במלחמת יום הכיפורים יצא השיר "תחתונים וגופיות" ומיד הפך ללהיט. במלחמה הנוכחית הוא זכה לעדנה מחודשת, וכבש את הדור הצעיר בטיקטוק ואת הלוחמים בעזה. כעת, במלאת 50 שנה לצאת אלבום הסולו הראשון שלו, "כן, כן", שבו נכלל השיר, מספר עוזי פוקס על ההופעות בפני חיילים אז ועכשיו וגם מסביר למה הוא מאוכזב מתחנות הרדיו ומדוע הוא חוזר להקליט באנגלית
באחת ההופעות שנערכו בפני מפונים בראש פינה, כאשר עוזי פוקס רק עלה על הבמה, צעקו לעברו ילדים שישבו בשורה הראשונה - "תחתונים וגופיות". "הייתי בהלם", הוא אומר. "זו הייתה הפתעה בשבילי. לא הבנתי מאיפה הילדים האלה מכירים את השיר שלי, שיצא לפני 50 שנה". בדרך כלל הוא מבצע את השיר הפופולרי בסוף, אבל לאור דרישת הקהל הוא פתח איתו את ההופעה.
תם הטקס: שידורי הערוצים יופסקו לרגל יום הכיפורים
חמי רודנר מזדעק: "אף אחד לא התרעם כשהשתמשו בשירי ב'אברי ושרקי'"
"הילדים ובני הנוער שהיו שם ידעו ממש את כל המילים", הוא מספר. "שאלתי אותם בסוף ההופעה מאיפה הם מכירים את השיר, והם אמרו לי מהטיקטוק. זה זרק אותי להופעת הבכורה שערכתי לשיר במלחמת יום הכיפורים. העובדה שלוחמים שולחים לי סרטונים שלהם שרים את השיר עכשיו בעזה היא הניצחון האמיתי של השיר את מהמורות הזמן".
כשבועיים לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 1973, באחת הגיחות שלו בחזרה מההופעות בסיני לתל אביב, חבר פוקס למלחין קובי אשרת ולפזמונאית תלמה אליגון־רוז, שהגישו לו שיר חדש בשם "אין לך מה לדאוג". היא כתבה את השיר הזה בהשראת גלויות ששלח אליה גיורא, אחיה המילואימניק, שגויס למלחמה ולחם בתעלת סואץ. "זו הייתה תקופה של הלם ושבר גדול במדינה", מספר פוקס. "בימים הראשונים אומנים התחילו להקליט ולהוציא שירים באווירת המלחמה: חוה אלברשטיין הקליטה את 'לו יהי', יהורם גאון שר את 'המלחמה האחרונה', ובעז שרעבי הקליט את 'מי ידע שכך יהיה'".
"אנחנו רצינו לעשות משהו יותר קצבי, שיעלה את המורל ויהיה שונה מהבלדות העצובות, הכואבות והשקטות ששטפו את הרדיו אז. המטרה שלנו הייתה לשמח את החיילים, את הגיבורים האלה שנלחמים. באחת השורות בשיר הגיבור מבקש שאהובתו תשלח לו נייר טואלט. גלי צה"ל יצאו נגדנו בתרעומת. קמה ועדה ופסלה את השיר בגלל נייר הטואלט. הכנסנו מוצר אחר במקום. כיום כמובן שנייר הטואלט היה עובר ברדיו, ואפילו יותר מזה, אבל אז היו מאוד נוקשים".
את הופעת הבכורה עם השיר ביצע פוקס בפני חיילים בחצי האי סיני, ליד בסיס רפידים, הופעה שלא ישכח כל חייו. "הגעתי עם הלהקה לשטח הפתוח עם ציוד, וברגע שרק התחלתי לבצע את השיר הזה - הקהל מחא כפיים, שרק, רקד והשתולל באטרף, ואפילו שר את הפזמון בעל פה", הוא נזכר. "הייתי בהלם שהחיילים מכירים את השיר, כי עוד לא הופעתי איתו. התברר שהשיר כבר נטחן שבוע לפני כן ברדיו, ואני אפילו לא ידעתי, כי הייתי עסוק בהופעות בפני החיילים".
