קוריוז".
שנתיים לאחר הוצאת אותו תקליטון נשכח, הוזמן סגל לכתוב לראשונה מוזיקה לסרטים. "יואל זילברג, שביים את 'חסמב"ה ונערי ההפקר', פנה אליי לכתוב את המוזיקה לסרט", הוא מספר. "לא הייתי בכיוון של מוזיקה לסרטים, אבל זו הייתה עבודה, וככל שאתה מצליח התיאבון גדל. מלבד שיר הנושא, ביצעתי את השיר 'גם אנחנו רוצים' שהלחנתי. שנה אחרי זה פנה אליי פול סמית לכתוב את המוזיקה לסרט 'זאקו והיצאניות', ובשנת 1973 יצרתי את פסקול הסרט 'אדם' בכיכובו של שמוליק קראוס. לא ייחסתי חשיבות לכתיבת פסקולים אז, מה שמצחיק, כי בארצות הברית עיקר העיסוק והפרסום שלי היה בכתיבת פסקולים".
ב־1972 הלחין סגל את אחד השירים המפורסמים ביותר בקולנוע הישראלי - "עד סוף הקיץ", עבור סרטו של שמואל אימברמן "שתי דפיקות לב" בכיכובם של יהודה ברקן ומונה זילברשטיין. "בכל פעם שמזכירים את השם של אהוד מנור אני נחנק. לאהוד ולי היה קשר שקשה להסביר אותו במילים", הוא אומר. "לא היו לי נטיות לגברים, אבל האהבה שלי לאהוד הייתה מלאת תשוקה, כמו אהבה למישהי. העבודה איתו תמיד הייתה משהו עילאי. בסך הכל כתבנו יחד עשרה שירים, אבל כל שיר היה חוויה ספיריטואלית. כשהזמינו אותי לכתוב את המוזיקה ל'שתי דפיקות לב', הצעתי שאהוד יכתוב את הטקסט. באותה תקופה התיידדתי עם אלי מגן, היה לו קול מודרני לתקופה ההיא והוא הבין את הסטייל שלי. היה לנו חיבור טוב. כתבתי את התמה לסרט והפכנו את זה לשיר. קודם כתבתי את המנגינה, ואז אהוד כתב את הטקסט. אהוד אמר פעם שהמשפט הכי אהוב עליו מבין שיריו הוא 'הנה אנחנו שניים, שלובי צילי ידיים', מתוך 'עד סוף הקיץ'".
אהוד ואתה יצרתם עבור אלי מגן גם את השיר "יליד הארץ" האלמותי מתוך פסטיבל הזמר והפזמון 1973.
"נכון, זה היה קוסמי. אתה יודע שעל המצבה של אהוד נכתבו המילים של 'יליד הארץ'? זה שיר שהגדיר אותו, ובעצם את כולנו. זה אחד השירים שאני הכי גאה בהם מהתקופה ההיא".
באותה שנה הלחין סגל עבור פסטיבל שירי המשוררים את שירו של נתן זך "ציפור שנייה", אשר ביצע צמד הזמרות היהודיות־קנדיות סוזן ופרן וזכה להצלחה רבה. בהמשך בוצע השיר גם על ידי נורית גלרון וחוה אלברשטיין. "מגלי צה"ל פנו אליי לעבד את שירי הפסטיבל, ושאלו אם גם ארצה להלחין שיר בעצמי", הוא מספר. "שלחו לי כמה שירים, וכשנתקלתי בשיר הפשוט והטהור 'ציפור שנייה', החלטתי לכתוב אותו. נכנסתי לאמבטיה, הדלקתי נרות מסביב, לקחתי גיטרה, על אף שכמעט ולא ידעתי לנגן בה, ותוך חמש דקות יצא לי השיר הזה. כשהציעו לי את סוזן ופרן, היססתי כי חששתי מהמבטא שלהן. אבל כששתיהן ביצעו את השיר הזה - נפלתי מהכיסא".
