היא הייתה חלוצה בדם ובנשמה, ובאותה נשימה גם מרדנית גדולה, ובלשון עממית שמתיישרת עם הז'רגון היומיומי: "לא פראיירית בכלל". היא ידעה את כנרת, אבל לבסוף השתקעה בתל אביב, ולמוסיקה היא הגיעה דרך זרעי שעועית שהציבה ליד הפסנתר שהוזמן לה במיוחד לבקשת האם רבקה, על ידי האמריקאים יחד עם עוד שתי פרות.
תחיית המתים כבר כאן: הצצה למופע ההולוגרמה של זוהר ארגוב
אחרי 30 שנה: השיר הגנוז של משינה נחשף | האזינו
את השם "ללי" נתנה לביתה משום שאהבה את האות למד, והמכתב הראשון לבנה אריאל כשגויס לחיל טיס, כלל למרבה הפתע הוראות אצבוע (אופן הנחת האצבעות על הפסנתר) שייעדה לו.
עם האנקדוטות האלה מסיפור חייה, שטווה זיכרון על זיכרון הפזמונאי והמוסיקאי אריאל הורוביץ (ובמקרה גם בנה של), נעמי שמר רק ממשיכה להצדיק את עצמה כאגדה, ויותר מזאת כאישה שורדת ולביאה לוחמת שהאוויר שנשמה היה יותר מכל ארץ ישראל.
"כשאמא באה הנה", מופע השירים והסיפורים שרץ ברחבי הארץ, בהובלתו של אריאל הורוביץ ובביצוען של "האחיות שמר 24", מציין 20 שנה לפטירתה של המשוררת הלאומית נעמי שמר.
בעיבוד מוסיקלי רענן, חדשני, ונסוך אופטימיות ותקווה לצד שירים מרטיטים עם רלוונטיות בלתי נשכחת ונכונה להיום יותר מתמיד, ההרכב רווי הכישרון הזה מצליח להנציח ולחקוק שירים מוכרים לכל, כמו "חורשת האקליפטוס", "אני גיטרה", "ואלס להגנת הצומח", "שירת העשבים" ועוד.
לאלו מתווספים גם שירים פחות מוכרים ברפרטואר של שמר, כמו "יפעת", או הקוריוז על הג'ינגל שכתבה שמר למועצה לשיווק פרי הדר ("התפוזים התפוזים, טובים באלף אחוזים מן הזהב מן הזהב, שמחפשים אותו לשווא"), שכמובן לא הכרתי, ושמור וזכור אולי רק לבני הגיל השלישי שבקהל. והמעניין אולי מכל שתפס ולכד את תשומת ליבי היה סיפור היכרותה המשעשע של שמר עם יוסי בנאי ז''ל במהלך שירותה הצבאי, בשיאה של התקפת עצבים קטנה שעברה (אין נפגעים).
הורוביץ, שבין "החייל שלי חזר" הפותח ל"לו יהי" החותם את המופע, לא הפסיק לייחל לשובם של החטופים, הפצועים, העקורים וכל מי שטרם שב לביתו, העניק מלבד העובדות והסיפורים גם רגע של התרגשות קלה, כשגילה את שיר אימו האהוב עליו יותר מכל, "היאחזותה הנחל בסיני", שבו נתן את הזכות והחסות במלואן לאימו, והוסיף לשיר יחד עם קול הקלטתה באולם רק עם סופו, חצי רפוי וחצי נאחז בו.
כל אחת מהרכב "האחיות שמר 24", שמשחזר את ההרכב מפוצץ הנשיות שייסדה שמר דאז בעצמה, מביאה איתה גון וניחוח ייחודי אחר. קולה הזך והמלטף של מעיין ליניק הוא רחש תפילה בפני עצמו, אור אדרי מביאה איתה נוכחות מנוגדת לכאורה, בועטת-רוקיסטית משהו ועדינה בו זמנית, נילי פינק זורעת רוך במקומות המתאימים, עינת הראל עושה חסד עם התופים ודניאל רובין, שלמיטב זכרוני ליוותה בקולה כמעט כל שיר במופע, איכשהו הצטיירה לי כאמא וכמורת הדרך של מכלול היצירה הנשית הזאת.
האורחת שהצטרפה הפעם למופע, ושהרעידה עם קולה את הבמה של מוזיאון תל אביב, הייתה לאה שבת, שמסתבר שהייתה בין הזמרות המושמעות על ידי נעמי שמר ברגעים האחרונים לחייה, בין היתר יחד עם השיר "בגלל הרוח".
שבת, שהעידה שלא זכתה לקשר עמוק עם שמר מעבר ל"היי" אחד חפוז וחולף ביניהן, שרה את "בבית חלומותיי", "על כל אלה"( שידוע לנו כ"על הדבש ועל העוקץ"), והעפילה לגבהים ווקאליים יוצאי דופן שהביאו לגל תשואות מטורף מהקהל עם "ירושלים של זהב".
את הייחודיות החד פעמית של המופע הזה אי אפשר שלא לייחס גם לצוות התאורה, ובראשו המעצב איתמר הורי, שבצבעי הכתום-אדום-צהוב שזהרו על הבמה לאורך כל הדרך, יצק חיות, ססגוניות וצבעוניות של מופע אור קולי, וכמאמרה של שמר "הרפתקאות צועניות" בין כל השירים והמילים.
את המופע סיים הורוביץ עם שניים משיריו, שאחד מהם, "כל מי שאת", נכתב בהשראת אימו ורגעיהם האחרונים המשותפים יחד. מהשיר השני "רקפות בין הסלעים", הדהדה במיוחד השורה "הפנים היפים של הארץ מתחבאים", שנראה כאילו נכתבה כתזכורת לימים אלו ממש. וכך, נשלם והשתלם לו מסע קצרצר בן שעה וחצי של ארץ ישראל הישנה-חדשה והיפה, עם הרבה קצב, תנועה, וירטואוזיות ועוד שלל מחמאות וסופרלטיבים שרק המילים של נעמי שמר כנראה ידעו להביע.
