בדברי ימי המוזיקה הישראלית היו סוגים רבים של כישרונות. מלחינים דגולים, כותבי טקסטים חכמים, זמרים עם גרון שמחובר ישר לשמיים, נגנים עם ניצוץ מיוחד. רק מעלה אחת ניתנה כאן במשורה - הקוּליות. מה זה קוליות? זה סטינג מחייך בימי פוליס הראשונים, זה ברוס ספרינגסטין מתנועע, זה דיוויד בואי בכל מצב.
סוג של כריזמה בלתי מוסברת, שפשוט נמצאת שם סביב הזמר, כהילה, וגורמת לך לרצות להיות כמוהו. או לפחות לקוות שהוא יהיה אחיך הגדול. אצלנו זה כמעט לא קיים. אולי משום שמיטב הזמרים שלנו תמיד מנסים להיות “רציניים" ו"משמעותיים". ואולי כי במדינה הזאת מוזיקאי צריך כל הזמן להתאמץ כדי לשרוד, ואין דבר פחות קולי ממאמץ. לא פלא שגם אלה שהחלו את דרכם במשבצת הקוליות (ע"ע מאור כהן), מסיימים כפרסומת לפיצה. לך תהיה קול בישראל, כשאתה דדי.
ובכל זאת, היו כאן שני קולים מיתולוגיים שכולנו גדלנו עליהם. הראשון הוא גידי גוב - האיש שלא ידע לכתוב/להלחין/לנגן, וגם לא תמיד לשיר, ועדיין, כשעמד על הבמה, עם הגב לים והראש לשם, כבש את הקהל בקלות. והשני, הגדול מכולם, היה אריק איינשטיין. אבי אבות הקולים, לדורותיהם. אין צורך בהסברים.
היורש המשמעותי היחיד של שני תותחי־ העל האלה היה ונשאר יובל בנאי. הגזרה הארוכה והדקה, מראה הגולש, הכמו אדישות של מישהו שהוא נסיך מלידה - כל אלה הפכו אותו מהרגע הראשון למערום של כריזמה בלי מאמץ. הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות, יובל. הפרש שמספיק בדיוק כדי להפוך אותו לאח הגדול והקול, שמעולם לא היה לי.
והוא מייצג מצד אחד משהו נורא ישראלי - בוגר מלחמת לבנון, חי בגליל, וכמובן בן למשפחת בנאי, ומהצד השני גם משהו אחר, אוניברסלי - עם חוויות הגלישה, ועם תעודת הבגרות של קולנוע “דן", שייצג את התל אביביות הכי רחוקה מישראל. וזה הופך אותו לסופר קול.
היורש המשמעותי היחיד של שני תותחי־ העל האלה היה ונשאר יובל בנאי. הגזרה הארוכה והדקה, מראה הגולש, הכמו אדישות של מישהו שהוא נסיך מלידה - כל אלה הפכו אותו מהרגע הראשון למערום של כריזמה בלי מאמץ. הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות, יובל. הפרש שמספיק בדיוק כדי להפוך אותו לאח הגדול והקול, שמעולם לא היה לי.
והוא מייצג מצד אחד משהו נורא ישראלי - בוגר מלחמת לבנון, חי בגליל, וכמובן בן למשפחת בנאי, ומהצד השני גם משהו אחר, אוניברסלי - עם חוויות הגלישה, ועם תעודת הבגרות של קולנוע “דן", שייצג את התל אביביות הכי רחוקה מישראל. וזה הופך אותו לסופר קול.
אני מפרט את כל אלה כדי להסביר למה אני לוקח את הקריירה של יובל בנאי באופן אישי. זה נכון למשינה בכלל - מצבור של אנשים מגניבים כשלעצמם - אבל לבנאי במיוחד. כי אם אחי הגדול יאבד את זה, לאן כבר אוכל לשאוף?
אני, המיוזע, שהקוליות היא ממנו והלאה. לפחות הכוכבים שלי הם אחרים, אבל מה קורה כשהם דולקים על אש קטנה? וזה מה שקרה כבר עשור. לפחות. מאז שמשינה חזרה לתמונה, בתחילה רכובים על ענן סגול של סלקום, ובהמשך על אדי האינרציה. האלבומים החדשים שהוציאו מאז היו ההפך מקוליים - הם השפריצו זיעה, בניסיון נואש להישמע כמו משינה. זה לא שלא היו בהם ניצוצות.
יובל בנאי ושלומי ברכה לא שכחו איך לחבר שירים. אבל נדמה שהם ניסו לייצר אותם בכוח. על פי תבנית. הקול קול משינה, אבל הכריזמה - כריזמת זאב נחמה (איש יקר כשלעצמו, מטעמים שלא קשורים בקוליות). הלאות הזאת הדהדה גם באלבום הסולו האחרון של יובל בנאי, “מעבר להרים", שיצא ב־ 2008 , אבל עכשיו מגיע האלבום החמישי והחדש, “עוד שיר אחד", ונראה שאחי המאומץ מתחיל לעשות את דרכו המבורכת חזרה הביתה.
זה אלבום יפה, לא גדול. אין בו כמעט שירים שייכנסו לפלייליסט הבנאי המפואר, פרט אולי לשיר הנושא הנהדר, שיכול היה גם להפוך ללהיט הראשון של משינה מאז הקאמבק. אבל מה שכיפי ומשמח ב"עוד שיר אחד" הוא האנרגיות הטובות שממלאות אותו (צל"ש למפיק המוזיקלי, טל מטמור). יובל בנאי לא נשמע חיוני כל כך מאז פירוק משינה, ואנחנו מדברים על כמעט שני עשורים אחורה. שירים כמו “באבא קוסמי" המחויך מזכירים את רוח השטות של משינה המוקדמת.
זה אלבום יפה, לא גדול. אין בו כמעט שירים שייכנסו לפלייליסט הבנאי המפואר, פרט אולי לשיר הנושא הנהדר, שיכול היה גם להפוך ללהיט הראשון של משינה מאז הקאמבק. אבל מה שכיפי ומשמח ב"עוד שיר אחד" הוא האנרגיות הטובות שממלאות אותו (צל"ש למפיק המוזיקלי, טל מטמור). יובל בנאי לא נשמע חיוני כל כך מאז פירוק משינה, ואנחנו מדברים על כמעט שני עשורים אחורה. שירים כמו “באבא קוסמי" המחויך מזכירים את רוח השטות של משינה המוקדמת.
“מהפכן" מגלה יוצר סקרן בתהליך של חיפוש. “אוהבת אותי" הוא בלוז כובש ו"יש לי טלוויזיה" הוא שיר feel good , כמו שרק בנאי וברכה ידעו פעם לייצר. עכשיו אפשר לחכות באופטימיות לאלבום חדש של משינה. נדמה לי שזה יהיה הדבר האמיתי.