בין השנים 1971־1972 הקים את שלישיית מישה סגל יחד עם המתופף דוד שנן והבסיסטים יוסי מנחם ואיתן גדרון, שבמסגרתה הקליט, כזמר, מספר שירים. "שיר החרדל", "האנשים אשר אהבתי" ו"אויש". "זה היה עוד ניסיון קצר שלי כזמר", הוא אומר. "אני חושב שהיין עלה לי קצת לראש כי הייתי נורא מפורסם אז, הייתי כל הזמן בטלוויזיה ולא הייתה לי בעיה להרים טלפון להד ארצי ולהגיד שאני רוצה לעשות תקליט ולקבל אור ירוק. באחת הפעמים חיממנו את ההופעה של מייק ברנט בהיכל התרבות בתל אביב. עליתי על הבמה, ראיתי את המוני האנשים והבנתי שזה לא בשבילי להיות בקדמת הבמה. נורא נהניתי מהקלטת השירים של השלישייה, אבל בזה מיציתי את העניין ונגמרה קריירת השירה של מישה סגל".
נוסע, לא חוזר
אם יש משהו שסגל חושב שאולי הוא טעה בו בקריירה בישראל בשנים ההן, זו ההתפרשות על פני מספר רב של עיסוקים מוזיקליים. "הייתי רעב לטרוף את העולם, ואולי זו לא הייתה בחירה נכונה, כי במקום להתמקד בתחום אחד נגעתי בהלחנה, בעיבודים, בפזמונים ובפסקולים לסרטים", הוא אומר. "אבל אני שלם עם הדרך שלי. לימים הבנתי שיש דברים מסוימים שאני קשור אליהם ואוהב אותם, ויש דברים שאני עושה כג'וב".
דווקא כשהיה בשיא הצלחתו, החליט סגל לעזוב את ישראל ולנסות את מזלו מעבר לים. "הגעתי בארץ לעשות את הכל, אבל הבנתי, כמו כל אחד, שגל ההצלחה יעבור ואני פתאום אהיה למטה, אקושש עבודה ולא יהיה לזה עתיד כלכלי או מקצועי", הוא מסביר. "הייתה לי בעיה, כי כתבתי דברים בסטייל שלנגנים הישראלים של אז לא הייתה היכולת לנגן, כי הכל בארץ היה בתחילת הדרך. התחלתי לגשש לגבי קריירה בינלאומית. שיתפתי פעולה עם מפיק גרמני וכתבתי שירים לדליה לביא (דוגמנית־זמרת ישראלית שפעלה בגרמניה בשנות ה־70 - ד"פ) ולאסתר עופרים. משם עברתי ללמוד הלחנה וניצוח בבית הספר למוזיקה ודרמה בלונדון, שם פגשתי את ג'ורג' מרטין בכבודו ובעצמו, שזו הייתה התגלמות חלום עבורי".
איך נוצר ביניכם הקשר?
"צלצלתי למזכירה שלו וביקשתי לפגוש אותו. התעניינתי בכתיבה ובהפקה שלו, ואני חושב שהייתי הראשון שרצה לפגוש אותו ולא לנסות דרכו להגיע אל הביטלס. השמעתי לו את הדברים שעשיתי עם אריק איינשטיין, הוא חייך והיה נהדר. הוא הזמין אותי לשבת לידו כשהוא הפיק את להקת באדפינגר, והציע שניפגש ונחשוב על עבודה משותפת. אחרי הפגישה איתו הבנתי שאין לי מה לחפש בתעשייה בארץ".
כשהוזמן על ידי הטלוויזיה הישראלית לראיין את חברי להקת דם, יזע ודמעות במהלך הופעתם בישראל, הוא הבין את הכיוון הבא שלו: "התיידדתי עם סקסופוניסט הלהקה, לו מריני. הוא ביקר אצלי בבית ואני ביקרתי אצלו בארצות הברית, ואז הבנתי שהתחנה הבאה שלי היא באמריקה. רציתי לנסוע ללמוד מוזיקה בברקלי, חשבתי שכשאסיים את הלימודים אחזור לארץ, אבל כשנסעתי ב־1974 - לא חזרתי".
