״פתאום יש אינסוף של שקט", כתבה באחד הטקסטים שהשאירה אחריה בר זהר ז"ל, שנרצחה במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר. השורה הזו פותחת את "שקט אינסופי", היצירה המרכזית בקונצרט בביצוע התזמורת הסימפונית ירושלים, אפרת גוש, אליאב זוהר ואנסמבל קולות נשים "נעמה", ובניצוחו של עומר פרנקל. הקונצרט התקיים בתחילת ספטמבר באופקים וישודר במוצאי שמחת תורה, 24 באוקטובר, בכאן 11, כאן קול המוזיקה וכאן BOX.
היצירה "שקט אינסופי" מבוססת על טקסטים שהותירו אחריהם ארבעה מהנרצחים והנופלים ב־7 באוקטובר: בר זהר ז"ל; סרן יפתח יעבץ ז"ל שנפל בקרב בקיבוץ נחל עוז; מעיינה הרשקוביץ ז"ל מקיבוץ בארי שנרצחה עם בעלה נֹח ז"ל בחצר ביתם; וסמ"ר עמיחי ונינו שנפל בקרב בכפר עזה. את הטקסטים אספו אנשי תאגיד השידור הישראלי מהמשפחות השכולות, בעזרת דובר צה"ל ונציגויות של יישובי העוטף, ומהם יצר המלחין יוסף ברדנשווילי יצירה מוזיקלית למקהלת נשים, סולנים ותזמורת.
"ההנצחה הכי משמעותית"
"בר הייתה ילדה מחוננת. בגיל 7 התחילה ללמוד מתמטיקה ומשפטים בשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן, ואז, בערך בגיל 9, היא באה אליי ולאבא שלה ואמרה שהיא מבקשת להפסיק את החוג הזה כי היא לא רוצה לפספס את הילדוּת שלה", מספרת קטי זהר, אמה של בר.
"בר המשיכה להצטיין בכל דבר שעשתה, הייתה תלמידה מצטיינת לאורך כל הדרך, והייתה לקראת תחילת הלימודים בביואינפורמטיקה באוניברסיטת חיפה. שבוע אחרי המסיבה היא הייתה אמורה לראות דירה להשכרה בחיפה".
קטי מספרת שבר נסעה למסיבת הנובה עם עוד ארבעה חברים שהכירה בטיול אחרי צבא בדרום אמריקה: "בצבא בר הייתה מש"קית ביטחון מידע. למסיבה היא נסעה עם חברים באוטו שלי, והם הגיעו לשם בסביבות 1:30 בלילה. כשהתחיל כל הבלגן הם עלו לאוטו וניסו להימלט. בר נורתה, נפצעה, ניסתה לברוח ברכב אחר, ובמהלך המנוסה הצליחה להציל שלושה מחבריה. היא המשיכה בנסיעה מטורפת, בעודה פצועה. בסופו של דבר, כשחילצו אותה, כבר לא הצליחו להציל אותה כי היא איבדה המון דם".
"פתאום יש אינסוף של שקט...
רק עכשיו יש אינסוף של שקט...
אם הייתָ פאזל הייתָ מורכב ממיליון חלקים
חלקם בְּשחור, חלקם בְּלבן, ורובם בִּצבעים
בְּצוּרוֹת וַאֲפילו בִּגדלים שונים
כל כך הרבה גְוונים
לטוב וְלָרע..."
קטע זה, המשולב ביצירה "שקט אינסופי", הוא אחד מהטקסטים הרבים שכתבה בר מכפר ורבורג. בין הטקסטים האלה יש שירים, יומנים, מחשבות ותובנות. "תמיד ידעתי שהיא כותבת, אבל אף פעם לא נחשפתי לכמויות", מודה אמה קטי. "הייתי נתקלת במחברות של בר בבית, בכל מיני פנקסים, יומנים, אבל אחרי שהיא נרצחה והתחלנו לסדר את החדר גילינו כמויות של מחברות. כשקיבלנו את הטלפון הנייד שלה, מצאנו בו המון תיקיות עם שירים שהיא כתבה״.
״בין הטקסטים יש ממש שירה טהורה ויש טקסטים שכתובים כמו יומן אישי. היא כתבה על כל הנושאים: מפגשים שלה עם חברים, אהבה נכזבת, הרפתקה שהיא עברה, דברים שהיא אוהבת לאכול ועוד. יש לה גם טקסט אחד שנקרא 'לא ייאמן', שאם קוראים אותו, זה אחד לאחד מה שהיא עברה במסיבה. הוצאנו כבר ספר עם חלק מהשירים שהיא כתבה, ובינתיים הלחנו 12 שירים. אנחנו רוצים לעשות ספר נוסף בהמשך".
היצירה המוזיקלית "שקט אינסופי" כוללת ציטוטים מחמישה טקסטים שונים של בר. "מבחינתנו, העובדה שאנשים יכירו את הטקסטים שלה היא ההנצחה הכי משמעותית. אני חושבת שהפרויקט הזה מכבד מאוד את האנשים שכתבו את הטקסטים. זו ממש יצירה", היא אומרת.
איך הרגשת בקונצרט באופקים?
"קודם כל, בכיתי כל הערב. אני מחכה להגיע לקונצרט הבא שאמור להתקיים בנובמבר כדי ליהנות ממנו כי בראשון לא הפסקתי לבכות. הכל מאוד הציף אותי. זו רכבת הרים כזו. את יכולה רגע אחד לחייך, רגע אחרי זה לבכות, רגע אחד להיות מרוכזת, רגע אחריו לא. בר הייתה הקטנה מבין שלושת ילדינו. היא גרה איתנו בבית והיא חסרה בכל מקום בבית. אנחנו עדיין מנסים ללמוד איך מתמודדים".