"באותו רגע הבנתי שיש לנו שיר שהוא מעבר ללהיט. באותו זמן, כשהקהל שר את הפזמון 'שלחי לי תחתונים וגופיות', זה הפך להיות השם המוכר של השיר, הרבה יותר מהשם המקורי - 'אין לך מה לדאוג'. השיר הפך לאחד מהמנוני המלחמה לא מעט בזכות היותו שונה משאר השירים, ומאז הוא מלווה אותי עד היום. אם תגיד כיום לחבר'ה צעירים את השם 'עוזי פוקס' או את שמות השירים 'ילדונת' או 'כן, כן, לא אז לא' - הם לא יידעו על מה אתה מדבר, אבל אם תגיד להם 'תחתונים וגופיות', הם יתלהבו".
קוראים לי, אני בא
אי אפשר להגיד שהשיר הזה בנה את הקריירה של עוזי פוקס, שכן כבר בשנות ה־60 הוא שימש סולן של להקות קצב מובילות (עוזי והסגנונות, השמנים והרזים, הלורדים, FBI והכוכבים החדשים). אז שר רק באנגלית והופיע בהצלחה בחו"ל. בהמשך כיכב במחזמר "אל תקרא לי שחור" שסימן את המעבר שלו לשירה בעברית."תחתונים וגופיות" פתח לו את הצוהר לקריירת סולו מצליחה כיוצר־זמר ששר בעברית, וביסס את מעמדו כאחד הכוכבים הגדולים של התקופה.
"הצעדים הראשונים שלי בשירה בעברית היו באופרת הרוק 'קפוץ' ובעיקר במחזמר 'אל תקרא לי שחור'. כדי לשיר בהגייה נכונה, לקחתי שיעורי פיתוח קול ודיקציה, ועבדתי קשה", הוא מספר. "'אל תקרא לי שחור' זכה להצלחה והיווה את המקפצה הראשונה שלי, ותהליך הפיכתי לזמר עברי הושלם עם 'אין לך מה לדאוג'".
לאור הצלחת השיר השלים פוקס את העבודה על אלבום הסולו הראשון שלו "כן, כן", שיצא בשנת 1974. מלבד ההמנון הצבאי שהזניק לו את הקריירה, הוא כלל להיטים נוספים שהקליט עם להקת "או שכן או שלא" ושהולכים איתו עד היום: "ילדונת", "כן, כן, לא אז לא" ו"קשת בענן", שביצע בפסטיבל שירי משוררים לילדים באותה שנה: "למרות ש'תחתונים וגופיות' הוא השיר הכי מושמע שלי ברדיו בכל הזמנים, אני לא מקבל עליו שקל לצערי, כי לפי חוק זכויות המבצעים והמשדרים, אומנים מבצעים לא זכאים לתמלוגים על שירים שהקליטו לפני 1984. ככה שגם על שאר הלהיטים שלי מהתקופה, שהם המושמעים ביותר שלי בקריירה, אני לא מקבל תמלוגים. זה נושא כואב ועצוב. מרתיח ומקומם, בייחוד כשמדובר בפנסיה של אומנים כמוני".
50 שנה אחרי שהופיע במדבר בפני חיילים מצא עצמו פוקס (77) שוב מופיע בפני חיילים בעיצומה של מלחמה שגוררת אחריה שבר גדול, ושוב מבצע את ההמנון שמלהיב את הקהל: "7 באוקטובר תפס אותי כמו כולם בהפתעה. אתה צופה בטלוויזיה ולא מבין מי נגד מי. כשהאסימון נופל ואתה שומע שצועקים 'איפה הצבא?', אתה נכנס לחרדות, לתסכול. אתה לא מעכל שדבר כזה קורה. לקח לי שבוע לעכל את מה שקרה ואחרי שבוע התחלתי לקבל פניות להופיע בהתנדבות בפני מפונים. מיד הסכמתי כמובן. הייתי מוכרח לעשות משהו במקום לשבת בבית. ההופעה הראשונה שלי בפני מפונים הייתה במלון 'דן כרמל' בחיפה. כשנכנסתי למלון, ראיתי חדר עם הרבה משחקים לילדים, ובצד ערימות של בגדים. אחר כך ביקשו ממני לרדת לעוטף עזה להופיע בפני קהל מבוגר שסירב להתפנות מאחד הקיבוצים. גם את זה עשיתי".
לא פחדת?
