כי אמיתית היא: הגבעטרון חוגגת אלבום חדש ו-67 שנות יצירה

צלילי "שירים מבית אבא" מחזירים אותי לקיבוץ גבע, המשקיף אל הגלבוע, בדיוק 40 שנה מאז שהגעתי לשם לראשונה כדי לכתוב על הלהקה בסמוך ליציאתה למסע הופעות היסטורי בברזיל. מ-18 חברי הלהקה דאז שרדו שישה בלבד: שמעון אלוני, גדעון גוריון, אמירה ידין, קובי רון ו"נשיאות המועדון" ניקה ברזק ותמי בן-יעקב. 
 

חמישה מהם גם כעת בגבע, בצירוף יורם אלוני ובן-יעקב, בת המשק המזדהה כגבעית לכל דבר ובאה לחזרות ממרחקים. כל היתר מגיעים מבחוץ – חמישה מקיבוץ בית השיטה השכן, שניים מהמושב השיתופי מולדת, אחת מקיבוץ כפר החורש, אחד מגן-נר, אחת מכפר תבור ויש בלהקה גם עירונית מעפולה. כך שחברי גבע בגבעטרון הם מיעוט בלהקה אך ענף נחשב בקיבוץ, כשהשכר על הופעותיה ועל תקליטיה נכנס לקופת המשק ולא לכיסי חבריה. "נשארנו קיבוץ שיתופי כמו פעם", מציין חבר הלהקה, גדעון גוריון. 
 

הקולות העולים ממנה השתנו, אבל רוח הלהקה נותרה כמו בימים ההם. בהתאם לרוח זו, מנהל הלהקה, יואל פרנס, והמנהל המוזיקלי שלה, אילן גלבוע, הצוות המנווט את הספינה כחצי יובל שנים, יכלו להעביר החלטה בדבר האלבום עם שירים מבית אבא. בעקבותיו צפויה הגבעטרון לצאת הקיץ למסע ראשון ברוסיה, ערש ההולדת של מייסדי גבע.
 

"שירי האלבום הם מה ששרנו כל החיים", מציין חבר הלהקה קובי רון, נהג המשאית של המשק. "לא היה רדיו. לא הייתה טלוויזיה. לא היה שום דבר. בקיץ היינו יוצאים מחדר האוכל לדשא, יושבים ושרים את שירי האלבום, שאותם שמענו מההורים שלנו".
 

"בהתחלה היה לי קצת קשה לשיר את השירים האלה", מתוודה שמעון אלוני, מנהל מחלקת החריטה האוטומטית במפעל "בקרה" (המפעל הגדול של המשק). "גם אם אני בהחלט לא רוקר, אני מחפש להתחדש ולשיר שירים יותר עכשוויים".
 

"שירי האלבום הזה מחזירים אותי אל השירים שאבא שלי היה שר בקבלות השבת אצלנו", מעידה אמירה ידין, רכזת הבריאות והרווחה בגבע. "אם ההורים שלנו כבר אינם, לפחות לשיר את השירים שלהם", סבורה ארכיונאית המשק, ניקה (פנינה) ברזק. "אני חיילת בלהקה. לא מתווכחת על שום דבר, העיקר שיצא יפה".

"נשארנו קיבוץ שיצופי כמו פעם"., גדעון גוריון. צילום: אריאל בשור

בגיל 84, ה"חיילת" ניקה היא קרוב לוודאי הזמרת המבוגרת ביותר בלהקות בארץ, דבר שאיננו ניכר בה. כמי ששרה בלהקה מראשיתה, זוכרת ברזק את הכול, מאז שבראשית 1948 הופיעו תלמידי כיתות ח' עד י"א בגבע במסכת מוזיקלית לחנוכת התאורה במגרש הכדורסל הפתוח. אז, בראשית מלחמת העצמאות, הם קיבלו את ההשראה לשמם מלהקת הצ'יזבטרון. בעוד זו התאדתה תוך שנתיים-שלוש, הגבעטרון שורד עד היום.

