בשביל ליהנות משירה, צריך משהו מיוחד בנפש": פרידה מאריה סיון

סיון, לבית בומשטיין, מאחרוני המשוררים שצמחו בפלמ"ח ומי ששיריו נשאו חותם ארץ-ישראלי מובהק, גדל בתל-אביב של פעם. "כילד, לא היו לי הרבה חברים", העיד על עצמו. "הייתי די מופנם. הספרים היו חבריי הטובים ביותר. קראתי הרבה, החל מז'ול ורן וכלה טולסטוי... הספרים ידעו להוציא אותי ממקומי הממשי אל עולמות אחרים. הייתי מתחבר לדמויות בספרים וניתק מהמציאות האפורה אל מרחבי העולם".

סיון, שעל פי עדותו, הים בתל-אביב היה בילדותו משוש-חייו וחש קשר עמוק לתנ"ך, זכר היטב כיצד החל לפכות אצלו מעיין השירה. זה קרה לו בקיץ 47', לאחר שהתגייס לפלמ"ח: "היה חם במעוז (חיים). העבודה לא הייתה קלה. בערב היינו קצת שרים והולכים לישון. לא השמענו מילים גדולות כמו להקים מדינה. יום אחד שלחו אותי לתצפית על בית-שאן הערבית. פתאום באו לי מילים והרגשתי לחץ לכתוב אותן. יצאה לי בלדה על אנשי יבש-גלעד, שהגיעו לחומות בית-שאן כדי לקחת משם את גופות שאול ובניו. עד אז לא כתבתי שירים...".

זה גם היה שירו הראשון של סיון שפורסם: "ב'דבר' היה מדור, שבו הדפיסו דברים של מגויסים. 'על החומה', קראו לו. שלחתי אליו את השיר כדי להפתיע את הוריי ואת אחותי. הוריי, שהיו חתומים על העיתון, הופתעו לגלות בו את שמי, גם אם בגלל אורכו פורסמה רק מחציתו".

סיון השתחרר מהצבא, עבר ללמוד לשון וספרות באוניברסיטה העברית והמשיך לכתוב שירים. לדבריו, הושפע מאלתרמן, מרטוש ומהספר "שירת רוסיה". "הם פגעו אצלי בקופסה שהיה מכוסה  בכל מיני שכבות", סיפר. "כשהיא נפתחה, השירים התפרצו החוצה. אין מילים כדי לתאר את הזעזוע שאחז בי עם ההארה הזאת. פתאום התחלתי ללכת ברחובות ולראות אחרת את השמים ואת הבתים...".

הוא שינה את שמו לסיון, "לאחר שהחודש שבו נולדתי, תמוז, כבר היה תפוס על-ידי בנימין תמוז". כסטודנט, יחד עם משה דור, נתן זך ובנימין הרשב הוא נמנה עם מקימי חבורת "לקראת", שהפיחה רוח רעננה בשירה העברית. אחר-כך הצטרפו אליהם יהודה עמיחי, משה בן-שאול ואחרים".

"נדמה לי שאני", ענה בענווה אופיינית. "לקראת - עד שנחליט מה אנחנו רוצים. לא הרגשנו שחוללנו מהפכה. הייתה הגזמה בכך שהבדילו אותנו מדור הפלמ"ח בטענה שהם היו דור האנחנו, בעוד שכביכול כתבנו רק על עצמנו.. .מצאתי את השילוב הנכון בין האני הפרטי לבין האני בתוך מסגרת שחובה להתייחס אליה. הרי אני לא לבד בעולם".

"מאז 'לקראת' לא הייתי בשום התארגנויות, גם לא פוליטיות, פרט להפגנת ה-400 אלף נגד מלחמת לבנון הראשונה, כשלא יכולתי להבליג יותר", ציין. "בהמשך התבטאתי פחות על המצב. ההצגה המוחלטת שלנו כרשעים ואת הערבים כצדיקים נראתה לי משלב מסוים כמוגזמת".

סיון חי בצנעה 60 שנה ברמת-השרון בעקבות רעייתו המנוחה, עתידה, בת לחלוצי המושבה. הוא טען שלהבדיל מסיפורת, עם הטכניקה הנחוצה לכתיבתה, אין בידי סדנות הכתיבה כדי ללמד כתיבת שירה. "מה יכולה סדנה כזאת לתרום למי שיש לו הניצוץ לכתיבת שירה?", תהה. "אבל לברוא את הניצוץ הזה, אף סדנה לא מסוגלת".

"יש המון גרפומניה!", גרס. "זה כולל את אלה שהשכינה לא שורה עליהם, אבל מאמינים שהם כותבים שירים טובים וחשובים...כשאני נתקל בשיר רע, אני לא רץ ותולש את שערותיי, אבל אני מצר שזה מוציא שם רע לשירה, גם אם יש הוצאות-ספרים, שמוכנות לפרסם הכל תמורת כסף".

כשהסתקרנתי מתי באה לו ההשראה לכתיבת שיריו, פירט: "בדרך כלל המוזה נחה עלי כשאני במצב של נים ולא נים. אז אני כותב בעט כמה שורות שבאות אלי. אחר כך אני מתיישב מול המחשב ורואה אם אפשר לפתח אותן לשיר או לא. המחשב עוזר לי ולו בכך שכתב היד שלי הוא גרוע ולא ברור..."

שנים הרבה הורה ספרות בבית-ספר תיכון בכפר-סבא עד שפרש בגיל 62 כדי להתמסר יותר לשירה. במשך תקופה ארוכה היו מתלמידיו שנהגו לבוא לפנות ערב לביתו, כדי ליטול חלק בחוג לשירה שקיים להם. בין תלמידי העבר שלו מנה את הסופרים ישעיהו קורן וראובן מירן, את הזמרת חני דינור, שאף הלחינה משיריו ואת השחקן דרור קרן.

אבל הסופרת צרויה שלו היא המפורסמת בין חניכיו. "שמעתי שעשו סרט בעקבות ספר של צרויה והוא קיבל ביקורת מאוד קטלנית", המורה בדימוס אריה גילה בקיאות מעודכנת. "צרויה הייתה תלמידה נהדרת ומאוד אהבה ספרות. אבל לחשוב שהיא תהיה סופרת, זה לא עלה על דעתי".

הפרסום היה זר לו. "כנראה, יש בי מין צניעות מופנמת כזאת", הסכים. "אולי אני לא מסתובב במקומות הנכונים. זה נראה לי, כמי שמעודו לא היה בין יושבי בתי הקפה, מיותר. אני מתרכז בשירים ובדו-שיח ביני לבין עצמי. זה עדיף בעיניי משיחות בטלות".

סיון, אביהם של חיים, סוחר בעתיקות ובבולים ושל עורך "הארץ", אלוף בן, היה ספון בשנותיו האחרונות בביתו, מתמכר לספרים שהיה מחליף בספרייה שליד ביתו. הם היו ונשארו חבריו הטובים ביותר.