“לעזאזל. אם ישמיעו את זה ברדיו, הם יזרקו אותנו מהעיר” (ביל בלאק, ניגן בהקלטת להיטו הראשון של אלביס פרסלי, “הכל בסדר, אמא")
זה קרה בקיץ של 1954, ב-5 ביולי, למחרת יום העצמאות האמריקאי. בערבו של עוד יום הקלטות באולפני “סאן" בממפיס, כשהנגנים לקחו לעצמם הפסקה, החל זמר צעיר בן 19 וחצי להשתעשע באלתור על קלאסיקת בלוז בשם “הכל בסדר, אמא" (“That’s All Right, Mama"). הבסיסט ביל בלאק והגיטריסט סקוטי מור הצטרפו אליו. היה חשמל באוויר. המפיק סם פיליפס הפעיל את מכונת ההקלטה, לכד את קולו של הצעיר והטביע אותו על גבי ויניל שחור.זו הייתה החלטה היסטורית. בעוד שבועיים בלבד ייצא התקליטון שלו לאור וישנה את העולם. דבר עוד לא יהיה כפי שהיה, אחרי שהצעיר דק הגו מהל את הבלוז בקאנטרי ויצר סגנון מוזיקלי חדש בשם רוקנרול. לצעיר קראו אלביס פרסלי ועוד מעט, תוך חודשים ספורים, יהפוך לכוכב הרוק הגדול ביותר שידעה האנושות. היום לפני 80 שנה הוא נולד.
את הקריירה חסרת התקדים שלו כולנו מכירים. אבל 20 השנים הראשונות בחייו היו אלה שעיצבו את אלביס והפכו אותו למי שהוא. ומה שאולי הפך אותו למי שהוא הוא המוות שלפני החיים, הטרגדיה שקדמה לגאולה. גלדיס לאב סמית’ נשאה ברחמה תאומים. הבכור, ג’סי גארון פרסלי, מת במהלך הלידה. זה קרה 35 דקות בלבד לפני שאלביס הגיח לאוויר העולם. הצער והאושר התערבבו אצל זוג צעירים שספק אם יכלו להכיל זאת. גלדיס, פועלת טקסטיל, הייתה רק בת 23. אביו, ורנון אלביס פרסלי, שעבד בחנות מכולת, היה צעיר ממנה בארבע שנים. את ג'סי קברו בבית העלמין ליד הכביש.
אפילו כסף למצבה לא היה להם. השנה הייתה 1935. המקום היה טופלו, עיירה במדינת מיסיסיפי. ועכשיו הם היו שלושה, רק שלושה. ועוד מעט יהיו שניים.
מנגן על מטאטא
הוריו אומנם היו לבנים, כמו גם הדודים והסבתות, שהתגוררו כולם באותה סביבה, אבל השכנים של משפחת פרסלי היו שחורים. בגיל 3 חווה אלביס ג’וניור את הטראומה המשמעותית הראשונה בחייו, כשאביו נאסר ונכלא למשך שלוש שנים. האשמה: הונאה. הפעוט ואמו נאלצו בלית ברירה לעזוב את צריף העץ בן שני החדרים שורנון בנה עם אחיו ועברו להתגורר עם קרובי משפחה. בימי ראשון נהגו ללכת לכנסייה ואלביס נחשף לראשונה לגוספל, מוזיקת הנשמה של כהי העור בארה"ב, שמערבת, בדיוק כמו ברגע לידתו, צער ועצב, שמחה והתלהבות. הצלילים חדרו את עורו של הילד פעור העיניים ונקלטו עמוק בתוך נשמתו. כשיגדל קצת, ירצה להיות, איך לא, זמר גוספל.כאן הכל התחיל. הבית בו נולד אלביס. צילום: Markuskun
כשהיה בן שש, אביו השתחרר, המשפחה התאחדה והוא גם החל ללכת לבית הספר. בית הספר שבו למד אומנם היה, כנהוג באותם ימים עכורים של הפרדה גזעית, ללבנים בלבד, אבל בשעות אחר הצהריים אלביס העדיף לשחק עם חברו הקרוב ביותר, סם בל, שהיה אפרו־אמריקאי. עמו נהג להתגנב לבריכה, להתפלח לקולנוע כדי לצפות במערבונים או לצוד בעזרת רובה אוויר. לפעמים היה אוחז במטאטא ומנגן עליו כאילו היה גיטרה, תוך שהוא שר בשכנוע עצמי עמוק מול חבריו. הם חשבו שהוא משוגע, אבל בתוך תוכו היה ביישן. ביישן מאוד.