כשהזקן התלהב

בראשיתו, הגבעטרון הייתה להקה מקומית, שהגיבה בדרך סאטירית על אירועי המשק. "גבעטרון, הן כך כונינו/ אנו חבר פוחזים/ פה נראכם את כוחנו/ בשירים העליזים", כך היו חברי הלהקה פותחים ב"המנון הגבעטרון", שכתב חבר המשק, גדעון גולן, בן כיתתה של ברזק. את הלחן להמנון סחב ג'ובלה, מי שהגיע לגבע במסגרת ההכשרה בפלמ"ח, מ"שיר דרוזי ששרנו בתנועת הנוער". ג'ובלה הוא דב זעירא, מי שלימים הפיק לגבעטרון את רוב תקליטיה.
 

בשנותיה הראשונות לא היה לגבעטרון מנהל מוזיקלי, ועיבודים מורכבים לשירים לא העסיקו את חלוציה. פזמוני ההווי דאז הותאמו למנגינות מוכרות, כשכל התזמורת הייתה אקורדיונו של יובל גוריון, בנם של שניים ממייסדי המשק ב-1921. ילדיו, גדעון וזיוה (שמחלה קטפה אותה בטרם עת), היו לזמרים מרכזיים בלהקה.
 

ברזק זוכרת כיצד החל ב-1961 העידן המקצועני בגבעטרון. בתערוכת הקיבוץ, שהתקיימה בתל אביב, חברו זמרי הגבעטרון למופע שבוים על ידי זאב חבצלת המנוח, מקיבוץ בית אלפא השכן, אל חמישיית גלבוע, שניהל מוזיקלית חבר קיבוצו דאז, נחום היימן. מאותו מופע ועד צאתו לאירופה ניהל היימן ביד רמה את שני ההרכבים. "היו לי שבע שנים נפלאות עם הגבעטרון", נזכר היימן. "שרנו על העמק. שרנו על האדמה. שרנו על הפריחה בשדות. התרוצצנו בהופעות ברחבי הארץ".
 

"היו לי שבע שנים נפלאות עם הגבעטרון" נחום היימן. צילום: עופר קרני
 

במסע הופעות בן שלושה ימים בקיבוצי הנגב והערבה הגיעה הלהקה לשדה בוקר. בארוחת הערב שבטרם ההופעה, ראו חבריה את דוד בן-גוריון סועד עם חברי המשק. רינה פירסטנברג, מי שהנהיגה שנים רבות את הגבעטרון, ניגשה אל המנהיג הישיש והזמינה אותו ואת פולה להופעה. בן-גוריון הודה שמעולם לא שמע על הגבעטרון, אבל את קבוצת גבע הכיר. "הזקן" בא להופעה, וכשבהפסקה הציעה פולה שיחזור לצריף, התעקש להישאר עד סיומה.

 

דב כרמל, מלחין מקיבוץ דליה, החליף את היימן בניהול המוזיקלי. כעבור שלוש שנים החליף אותו חיים אגמון, מי שהיה נגן אקורדיון בלהקת הנח"ל. שני השירים שכתב עם חברו מבית שאן (ולימים ראש העיר), יצחק קינן, "ים השיבולים" ו"עמק שלי", היו מאז לכרטיס הביקור של הגבעטרון.
 

מי שפתח את שערי העולם הגדול בפני הגבעטרון היה המוזיקאי עתיר הניסיון בלהקות, צביקה כספי, שקיבל ב-1974 את הפיקוד על הלהקה. תוך שנה יצאה עמו לברזיל, למסע שהיה הראשון מבין 15 מסעותיה בחו"ל, שבהם בלטה הרוח החברית שאיחדה בין אנשיה והמורל הגבוה שלהם. 

במעבר משנות ה-80 לשנות ה-90 התחולל המהפך. יואל פרנס (79), מי שזימר בגבעטרון בשנות ה-60, קיבל לידיו את מפתחות הלהקה, במקביל לניהול מפעל "בקרה", במקומה של פירסטנברג, שבמשך 40 שנה ניהלה נמרצות את הגבעטרון. כעבור עשור, ב-2001, נפטרה מדום לב. "המאמא שלנו עברה לצפון", מציינת בן-יעקב. "זה הכינוי בגבע לבית הקברות שנמצא בצפון המשק".
 