"היה כותב בלי שיראו אותו"
"עַבדי עם ישראל אנחנו
דָּבָר אין לנו מעצמנו
בְּהֵד שְזוּר נצח קוראים אנו –
הננו!"
שורות אלה, גם הן מתוך היצירה "שקט אינסופי", לקוחות מטקסטים שכתב לקראת גיוסו סמ"ר עמיחי ונינו ז"ל. עמיחי בן ה־22, מקצרין, מפקד כיתה ביחידת מגלן, עוצבת הקומנדו, נפל בקרב בכפר עזה בעת שחילץ את מפקדו הפצוע. לאחר נפילתו נמצאו שירים וכתבים אחרים שכתב, מתוכם עולה דמותו המיוחדת ונחשפים ערכיו ואמונתו.
"עמיחי גדל בקריית ארבע ובקצרין, למד בישיבת אלון מורה ולאחר מכן התגייס למגלן", מספר מני ונינו, אביו. "עמיחי היה עניו, מאוד צנוע, והיו המון גוונים באישיות שלו. הוא היה עמוק, לומד, חבר טוב, מסתכל כל הזמן על הסביבה שלו, איפה צריך אותו, למי צריך לעזור, את מי צריך לשמח. הוא היה מצחיק, איש של אנשים, אהב מאוד לחיות את החיים. והוא אהב מאוד את הארץ, את המדינה, וגם אהב מאוד ללמוד תורה".
הייתם מודעים לחומרים הרבים שכתב?
"לא כל כך ידענו. רק הבת שלי ידעה כי הוא היה כותב לה. עמיחי לא היה בן אדם של החצנה. הוא שלח לחברים מסוימים, ולרבנים שלו, שירים שכתב. היה כותב בלי שיראו אותו. ידענו שיש לו כישרון כתיבה, שיש לו רגישות מיוחדת, אבל בכמות הזאת, בהיקף הזה, לא ידענו".
איך גיליתם?
"יום אחרי שהודיעו לנו על נפילתו ראינו בסלסילה בחדר שלו המון פנקסים ומחברות. וגם הגיעו כל מיני וואטסאפים מחברים שהוא שלח להם שירים. פתאום התחלנו להבין מה קורה כאן. כבר הוצאנו ספרים עם דברים שהוא כתב והקמנו אתר אינטרנט עם החומרים שלו. זה גם שירה, גם מכתבים, גם הודעות לחברים, ובכלל, כל מיני דברים שהוא כתב על החיים, ההסתכלות שלו על החיים".
איזה מסר עמיחי ניסה להעביר לדעתך בדברים שכתב?
"החיבור לארץ ישראל, לעם ישראל, לתורת ישראל, לנצח ישראל. להיות מחובר למשהו שהוא גדול מהחיים. אני חושב שרעיון נוסף ששזור בהרבה מהדברים שלו הוא לראות לא רק את עצמך ואת האני הפרטי שלך".
האב אמר שהפרויקט המוזיקלי הוא אחד הדברים שמנחמים את בני המשפחה: "אנחנו מאמינים שהחיים של עמיחי ממשיכים כיום בצורה אחרת. האור שלו, המשמעות של החיים שלו, התוכן שהוא חי – בעצם עוברים עכשיו לאנשים אחרים. זה מאוד מחזק אותנו. הפרויקט הזה נותן לנו המון חיים וכוחות בכל הקושי הגדול הזה. אנשים שלא הכירו את עמיחי פתאום מכירים את השירים שלו, וזה מאוד מרגש אותנו".
מלחין היצירה, יוסף ברדנשווילי, סיפר על תהליך העבודה המיוחד שלו בפרויקט: "בחרתי בפינצטה שורה, או מילים, או חצי שיר, מתוך הטקסטים שכתבו ארבעת הנופלים והנרצחים, עשיתי עריכת טקסט ואחר כך הלחנתי מוזיקה. מה שהיה מעניין זה להוציא מילים שמזדהות עם המחשבה שלי, סוג של שיתוף פעולה עם הכותבים. זה היה יותר מבט על החיים מכל הזוויות. עברתי על המון טקסטים, על המון חומרים, ובחרתי אותם מהמבט שלי".
מהו האתגר המרכזי בהלחנת יצירה מסוג כזה?
"ברור שזה מורכב. על מנת להיות מקצועי ולהצליח להלחין, הייתי צריך להתרחק מהסיפור של מי שכתב את זה. לא ליצור יותר מדי דרמה, כי יש כבר מספיק דרמה, אלא להתרכז בנושא, במילים שבאו מהנשמה של הכותב. בר, למשל, כותבת על כך שסוף־סוף יש שקט אינסופי, אז אתה לוקח את המילים וחושב איך להתמודד עם זה במוזיקה. הרי גם אני וגם כולנו רוצים ומחפשים את השקט והשלווה בנפש שלנו״.
״ניסיתי להתרכז יותר במילים, ולא בסיפור הטרגי של הכותב. בסופו של דבר, המילים האלה נכתבו כשהאנשים היו בחיים, עם הציפיות והחלומות שלהם, עם אהבה, עם רגש למדינה. לכן הסתכלתי על הטקסטים ככאלה שנכתבו על ידי אנשים חיים, בלי לחשוב על מוות".