"בא לי למות" -  זהו שמו של השיר הראשון באי.פי. הראשון שהוציא קצה ורובי, צמד המוסיקאים ויוצרי התוכן שבשנה האחרונה כבש מקום בולט ברשתות החברתיות, בזכות שירים מצחיקים שיצרו ואשר צברו חצי מיליון לייקים בטיק טוק ומאות אלפי ציפיות בסרטונים.

קצה, שחזר בשלום משירות מילואים ממושך בעזה, מסביר שהכותרת ונושא השיר "בא לי למות" לא עוסקים רק במוות במלחמה, אותו ראה מקרוב, אלא מדובר בביטוי ישראלי שנוגע בדיסוננס של ההוויה הישראלית החל מדברים קטנים ועד לאירועים כבדים, ולמרות שמסביב המוות שולט, לפעמים ה"בא לי למות" נאמר כשאתה ממהר נורא, אבל תקוע בפקק אינסופי, או בגלל לב שבור לאחר שהחברה עזבה אותך.

"...כואב הראש ויש גם חולשה/קשה להודות שלפעמים לפעמים בא לי למות"... "בא לי למות בא לי למות כשאין משמעות למות אז לפעמים לפעמים בא לי למות".. "מי שרע לו ועצוב לו שיצעק היי/ מי שרע לו ועצוב לו שיימחא/ לפעמים לפעמים בא לי למות"..

האלבום החדש שכולל חמישה שירים ונוגע בנושאים בוערים וקשים, אך עושה זאת באמצעות מוזיקה קצבית וקלילה ומעביר את המאזין תהליך מרגש, נוגע וכזה שמעלה תהיות. דרך השירים אפשר לחוש את הלך הרוח והתחושות של מה שאנחנו עוברים בשנה האחרונה, ועוד נשוב אליו בהמשך.

שני היוצרים, רובי (רועי ביתן) 31 וקצה (יובל קצנלבוגן) 27, החלו את דרכם כל אחד בנפרד, עד שלפני שנה וחצי קצה שלח לרובי באינסטגרם הצעה לשת"פ. "שנינו היינו אז אחרי ניסיון להצליח כל אחד בתחומו וכשנפגשנו היה משהו קוסמי בחיבור הזה", מעיד רובי. "הגעתי למפגש הזה כשברקורד שלי מוזיקה שיצרתי ואלבום שהוצאתי, כמו גם הופעות עם החומרים שלי בברים ועדיין לא הייתי בעולם הטיקטוק. בתקופת השירות הסדיר הייתי לוחם בנח"ל ולאחר השחרור למדתי ב'רימון'".

בשבת השחורה ב-7.10 קצה נקרא למילואים. "כבר ידענו מה קורה ומהו סדר הגודל של האירוע, אבל עד שאתה לא רואה בעיניים - אתה לא קולט את גודל הזוועה. כשהגעתי לעוטף עזה פגשתי את התופת. ראיתי את כמות הגופות ומראות גרפיים קשים לתיאור, כך שהגוף שלך לא מסוגל להכיל את כל זה ואתה עובר שינוי פאזה ומתנתק, כי זו הדרך היחידה להתמודד, מעין הגנה עצמית, אלא שבהמשך ובאופן בלתי רצוני זה חוזר אליך ברמת דיוק של המראות והריח. דיברנו על זה, רובי ואני, וזה בא לידי ביטוי גם בשיר 'בא לי למות'. לאחר שיצאתי מעזה היה לי חשוב לחזור לעשיה ולא לתת לעצמי לשקוע, אלא להיכנס למצב של החלמה".

עם השחרור ממילואים של קצה, הרגישו השניים שהם בשלים יותר מבחינה אמנותית והחליטו לעבוד על החיבור ביניהם ועד מהרה הגיעה הפריצה באינסטגראם ובטיקטוק של השניים, שתוייגו כ"קצה ורובי".

מדי יום הם העלו שירים קומיים שנגעו גם בהווי המלחמהף כמו טרנד השפמים של הלוחמים שכבש את הרשת. "יצרנו חומרים קצרים מהיום להיום ומהיום למחר, הפכנו להיות אקטואליים. זה החן והכישרון שלנו שהפכו אותנו ליוצרי תוכן שהוא תוכן אקטואלי ואיכותי", מסביר רובי.