אומרים על פרנס, שעלה בגיל 12 מארצות הברית, שהוא מחזיק את החבר'ה קצר. "זה לא אני אלא המשמעת העצמית שיש לכל אחד מאיתנו", הוא מבהיר, "מה שמאפיין את הגבעטרון זה ה'צוזאמן', הביחד. זה מה שהביא אותנו להיות בזמר העברי מה שמכבי תל אביב בכדורסל. ההבדל הוא שבכדורסל משחקת חמישייה והשאר על הספסל, ואילו אצלנו אין שחקני ספסל. כל הנבחרת שלנו על המגרש וכולם שחקני הרכב".
 

לדרמת ההחלפה של פירסטנברג נוספה הדרמה בניהול המוזיקלי. "צביקה כספי הגיע למסקנה שהגבעטרון כבר נתנה את המנה שלה למדינה הזאת", מעיד פרנס. "לדעתו, היה עלינו לצאת בהופעה גדולה בהיכל התרבות ולסגור בחגיגיות את העסק".
 

לדבריו, ראיין שני מועמדים למשרת המנהל המוזיקלי של הגבעטרון – מתי כספי, שלא גילה עניין רב, ואילן גלבוע, שבשנות ה-70 שימש כמנהל המוזיקלי של שלמה ארצי. "פתאום נפל קיבוצניק על אילן, שבכלל לא היה בקטע", מספר פרנס על ההיכרות הראשונית. "מאז יש בינינו שיתוף פעולה מושלם".
 

"אכן, לא הייתי בקטע", ממשיך גלבוע, הרצלייני בן 60, את דבריו. "כשיואל פנה אלי, להקת הגבעטרון לא הייתה הקאפ-אוף-טי שלי. כמי שעבד אז בעיקר עם צעירי תל אביב, הייתי בראש אחר. אולי היו שראו כגימיק את העובדה שמי שניהל להקה כזאת בא לתזז את האלטע זאכען מגבע".
 

מאז לא רק שגלבוע ממשיך לקפץ בין שתי החתונות, אלא מנהל בד בבד שבע להקות נוספות. "התנאי הראשוני שלי היה שאעבוד עם הגבעטרון רק בחזרות, ושמישהו אחר יתרוצץ איתם בהופעות. אבל בחזרה הראשונה נוצר קליק", הוא מעיד, "ביטלתי מיד את הנוהג להופיע עם פלייבק. מיטב הנגנים מלווים בחי את הלהקה בהופעות ובאלבומים שלה".
 

כשגלבוע מדבר על הגישה המקצוענית של אנשי הגבעטרון, הוא מצביע על ברזק. "מבחינתי, השירה בגבעטרון היא דרך חיים", היא מצהירה. בשנים ההן אפשר היה להבחין בקשר העין בינה לבין אחד מצעירי ההרכב. בלהקה, שבה חוגגת המשפחולוגיה, כולל אחים, גיסים, דודנים וכו', ברזק שרה אז עם עופר בנה, שעבד במדגה עם שמעון אלוני. גם שניים מילדיה האחרים, אילנה ורענן, עברו קצרות דרך הגבעטרון ולא התמידו.
 

אני פוגש את ברזק בעבודתה בארכיון. כן, גם בגילה, לאחר שנים רבות שבהן הייתה הספרית של המשק. כיום, היא עומדת בראש שבט משלה – חמישה ילדים, 17 נכדים ו-11 נינים. לא אחת היא נשאלת אם עברו בה מחשבות על פרישה. "כנראה, שאותי לא יזרקו", היא אומרת. ולא בכדי. האלט שלה היה תמיד מארבעת הקולות נותני הטון בגבעטרון, יחד עם הסופרן "הרוסי" של פירסטנברג, הסופרן המרחף של בן-יעקב והטנור הנפלא של יואב נחשון, שזה מכבר איננו בקו הבריאות.  
 

