הרבה לפני שאהובה עוזרי, הסינגר-סונגרייטרית הראשונה של המוזיקה הים תיכונית בישראל, הייתה ממחוללות המהפכה המוזיקלית של הזרם ה"מסולסל" בשנות ה-70, פעלה זמרת ישראלית שזכתה בתקשורת הישראלית לכינוי "הזמרת הראשונה של הזמר המזרחי בישראל"- דליה עמיהוד.
עמיהוד (1941-2017), שכוכבה דרך בשנות ה-50 וה-60, הייתה הזמרת הראשונה שלא הסתפקה בלשיר את שירי ארץ ישראל היפה הציוניים והממוסדים בחברה הסטריאוטיפית דאז, אלא לחמה בחירוף נפש על הבאת המקצבים המזרחיים על ברכיהם גדלה בביתה הפרסי ואותם ספגה משך כל שנות נעוריה – אל לב המיינסטרים הישראלי, מה שהפך אותה אמנם לפורצת דרך בתחומה, אך גם לקורבן ששילם מחיר יקר – פספוס הקריירה.
בשנות פעילותה הייתה עמיהוד גם הזמרות הישראליות הראשונות ששרו שירי פופ בניחוח בינלאומי (לצד זמרות כמו גילה אדרי ועליזה גבאי) וכן הייתה מהזמרות הראשונות במחוזותינו שהוציאו אלבומי שירי ילדים. היא נולדה כדליה חכים ובילדותה אימץ אביה, איש ההגנה את שם המשפחה "עמיהוד".
בנעוריה החלה להופיע ולשחק בתיאטרון יידי ובתחילת שנות ה-50 הוזמנה על ידי חברת התקליטים "מקולית" להקליט שירי ילדים. בתחילת שנות ה-60 החליטה לשנות את התדמית מ"כוכבת ילדים" לזמרת ששרה למנעד רחב ובוגר יותר, והקליטה את להיטה הראשון "סלע בודד", שסלל לה את הדרך להקליט שירים בסגנון ים תיכוני דוגמת "פרח הלימון" (כוכבי שקע), ";זה העלם" ו"סיגל" (שאריס סאן הלחין עבורה) שהיא הייתה הראשונה להקליטם.
במקביל יצאה עמיהוד לסיבובי הופעות מוצלחים באיראן, בטורקיה ובארה"ב. בשטח הפופ הצליחה עמיהוד עם שירים כמו "איזה בן אדם", "מה קרה לי"(האלי גאלי), "חיפושית הקצב" ו"רק חיוך אחד", דואט שהקליטה עם ידידה ושכנה באותן שנים יהורם גאון. על אף הפופולריות לה זכו שיריה, בחרה עמיהוד את חיי המשפחה והאימהות על פני קריירה אינטנסיבית ולא הצליחה לפרוץ בשנות ה-70 לשוק מצעדי הפזמונים, אך לא חדלה מלהופיע.
בשנות ה-80 המציאה עצמה עמיהוד מחדש ככוהנת שירה בציבור והקליטה קלטות מחרוזות שירי ארץ ישראל ("לכל האוהבים לשיר") שקצרו הצלחה רבה. עמיהוד המשיכה להופיע עד יומה האחרון. ידידה של עמיהוד, חוקר המוזיקה דודי פטימר, ראיין ותיעד אותה בביתה שבועות ספורים לפני מותה הפתאומי ובחר להקדיש לה, לסיפורה ולשיריה הגדולים את פרק זה של ההסכת "מילים ולחן" בדיגיטל של 103fm.