מה מקבלים הצופים?
"בניגוד ל'דג נחש', לדוגמא, שמניע את מאזיניו לפעולה ('זה הזמן להתעורר') אנחנו נותנים אסקפיזם לצופים שלנו... אני לא מאמין בגישה שעוצרת את החיים. זו גישה תבוסתנית. בנוסף, אנחנו רואים בהומור אמצעי לעבד את הדברים שעברנו. ההומור נותן לאנשים אוויר לריאות, לעבד ולהתמודד עם הדברים הקשים".

לאחר מספר חודשים של עשיה משותפת, צמד היוצרים נפגשו עם עודד פז, כן ההוא מ"הפיז'מות". "עודד נכנס בשלב מוקדם למדי לתמונה והוא, שמעולם קודם לכן לא ניהל, כי הוא טלנט בקטע אחר, כשהשמענו לו את הסקיצות של השירים הארוכים שלנו - הוא ראה בנו מוזיקאים ולא רק יוצרי תוכן. הביע את אמונו בנו ובאומנות שלנו ונוצר חיבור בינינו", אומר רובי.

רובי מוסיף ומספר: "גדלתי על 'הפיז'מות' והערצתי אותם. בתקופה בה שירתתי בתיאטרון צה"ל ובכלל עסקתי בקומדיה והסיטקום הוא שעיצב אותי. עודד הוא אמן ויזם, החיבור איתו הוא קוסמי, הוא דחף אותנו לעבוד על השירים הרציניים".

"עודד הוא מנהל, איש עבודה שכיף לעבוד איתו. ה'פיזמות' הם יוצרים חוצי דורות. מחמיא לנו שיש שמשווים אותנו אליהם בתחילת הדרך", מוסיף קצה.

לשאלה, מי דומיננטי יותר מבין שניהם, הם מהססים לרגע או שניים. "כל אחד נותן את הקו הדומיננטי שלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד על סשן מסוים, ברור לנו מה התפקיד של כל אחד ואיך הוא פועל לטובת המוצר. אני זה שחתום על השירים, בעוד שעל העיבודים שנינו חתומים", אומר רובי.

יש קנאת יוצרים?
רובי: "בדיוק להיפך. הצלחתו היא הצלחתי. כי לכל אחד מאיתנו יש צדדים שאין לשני וזה נותן השראה. לפי דעתי, קצה מלחין טוב יותר, אני מסתכל על מה שהוא יוצר בפליאה ובהערצה. אנחנו חברים טובים".

קצה: "אנחנו לא בוחנים את הדברים בצורה כזאת. יש לנו אינטרס משותף ואנחנו רוצים להצליח. אני מזדהה עם רובי שאמר 'הצלחתו היא גם הצלחתי'".

רובי נולד בתל אביב. אביו יורם ביתן שירת בלהקת הנח"ל ואילו הוא שירת בתיאטרון צה"ל. "אגב, עודד פז לא קיבל אותי ללהקה הצבאית. היום זה התיקון שלי", הוא צוחק.

קצה נולד בהרצליה והמחשבה שעברה בראשו להתקבל ללהקה צבאית נקטעה בהשפעתו של קרוב משפחתו האלוף טל רוסו, והוא עשה את שירותו הצבאי בנח"ל.

לדבריהם, סדר השירים באי.פי. הוא מעין הלך רוח של התודעה שמתחיל כאמור עם "בא לי למות", והמשכו אסקפיזם מוצע עם השיר "טאקי" - שיר פופ לכל דבר "...טאקי פתוח אני אוהבת אותך/פלוס אני עוזבת אותך/משנה כיוון לדרום אמריקה/ומשנה צבע לשחום/יש ניצחתי"...