תמי בן-יעקב הגיעה השנה לגבורות ועדיין מרגשת בשירתה. ב-1971, כשחלו הורי בעלה, הם העתיקו את מקום מגוריהם לרמת השרון ומשם עברה לפני שנים אחדות ל"מגדלי הים התיכון" בנורדיה. שנים רבות נהגה על הקו. כשמתישהו הבינה שזה לא בטיחותי, ויתרה על נהיגה, אבל היא לא תרשה לעצמה להפסיד חזרה או הופעה. ביום העצמאות לפני שמונה שנים היה הרגע הגדול שלה, כשעלתה עם ברזק לקבל בשם הגבעטרון את פרס ישראל למפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. 
 

בגילה היא ממשיכה לעבוד כמורת דרך לקבוצות, המגיעות לארץ. "אין לי ברירה", היא מעירה. "איכשהו כשעבדתי בהוראה, לא דאגתי לפנסיה. אמנם הדרכה זה לא קונצרט, אבל גם בעבודה אני לא יכולה בלי לשיר".

"לא עושה שום דבר בשביל זה. את הקול שלי קיבלתי במתנה מלמעלה".

פורשי האשקולית

את אמירה ידין אני פוגש במרפאה של גבע. ב-1975 הייתה הצעירונת של הלהקה, כיום היא כבר סבתא לתריסר נכדים, עשרה מהם בגבע. את מקצועה כאחות (וכמיילדת) היא מיישמת גם במסעות הגבעטרון. "הגעתי ללהקה בתור קטנה כזאת ונחבאת אל הכלים", היא מעידה. "גם אם לא היה הכי קל עם הוותיקות ממני, השתלבתי איתן, וזה מה שקורה לי עם החדשים בלהקה, שאימצו את הרוח שלה".
 

גדעון גוריון, 67, שאביו, כאמור, "החזיק" את התזמורת של הגבעטרון בימיה הראשונים, זוכר את הרגע שבו הצטרף בסוף שנת 1969, ביום שבו השתחרר משירותו הקרבי בצבא. "יש מסע לערבה, קח את הגיטרה ובוא לנגן עם אבא שלך", הורתה לו פירסטנברג הכל יכולה.

"יאללה, אני בא!", הגיב ומאז הוא לא הפסיק לשיר בלהקה. כיום, מנהל גוריון מועדון זמר במבואת יקב "הגבעה", שמנהלים בנו, גידי, יחד עם איתן, בנו של ספיק לוין, שזימר שנים רבות בלהקה.
  

"הגעתי ללהקה בתור קטנה כזאת ונחבאת אל הכלים" אמירה ידין. צילום: אריאל בשור

גוריון, המחזיק בדעה ש"הגבעטרון בפריחה, לאחר שהצטרף אליה דור צעיר, שהזרים דם חדש ללהקה", מארגן עם חברת הלהקה, רונית יוניש, ערבי שירה בציבור במקום שבו היה פעם לול תרנגולות. "מה יכול להיות יותר טוב משירי ארץ ישראל עם יין מהיקב וגבינות מהמחלבה?", שואל גוריון, המעביר עם יוניש גם חוגי זמר בבתי ספר בעמק.
 

קשר של גורל יש בין גוריון לבין חברו, שמעון אלוני, שהיה נשוי לאחותו, זיוה, שבלטה בהופעות הלהקה. כמו אחרים בגבעטרון, התרחק אלוני מהחקלאות. "מיציתי את עצמי בעבודה בדיג", הוא מסביר את מעברו למפעל. "אם יש חבר'ה שרואים כסוף העולם מעבר מחקלאות לעבודה במבנה, אני נהנה מהעבודה במפעל, המאפשרת לי לשיר בגבעטרון".
 

