שירים מבית אבא: יסמין לוי מעלה מופע צהריים של שירי לדינו ופלמנקו

בהרכב שיעלה על הבמה לצידה ינגנו איתי אברמוביץ' (פסנתר), ישי אמיר (כלי הקשה) ואדיר

כוכבי (חצוצרה).
 

לוי מצליחה לשמר את תרבות הלדינו ואת מוזיקת הלדינו, והיא זוכה להצלחה בינלאומית מרשימה. אלבומה הרביעי Sentir אף נבחר לאחד מאלבומי שנת 2009 על ידי ה"טיימס" הבריטי.
 

אביה, יצחק לוי ז"ל, שהיה מבכירי 'קול ישראל' בזמנו, תחילה כמנהל השידורים היומיים בלדינו ובהמשך כמנהל תוכניות המוזיקה של עדות ישראל, והיה שותפו של יצחק נבון ליצירת המחזמר 'בוסתן ספרדי', היה חוקר המוזיקה הספרדית-יהודית. הוא הקדיש את חייו לשימור ולהנצחת המורשת היהודית ספרדית ולאיסוף רומנסות הלדינו, ואף פרסם את 'ספר הרומנסות הספרדיות', האנתולוגיה לחזנות ספרדית, והקליט בקולו את הרומנסות, הפיוטים ושירי הקודש. 
 

אבל בתו לא זכתה לשמוע אותו, כי הוא נפטר כשהיא הייתה רק בת שנה. אמה, כוכבה לוי, זמרתבזכות עצמה, שימרה את המורשת בבית ולימדה את ילדיה את שירי הלדינו שאסף האב במשך השנים. 
 

יסמין לוי, שלמדה לנגן בפסנתר בילדות, התבקשה בהיותה בת 20 , בעת ביקור בספרד אצל מורה ללדינו ולפיתוח קול, להדגים קטע שירה שכתב אבא שלה. היא זכתה למחמאות ומכאן הדרך למסלול של זמרת לדינו ופלמנקו הייתה מהירה. לדבריה הקושי העיקרי שלה היה לאזור אומץ ולשיר, דווקא בגלל ששני הוריה היו זמרים. "נולדתי בת לשני זמרים. הקושי היחידי שחוויתי משך שנים היה לאזור אומץ ולשיר, שהרי מי אני שאעז לשיר, כששני הקולות המובילים בחיי, מתנגנים בהווייתי ללא הרף. קשה מכך היה לבצע דואט עם אבי המנוח. שנים נדרשו לי עד שהעזתי לשיר איתו מאחר והיה מאוד דייקן ומדוייק בשירתו, חששתי שמא לא היה מוצא חן בשירתי ואולי אף היה בז לה אם היה חי. כולי תקווה כי היה אוהב אותה ושמח על תעוזתי לשיר איתו." היא אומרת.
 

לדעתה, מה שהופך את הלדינו לפופולרי היא העובדה שישראל היא כור היתוך. "כולנו נחשפנו בזמן זה או אחר בחיינו לשירה הפרסית, המרוקאית, העיראקית וכהנה וכהנה. עם השנים, נוכחתי לראות כי רק הלדינו, מורשתם של היהודים צאצאיהם של מגורשי ספרד, שייכת לעם שלנו כולו. ראיתי כי גם מי שאינו דובר השפה ואין הוא בן לתרבות זו, נהנה ומתמוגג ממנה כאילו היה אחד מבניה. לכולם הלדינו מזכירה בדרך זו או אחרת, את הבית, את ההורים, את הילדות, את ריח התבשילים של הסבתא והאמא. וזהו כוחה, וזהו ייחודה, ומכאן העדנה לה היא זוכה."
 

דמעות מציפות את עיניה של לוי כשאני שואלת אותה מהו הזכרון הכי מתוק מבית אבא והיא מתקשה לבחור זיכרון אחד. "עולים בי זכרונות רבים - שירתה של אמי, המצטרפת לשירתו הבוקעת של אבי מתוך פטיפון ישן. ריחות התבשילים הספרדיים של אמי, האביקס, המינה של חג הפסח, הבוקאדיקו, הבורקיטס. המוזיקה הבלתי פוסקת בחיי, שיעורי הפסנתר בהם נדרשנו כל האחים בלי יוצא מן הכלל, התמונה הידועה של אבי המנגן בפסנתר החום שלו, ובעיקר... אמי המדברת עליו כאילו הוא חי עד ליום זה. אבי מעולם היה ונשאר אהבתה הגדולה של אמי. אהבתה אליו כנראה שהיא הזכרון הכי מתוק בחיי."
 

בניגוד לאחרים, המנסים להתרחק מהבית כדי לגבש זהות עצמית, לוי דווקא נהנתה מהעבודה והמעורבות עם בני משפחתה. "כולנו חווים קושי מול אנשים שעימם אנו עובדים, אך מה טוב זה כאשר לא משנה מה תעשה, תמיד ימחלו לך ויאהבו אותך, תמיד יהיו שם בשבילך. ולכן אין אלו כבלים בעבורי כי אם חוטים יפים הרוקמים את חיי."