"לא, אני לא יודע למה, אני חושב שההופעות באזורים מסוכנים הן בדמם של אומנים. הרי עברתי במלחמת יום הכיפורים חצי שנה של הופעות במקומות מסוכנים, וגם אחרי המלחמה הופעתי בכל חור. כאומן, אתה נוסע כדי לעשות לקהל אור על הנשמה. באחת ההופעות שקיימתי בפני מפונים בתנאים לא תנאים, עם חיילים מסביב, אמרתי לעצמי: 'עוזי, איך אתה הולך לעבור את זה? האנשים האלה פגועים ועוברים טראומות קשות'. התברר שכאשר מגיע הרגע שאתה צריך לעלות לבמה, אתה מבין שהקהל זקוק לך ורוצה לשמוע אותך".
אחד האירועים המפחידים בקריירה של פוקס היה ב־7 באוקטובר 1973, ביום השני למלחמת יום הכיפורים. הוא נשלח להופיע בבסיס אום חשיבה שבצפון־מערב חצי האי סיני. יחד איתו היו חברי המחזמר "אל תקרא לי שחור" שבו כיכב - ושירד מהבמות בגלל המלחמה. "בדרך להופעה האוטובוס עצר כי הגיעו ידיעות שמטוס של הקומנדו המצרי חדר לשטח ויורה לכיווננו", הוא משחזר. "ירדנו מהאוטובוס, הסתתרנו עד שכוחותינו הפגיזו את המטוס, חזרנו לאוטובוס והגענו להופעה".
בין חברי המחזמר היו צביקה פיק, רותי נבון, יוני נמרי, גבי שושן, דודו טופז, מוטי גלעדי וחברי להקת "או שכן או שלא" שליוותה אותו אז. "כל אומן ביצע שניים־שלושה שירים בולטים שלו בפני החיילים, ופינה את המקום לאומן הבא", הוא אומר. "זו הייתה חוויה מעניינת וזכות גדולה להופיע בפני לוחמים, ומצד שני היו סיטואציות מפחידות כי היינו בשדה הקרב, שמענו יריות ופיצוצים, ופגשנו גם לוחמים שלפני רגע איבדו את אחיהם לנשק. היינו ממש בתוך הבלגן".
כשהופעת במלחמה ב־73', לא שיערת שכעבור 50 שנה שוב תופיע בזמן מלחמה.
"לא חשבתי שנגיע למצב שיהיו מלחמות כאלה. שיערתי שיהיו מצבים מתוחים, אבל בטח לא העליתי בדעתי שיקרה משהו כמו 7 באוקטובר. חשבתי בשעתו שיהיה דור אחר של זמרים שיופיעו בפני קהל במלחמות, אבל גם עכשיו, בגילי, אני יודע שזה חלק מהתרבות שלי. אם תגיד לי עכשיו ללכת להופיע בפני חיילים - אני אבוא מיד בלי לשאול שאלות. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. זה לא עניין של כסף, יש פה משהו מובנה בי, שחרוט בכל האומנים, ותיקים וגם צעירים. אנחנו עוברים כעם וכחברה תקופה קשה מאוד ומתסכלת".
"לא ציפינו לשנה הזאת שעברה עלינו. אתה מוצא את עצמך מוכרח לתת מעצמך, אם אתה יכול, למען העם שלך. הרגשתי חובה להופיע בפני מפונים וחיילים, בפני הדור הזה שהפתיע את כולנו, שמסב לי גאווה עצומה. מצאתי את עצמי מופיע המון בכל רחבי הארץ למען מטרה זו, דיברתי עם אנשים, חוויתי איתם את הכאב שלהם, וזה נתן לי תחושה של שליחות, לצד הצער והכאב. אני מרגיש שליח ואני רוצה להיות שליח. בגילי ובמצבי הבריאותי אני לא יכול להתנדב בחקלאות או להתאמץ פיזית - אני יכול לקחת את הלהקה שלי ולהופיע בפני כל מי שמוכן לשמוע אותי".
בשנה האחרונה יצאו לשיר לא מעט גרסאות כיסוי ברשתות החברתיות, כולל גרסה של אסתר רדא, ששרה אותו בלשון נקבה. "אני מרגיש כאילו השיר יצא רק היום וזה מרגש אותי", הוא אומר. "הטקסט אמיתי ולכן הוא נוגע בכולם, כי גם כיום חיילים צריכים תחתונים וגופיות, וגם כיום אנחנו צריכים אופטימיות. הצורך לא השתנה ולא ישתנה".
מה דעתך על גרסאות הכיסוי של השיר?
"אני מאוד אוהב את השינויים ותמיד בעד חידושים. הם משרתים את השיר ומחיים אותו בכל פעם מחדש".