אחיו, יורם, 68, סדרן הרכב של המשק, שאיתו עבד בעבר במדגה, הגיע ללהקה בעקבותיו. חברם, קובי רון, 67, עבר אל המשאית שלו מענף גידולי השדה ובניגוד להם מלין, ש"הפעילות בלהקה די מתנגשת עם שעות העבודה". ללהקה הביא אותו אחיו הבכור, בנצי, שהיה מעמודי התווך של הגבעטרון ונפטר ממחלה ב-1988. "השירה היא כמו חיידק, שאם נדבקים בו, אז הוא לכל החיים", סבור רון.
 

במרחק של דקות נסיעה מגבע שוכן קיבוץ בית השיטה. לאחר מלחמת יום הכיפורים קמה בו חבורת "האשקולית". כשהרכב זה, שמנה חמישה חברים, הגיע ב-1991 לסוף דרכו, הצטרפו חבריו לגבעטרון. הבולט ביניהם היה חנוך אלבלק, מי שקנה את עולמו בביצועו המרטיט  ל"ונתנה תוקף", שירו של יאיר רוזנבלום. אלבלק שר בגבעטרון עד שנפגע במיתרי קולו. רעייתו, שולה ממשיכה לשיר בלהקה ועמה חברותיה, יוניש ואלה הריס. "כל אחד מאיתנו בא ללהקה עם תרבות שירה משלו. אילן (גלבוע) לש את כולנו והפך אותנו למקשה אחת", מספרת יוניש.
 

איציק ארד, 65, הספיק להיות בחבורת "האשקולית" בתקופתה האחרונה בטרם חצה את הקווים. "בשבילי השירה היא סוג של נשימה", מעיד ארד, המתרענן בלהקה מעבודתו בענף החשמל ברחבי הארץ. רונן שרגא, 52, חזר לבית השיטה מאיזור המרכז, שם עסק בענף המחשבים, והצטרף לגבעטרון לפני שנה, ש"אין מה להשוות אותה עם חבורת הזמר שבה שרתי".
 

"תיכף אני חוזרת", אמרה לבעלה רחלי גורדון, 56, מקיבוץ כפר החורש, כשיצאה לפני 22 שנה להיבחן בגבעטרון. מאז הזמרת, שבאה מבית טוניסאי, נקלטה בזרועות פתוחות ובחום בלהקה, שהייתה עד הצטרפותה בעלת דימוי אשכנזי. "ההצטרפות שלי לגבעטרון היא אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בחיים", היא מציינת.
 

המושב השיתופי מולדת מיוצג על ידי שניים. אתי שפי, 42, משמשת כראש מינהל הסטודנטים במכללת יזרעאל. "לא חלמתי לשיר בגבעטרון", היא טוענת. "לאחר ששמעו אותי בערבי זמר, הזמינו אותי להיבחן ומאז אני בלהקה". בצורה דומה ניצוד לפני שנה וקצת השכן שלה, נמיר קאשי, בן 43, העובד בחברה לשילוח בינלאומי. "אני שר מתמיד במושב שלנו", הוא מספר. "כשחיפשו טנור לגבעטרון, הגיעו אלי".
 

"שרתי באיזשהו אירוע במשק, כשלידי, בשורה האחורית של הבסים, שר גדעון", מספר אריק דביר, בעל חברת שיווק מגן-נר. "למה שלא תבוא לשיר אצלנו?', שאל. 'בסדר', עניתי ומאז, ארבע שנים אני בלהקה".

יריבות מבית

יעל דרורי, בת 51, עפולאית, מורה בבית הספר האזורי, שברה מוסכמה כשהצטרפה לפני כתשע שנים לגבעטרון, כעירונית הראשונה בלהקה. "לא הייתה לי בעיה להשתלב", היא מעידה. "כמי שגדלה על שירי הגבעטרון, באתי כשאני יודעת את כל השירים בעל פה".
 

רונית מלכה, טכנאית רנטגן בת 40 מכפר תבור, שרה בחבורת זמר בגליל התחתון. כשחיפשו זמרת, העלו אותה ברשת. "מבחינת הרמה, הגבעטרון עולם אחר", היא מציינת. "בלהקה מקבלים בחיבוק את אלה שבאים מבחוץ".
 