שיר נוסף ("קבב") מוקדש לאישה ששמנה מפאת אכילה רגשית במלחמה. "לא יכולתי להגיד לך שאני חושב שאת השמנת מאז המלחמה/...שאת יותר מדי מול המראה/טיפה גדלת טיפה טחנת/מול המקרר אותי שכחת/טפחת כמעט כמו חלת שבת".. "זהו שיר אהבה לכל דבר", מבהיר רובי.

השיר הרביעי מחמיא ל"הישראליות הכי יפות" ומעיד לדבריהם על המוזיקליות שלהם, עם ההשפעה של "כוורת" ו"התרנגולים'". "...כל הבנות כל הבנות כל הבנות יפות, אבל הישראליות הכי יפות. כל הבנות כל הבנות כל הבנות טובות, אבל רק עם כחול לבניות רוצה להיות"... נו, מי יכול להתווכח עם הצהרה כזאת.

השיר החמישי שחותם את האלבום "לגור פה", רציני יותר ומשדר סוג של פטריוטיות.
"לגור פה
בזמן האחרון אולי בגלל המצב
אני חושב על לעזוב קשה לי עכשיו
מה אתה עושה פה?
קשה לגור פה
המינוס כבר חונק בדירת שותפים
הפלוס היה לי רק שחייתי אצל ההורים
מה אני עושה פה?
קשה לגור פה...
יש משהו ששולח אותי
מזכיר לי שהכל זמני
מה נשאר לי גם כשרע לי
לגור פה, בסוף רוצה לגור פה...
...חבר שלי קיבל משרה בהייטק
עבר לחו"ל שכר כפול
כל שבת הוא מתקשר
כל כך קשה לו מה זה עושה לו
לא לגור פה.
מפיגוע לפיגוע הלב שלי ממשיך לנוע
אם יהיה יותר גרוע אני לא עוזב אני לא כנוע
עדיף למות פה מלמות מגעגוע"...

"כן, 'לגור פה' הוא שיר פטריוטי. לי, ברמה האישית אין אופציה אחרת", מצהיר קצה. "יש לי חברים שעזבו לאמריקה, בהם החבר הכי טוב שלי. אני רואה עליו שאמריקה מנצנצת, אבל תחושת הגעגוע משתקת. ישראל היא מדינה מאד קטנה ואין תחליף לחברות הישראלית שמורכבת ממכנה משותף שלא תמצא בשום מקום אחר".

ועדיין, רבים מתייאשים ורוצים לעזוב
"כולם רוצים לברוח מהמציאות הקשה שנכפתה עלינו. לכולם יש ביקורת על המצב ותמיד אפשר שיהיה יותר טוב. גם לי יש וחשוב לי להגיד שנושא החטופים חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו ושל ההנהגה. אנשים צריכים לדמיין מה הם היו מרגישים לו קרוב שלהם היה נחטף. זו הביקורת שלי והאכזבה שלי מהמצב. אסור לנו לשכוח ולא להתכחש לזה. זו המחוייבות שלנו כלפי בנינו ואחינו. כלוחם, היה קיים סיכון שאפצע אהרג או אחטף, אבל אין הדבר דומה לאדם שנחטף מביתו וממיטתו. ועדיין, חשוב לי להדגיש שאין מקום לפוליטיקה ביצירה שלנו".

רובי: "אני מסכים עם קצה. אנחנו לא רוצים לפלג דרך המוסיקה. גם ככה אנחנו מספיק מפולגים, יש כעס ושנאה ואובדן דרך. צריך למצוא את החיבור, והמוסיקה מחברת".

בעקבות האלבום, האם צפוי בעתיד מופע של רובי וקצה?
קצה: "זה בהחלט רלוונטי, אבל כעת אנחנו מתרכזים בתקופה הזאת לעבד ולעכל את האלבום, להוציא את המוסיקה שלנו ולתת לזמן לעשות את שלו. יש לנו יעדים וחלומות. אני רוצה להשתתף בפסטיגל שעבורי זה סוג של סגירת מעגל עם עצמי. רובי רוצה סדרה. שנינו בטוחים שעוד נגיע לזה".

רובי: "אנחנו חולמים על עוד דברים שנגשים בהמשך הדרך. יש לנו עוד דרך ארוכה ואנחנו כאן כדי להישאר".