צריך להיות פרובוקטור
פוקס, מהקולות הבולטים בשנות ה־60 וה־70 ומהבודדים מדור להקות הקצב שעדיין פעילים, מתבונן במבט מפויס גם אל הפספוסים בקריירה: "יש שני פספוסים בולטים בקריירה שלי: ב־1977, כשהייתי בשיא ההצלחה בארץ, הוחתמתי על חוזה הקלטות בצרפת ובשוודיה. בדרכי לקריירה בינלאומית, עברתי תאונת דרכים קשה שהשביתה אותי למשך שנה. החוזה בוטל והחלום הבינלאומי נגוז. מה שכמעט שבר אותי היה איך אני מתרומם מאותו רגע. כבר הכל היה מוכן וחתום ופתאום מצאתי את עצמי כואב, פצוע וללא הצ'אנס הגדול הזה להצליח בחו"ל".
"פספוס נוסף וגדול שלי הוא כל שנות ה־80. הייתי יכול להמשיך לעשות מוזיקה ישראלית בארץ ופספסתי עשר שנים מהקריירה שלי כשעזבתי לארצות הברית. כשחזרתי לארץ בשנת 1989, הכל השתנה. בא דור צעיר והרגשתי לא שייך לתעשייה. מכיוון שהג'וק המוזיקלי לא חלף אצלי מעולם, פניתי לחבריי מלהקת הסגנונות ויצאנו במופע חדש וענק. הפספוס שלי הוא שלא התחברתי לחבר'ה הוותיקים כמו שלמה ארצי או שלום חנוך, לא הגעתי להתארח אצלם על הבמות. גם אומנים צעירים בולטים לא באים ואומרים 'עוזי, בוא תתארח אצלנו'. הייתי רוצה, אבל זה לא קורה לצערי".
בהיותו בארצות הברית, גילה פוקס אהבה חדשה: דיבוב, עיסוק שהפך לחלק בלתי נפרד מהקריירה שלו. כשהוא חזר לארץ, הקים את אולפני הדיבוב נ.ל.ס, שהיו פורצי דרך. קריירת הדיבוב של פוקס, שהסתיימה כשעזב את האולפנים ב־2014, כללה סדרות כמו "פוקימון", "אוטובוס הקסמים" ו"בובספוג מכנסמרובע".
אף שברזומה שלו יותר מ־150 שירים, ברדיו משמיעים רק שלושה־ארבעה ידועים שלו, אלו שהקליט בתקופת מלחמת יום הכיפורים: "אני מאוד מאוכזב מההשמעות של שיריי ברדיו, כי יש לי כל כך הרבה שירים ולא משמיעים קמצוץ מהם. בשנת 2008 הוצאתי אלבום סולו שני, 'אמצע החיים', שהוא אלבום יפהפה עם שירים נהדרים והפקה מוזיקלית מדהימה, ולא השמיעו אותו בכלל. תמיד כששואלים אותי בראיונות על היחס של תחנות הרדיו לאומנים ותיקים, אני עונה תשובה דיפלומטית ומנסה שלא לפגוע באף אחד. זו טעות, כי צריך להיות אמיתי ופתוח. אני מאוכזב וחושב שלא מפרגנים לאומן ותיק. אתה צריך ליצור פרובוקציה כלשהי כדי שישמיעו אותך, ואני לא הטיפוס הזה. אני מקבל את זה ש'תחתונים וגופיות' מושמע, אבל אומן ותיק לא יכול לחיות רק משיר או שניים".
אז מה אתה מציע?
"אני חושב שצריכים לפתוח תחנת רדיו לאומנים ותיקים, שהם יהיו המגישים, והם יזמינו אומנים צעירים שידברו על הקריירות שלהם וכך הם ישמיעו את הדור החדש ואת הדור הוותיק".
בתקופה האחרונה החליט פוקס לסגור מעגל אישי ולעבוד על אלבום אולפן שלישי שלו, הפעם באנגלית, כ־55 שנה אחרי שלהיטו "Morning Train" עם עוזי והסגנונות כבש את מצעדי הפזמונים בארץ ובחו"ל.