מה קרה?
"כמה ימים אחרי שסיימתי את הלימודים בברקלי נסעתי לניו יורק, ושם פגשתי את מוזיקאי הג'אז האגדי תיאו מסרו, שהפיק את התקליטים של מיילס דיוויס ודיוק אלינגטון. הוא סידר לי לחתום בחברת הפקה ובזכותו הלחנתי ועיבדתי יצירות לענקי ג'אז כמו באדי ריץ', ננסי וילסון, מיינרד פרגוסון ועוד. רעדתי בפיק ברכיים מלעבוד עם האנשים האלה. לא רק שאמריקה הייתה גדולה ומפוארת, אבל לכתוב עיבודים לאנשים האלה, לנסוע איתם להופעות ולדבר איתם, זה היה חלום. לאט־לאט נכנסתי לעניינים".
בשנת 1981 עבר סגל ללוס אנג'לס והשתלב בתעשיית הסרטים האמריקאית. הוא חתום על הלחנת מעל 130 סרטי קולנוע וטלוויזיה, כולל "פנטום האופרה". "בשנת 1984 כתבתי את המוזיקה לסרט הטלוויזיה 'סיפורה של אנדראה', ועל עבודה זו זכיתי בפרס אמי", אומר. "הרגשתי שאני מגשים את כל השאיפות שלי. בשנת 1987 כתבתי את המוזיקה לסרט 'Look Away', שעסק בסיפורה של אשתו של נשיא ארצות הברית לינקולן ועליו קיבלתי גם מועמדות לפרס אמי. זכיתי גם בפרס 'הפסקול הטוב ביותר' בפסטיבל סרטים שחורים, שזה היה מוזר כי הייתי הלבן היחיד שזכה בפרס הזה, אבל המוזיקה הזו לא הייתה זרה לי בגלל עבודתי עם מוזיקאי ג'אז שחורים".
בשנת 1983 פגש סגל את ברי גורדי, המוזיקאי והפזמונאי המיתולוגי שייסד את חברת התקליטים מוטאון ונחשב למי שגילה את מייקל ג'קסון, דיאנה רוס ומרווין גיי: "השמעתי לברי את החומרים שלי, והוא החתים אותי על חוזה. הרגשתי שאני בליגה של הגדולים. כמו שבארץ כיוונתי גבוה - גם שם כיוונתי לזה".
בשנת 1991 הקליט סגל את תקליט הסולו הראשון שלו בארצות הברית "זמבוקה", שנטה לסגנון ג'אז־רוק אינסטרומנטלי, ובו ניגן בין היתר הפסנתרן המיתולוגי צ'יק קוריאה. על אלבום זה קיבל תגובה טובה גם מהמפיק המוזיקלי האגדי קווינסי ג'ונס.
איך בארץ סיקרו את ההצלחה הבינלאומית שלך?
"סיקרו את זה אבל לא עשו מזה ביג דיל, כי בשנים ההן לא הסתכלו בארץ בעין יפה כלפי מי שעזבו את ישראל, ולא פרגנו. ב־2008 הייתי מועמד לפרס אופיר על הסרט הישראלי 'סוף שבוע בתל אביב'. אני חושב שלא זכיתי בעיקר כי לא רצו לפרגן למי שעזב את הארץ. היו מקרים שחוויתי את חוסר הפרגון וזה לא היה נעים, אבל זה היה הלך הרוח אז".
היו לך מחשבות לחזור להשתקע בארץ?
"הרבה פעמים. כל הזמן. אפילו עכשיו אני חושב על זה. הבעיה היא שככל שהשנים עוברות והגיל מתקדם אז יש פחות אפשרויות בארץ. מורכב לעזוב את התשתית בארצות הברית, אבל אני כל הזמן חושב על הארץ, ועובדה, עכשיו אני חוזר ליצור בישראל, גם אם מרחוק. נכון שאני לא בישראל, אבל השירים הישנים שלי חלק בלתי נפרד מהישראליות, וגם השירים העכשוויים. הנשמה שלי היא בישראל".