היכן הכוחות הצעירים יותר? "סיגל, הנכדה שלי, מתה על הגבעטרון ובאה לחזרות, אבל עליה לחכות", מעידה אמירה ידין. "הרי יש גבול להפרש הגילים שיכול להיות בלהקה".
 

לא רק שצעירי גבע אינם נוהרים בהמוניהם לשורות הגבעטרון, אלא שלפני כתריסר שנים הושמעה קריאת תיגר כלפי הלהקה הוותיקה. שחר נתן הרפתן, קורט וילסון הנהג והאחים יובל וגלעד שבילי, מצעירי גבע, הקימו את את להקת "השיבולים", והפתיעו בגרסאות רוק עדכניות לשירי הגבעטרון המוכרים, שאיתן הגיעו לאלבום משלהם. "אנחנו אוהבים אותם, אבל כרוקיסטים בנשמה, הווליום שלנו לא מתאים לשלהם", אמר אז נתן.
 

גוריון איננו שמח לאידה של הלהקה שהתפרקה תוך שנים אחדות, אבל אומר: "זה לא מספיק לשיר את 'ים השיבולים' בעיבוד מודרני. בשביל לשרוד, צריך התמדה, כוח רצון וגם אהבה למה שעושים. אגב, שניים מ'השיבולים' מנגנים בערבי הזמר שאני מארגן ב'הגבעה'".
 

לפני שנים אחדות צצה להקה חדשה, כביכול, בגבע. "החברים של רינה", כך קראו לעצמם אנשיה ועד מהרה נודעו כ"ותיקי הגבעטרון", מה שעורר חשש לבלבול עם ההרכב המיתולוגי. בלהקה הזאת, שמן הסתם קרצה לניקה ברזק, בת דורם של חבריה ("אני לא בוגדת!", היא מצהירה), שרים שישה מעמודי התווך של הגבעטרון בשנת 1975: ורד אבן-צור (אחותה של פירסטנברג), אחיינה אבשי (אבשלום) בן-יהודה, ספיק (אסף) לוין, נירקה (נירה) רז, שרה'לה שמחוני ודנדי (דן) ידין.
 

דנדי, 82, שר בגבעטרון כ-20 שנה עד שנאלץ לפרוש ב-1981, כשבתוקף התמחותו בענף הבניין, עבר לעבוד במחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית המאוחרת. "לשיר בגבעטרון, זה אורח חיים, שבו ההופעות הן ראשית לכל ורק אחר כך באה המשפחה", אומר דנדי המנהל בגבע מעין מוזיאון, המתעד את הלהקה. "כשהרגשתי שזה לא מתאים לי, פרשתי ולא חשבתי שאחזור לשיר בהופעות. איכשהו נקראנו לדגל, כשהוזמנו להקליט שירים מהעבר".

"אני לא חושב שזה יקרה. די לנו בשירי הגבעטרון שאנחנו שרים. יש שם די והותר חומר".

עכשיו מתחילים אנשי הגבעטרון לארוז את המזוודות לקראת הנסיעה בקיץ לרוסיה. הם כבר הופיעו ברחבי אירופה ואמריקה הצפונית והדרומית, גם הרחיקו לסין ולהונג קונג, אבל רוסיה, שממנה עלו ארצה מייסדי גבע, הייתה רק בתודעה. כאן הצליח פרנס להפתיע את להקתו, כשהסב את יעד הנסיעה הבאה מיוון לרוסיה.

גוריון לא הופתע מכך. "זה היה צריך לקרות מתישהוא", הוא סבור. "הנסיעה האחרונה שלנו הייתה להולנד. אני זוכר אותנו חוזרים למלון מהופעה באמסטרדם. מתודלקים בבירה, ישבנו בלובי. בלי לחשוב הרבה שרנו את 'שלום עירי נוחמה', שיר מתקופת מלחמת העולם השנייה, שתרגם שלונסקי. אז הבנו שלאחר כל השירים הרוסיים שהקלטנו, הגיע הזמן שנגיע למקום שבו נוצרו".