ובכל זאת, אלביס החליט להעז. ב-3 באוקטובר 1945 הוא עמד על כיסא ושר, בפעם הראשונה מול מיקרופון, שיר על כלב בשם “אולד שפ", בתחרות כישרונות צעירים. אלביס התלבש כמו קאובוי, אבל סיים, תתארו לעצמכם, רק במקום החמישי. הפרס הכספי שקיבל: חמישה דולרים.
המקום האהוב על הילדים היה חנות חומרי הבניין בעיירה, מעין כלבו של שנות ה-40. קצת לפני חג המולד, ימים ספורים לפני שחגג 11, נכנסו אלביס וגלדיס לאותה חנות כדי לקנות לו אופניים, אבל הילד התפעל הרבה יותר מרובה. אמו, כמובן, לא רצתה לשמוע על זה ואלביס פרץ בבכי. מוכרת בשם פורסט בובו ניסתה להרגיעו, לקחה יוזמה וביצעה את המחווה שתשנה את המוזיקה במאה ה-20: היא הביאה לאלביס המדוכדך גיטרה. הוא פרט עליה ואמר למוכרת בנימוס: “כן, גברתי, אני אקח אותה". גלדיס שילמה עבור הגיטרה 12 דולר ו־ 95 סנט בדיוק ואלביס למד לנגן עליה בכוחות עצמו, עם קצת עזרה מידידים (שני דודים והכומר), מוזיקה שאהב, שירים של שחורים, גוספל עתיר רגש, שנהג לבצע מול הקהל בכנסייה.
עם הצווארון למעלה
אבל רגעי האושר היו קצרים. קצרים מדי. מעט לפני שמלאו לו 14, נאלץ אלביס לעקור מביתו ולהיפרד מחבריו הטובים, מאחר שהוריו החליטו לנסות את מזלם בממפיס שבמדינת טנסי. הוא היה, ונותר, בנם היחיד. ב-6 בנובמבר 1948, רגע לפני שהצטרף להוריו בפלימות’ מודל 39’ שהייתה ברשותם, ניגן ושר לבני ולבנות כיתתו את השיר “עלה על עץ" ("Leaf on a Tree"). ורנון וגלדיס קיוו לשפר את חייהם אלא שהמזל לא האיר להם פנים ואלביס נאלץ לחוות מתח רגשי ולחץ כלכלי. כדי לעזור להוריו (אמו עבדה בלילות בבית חולים אביו התקשה למצוא עבודה קבועה), מכר גלידה, שטף מכוניות ואפילו כיסח דשא. את הנחמות הקטנות ואת הכוח להמשיך מצאו שלושתם מדי יום ראשון, בכנסייה.
בממפיס אלביס גידל את שיערו וטיפח פאות לחיים, וכששר, נהג להרים את צווארון חולצתו כלפי מעלה. ברחוב ביל, היכן שקנה את בגדיו, המשיך לספוג גוספל ובלוז. בגיל 16, ב-L. C.Humess, התיכון שבו למד, זכה למחיאות כפיים מהקהל על הופעתו. אולי זה היה הרגע שנטע בו את הביטחון שהוא אכן יכול לעשות את זה.באוגוסט 53’, זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו, נכנס אלביס לראשונה לאולפן כדי להקליט שיר. למעשה, שני שירים. את הראשון שבהם, "My Happiness" (האושר שלי), הקדיש לאמו ליום הולדתה. זה קרה באולפן שענה לשם “שירות ההקלטות של ממפיס" והיה שייך לחברת “סאן רקורדס". סם פיליפס, האיש שהקליט את אלביס, התרשם מהצעיר הנבוך והעוזרת שלו, מריון קייסקר, רשמה לעצמה תזכורת, “זמר בלדות טוב". אלביס, אגב, שילם עבור התענוג, כלומר עבור התקליטון שהופק עבורו, 4 דולר.
במהלך השנה הקרובה אלביס, נהג משאית שחשב שאולי ימצא את פרנסתו כחשמלאי, יגיח לאולפן הזה עוד ארבע פעמים לפחות. ביוני 54’ יתבקש להחליף זמר הקלטות, וכעבור מספר ימים, באותה הפסקה, יקליט את התקליטון “הכל בסדר, אמא", עם בסיסט וגיטריסט אבל בלי מתופף. כעבור שבועיים, ייצא השיר לאור ויופץ בין שדרי רדיו. אחד מהם יוכה בהלם. הוא כל כך יתפעל ממה שישמע עד שינגן את השיר הזה שבע פעמים רצופות.
עוד מעט כל ממפיס תאזין לאלביס. תיכף כל העולם יכיר אותו. ובעוד ארבע שנים אמו האהובה תלך לעולמה. להתראות נעורים, שלום אהבה.