יחד עם חבריו מאותה תקופה, הגיטריסט חיים רומנו, הבסיסט מיכה מיכאלי והמתופף מאיר ישראל, הוא הקליט חומרים חדשים פרי עטו, מתוכם יצאו כסינגלים השירים "Primadonna" ו"Story Of My Life": "זה אלבום שמוקלט ללא כוונה להפוך להיות אליל או להיות מושמע נון־סטופ ברדיו. הוא נוצר בשביל הכיף, בלי ציפיות גבוהות מדי. לפני שלוש שנים החלטתי ללמוד על תוכנת 'קיובייס' (תוכנה להפקה וליצירת מוזיקה - ד"פ), התחלתי להקליט וכנראה אצבע אלוהים נגעה בי. כתבתי יותר מ־30 שירים, כולם באנגלית. כנראה ההשפעה של שנות ה־60 הדהדה בי שוב. הזמנתי חברים טובים שהם משפחה והתחלנו לעבוד. הרגשתי צורך להקליט באנגלית, אלו השורשים המוזיקליים שלי".
המנוע של החיים
לצד ההקלטות באנגלית פוקס עדיין מקליט בעברית. לאחרונה הקליט את "קעקוע של כאב", שכתבה רונית נוביק. הוא הפיק מוזיקלית ואפילו השקיע בקליפ. "השיר כמעט ולא הושמע ברדיו", הוא אומר. "לא הופתעתי, כי אני כבר מחוספס ואפילו לא כועס, זה רק מפריע לי. לכן החלטתי פשוט להקליט מה שבא לי בשביל הכיף, מבלי לבנות על זה יותר מדי. כשאני שר באנגלית עכשיו אני מרגיש כמו טווס בשיא פריחתו".
לאורך הדרך אתה מקפיד להקליט ולשתף פעולה עם מוזיקאים צעירים, מה הסוד שלך לשמור על רלוונטיות ברמה כזו שהם רוצים לשתף איתך פעולה?
"במלחמה הנוכחית פנה אליי מוזיקאי צעיר בשם רועי ביתן, ואמר שכתב שיר על רחל מאופקים ושמי שיכול לשיר את השיר זה רק אני. הוא הגיע אליי, שמעתי, אהבתי והקלטתי את 'כוח רחל'. אני שומר תמיד על ראש פתוח וכיף לי להיות עם הצעירים. למוזיקאים הצעירים קל יותר כיום, זה לא כמו בתקופתי, כשהיינו מקליטים שירים על טייפ סלילים מרדיו רמאללה ומוציאים מילים בג'יבריש. היום הכל קל ומסודר. דרך היו־טיוב אתה יכול ללמוד לנגן כל דבר".
מלבד "כוח רחל", הקליט פוקס לאחרונה את השיר "Hey", שנוצר בשיתוף פעולה שלו עם חייל צעיר מיחידה מסווגת. לדבריו, הוא אינו יכול לחשוף את שמו: "הזמנתי את החייל ללמד אותי על תוכנת הקיובייס. אתה יודע מה הוצאתי מהבחור בשיר הזה? קטעי נגינה קצרים ומדהימים. הוא בחור מאוד מוכשר, והפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, אנחנו נפגשים מדי פעם ויוצרים".
ב־2021 עבר התקף לב וניצל הודות לניתוח מעקפים. בראיונות לאחר שהתאושש סיפר כי במהלך הנסיעה באמבולנס חשש כי יסיים את חייו. "קיבלתי הזדמנות שנייה", אמר אז. לפני כחודש השתחרר מאשפוז ממושך בבית החולים. "עברתי תקופה לא פשוטה בחודשיים וחצי האחרונים", הוא מספר כעת.
"הייתי חודשיים בבית החולים איכילוב, עברתי ניתוח שקצת הסתבך והייתי צריך להישאר שם תקופה ארוכה, שזה נצח. היום אני בבית, מנסה להשתקם, להחלים ולהתחזק. מה שהיה חסר לי בזמן האשפוז אלו ההופעות. שמתי לעצמי יעד לחזור להופיע בחודש הבא עם מופע הסולו שלי עם השירים מכל התקופות ועם מופע המחווה לג'ו קוקר. אני כבר מתחיל לחלום קדימה וחוזר להתניע מחדש את העבודה על האלבום החדש שלי. אנחנו, האומנים, אוהבים לחלום חלומות ולהישאר ביצירה, זה המנוע של החיים שלנו".
מה תאחל לשנה החדשה?
"קודם כל אני מאחל שיחזרו החטופים והחטופות כמה שיותר מהר, זה הכי חשוב. אני מאחל לעם הזה שיהיה חזק, ושנעבור את כל מה שאנחנו עוברים בהצלחה. אנחנו במלחמת התשה שנייה, ואני מייחל שנכה בכל מי שרוצה להכות בנו. שיניחו לנו בשקט כשם שאנחנו רוצים להניח לאחרים".