עולם המוזיקה הישראלית הרכין ראש אתמול על לכתו של היוצר והגיטריסט אלי אברמוב, מייסד להקת "הקליק" , שנפטר ממחלה קשה בהיותו בן 61 בלבד.
 
“כל מה שעשיתי במוזיקה מחובר לאלי. אפילו באלבום הסולו שהוצאתי”, נאנח דני דותן, שייסד יחד איתו את "הקליק". “היינו חברים מגיל 14, עברנו הכל יחד. כולל השיא של העשייה, שהיה ‘הקליק’. זו הייתה תקופת חיים שהתחילה בלרצות להיות היפים בירושלים של סוף שנות ה־60, כשהמוזיקה המוזרה והנפלאה מאמריקה, ולאחר מכן מאנגליה, התחילה להגיע לפה, ופוצצה לנו את המוח. וכמובן האלבום של וודסטוק. רצינו להיות ההפך מירושלים של אז, והקמנו הרכב בשם ‘פולחן דיוניסוס’, כשהמטרה הייתה להיות כמו אל היין, עם חגיגות, שכרות וחופש. זה היה משהו מאוד אינטימי. לא היה לנו רצון להיות עשירים או להתפרסם, אבל כן היה לנו רצון לשנות את המדינה מבחינת התודעה, ועם זה גם לשכוח את האופציות הטיפשיות האחרות. יצרנו מציאות מדומה וחיינו בעולם של מוזיקה. ברחנו כל הזמן מבית הספר, שממנו גם נזרקנו לבסוף, כדי לעשות מה שאנחנו חושבים לנכון, כולל לאחר מכן להתנתק מפה ולנסוע לאנגליה”.
 
השניים נפגשו בתל אביב כשהיו בני 23, ויצרו יחד את “הקליק” – הלהקה שתמיד חלמו להקים יחד. דותן כתב את המילים ואברמוב את הלחנים. “גרנו יחד, אבל דווקא אחרי שאלי עבר לגור במרחק הליכה ממני יחד עם איזו בחורה, היה איזה רגע שפתאום התחילו לבוא לי שירים בלילה”, משחזר דותן. “בכל יום הייתי מטלפן אליו ומקריא שיר. בהתחלה זה היה ‘אמא אני לא רוצה להיגמל/אם אפסיק לינוק, אתחיל להשתולל', והוא היה כותב באותו היום מוזיקה לטקסט. אחרי 12 ימים, נולד אלבום כועס, רשע, אפל, מנוכר ושלוח רסן – ללא שום סיכוי להצליח. אבל איכשהו מצאנו את עצמנו מופיעים איתו, ואז מוציאים עוד אלבום ("עולם צפוף"), ובכלל מושמעים מאוד ברדיו. זו הייתה תקופה כזאת, בין 1980 ל־1984, עשינו מה שרצינו, והצלחנו להגיע רחוק עם זה".
 

מלבד השותפות במסגרת ה"קליק", היה אברמוב יוצר עצמאי. לשם כך טס ב־1988 לארצות הברית. באמצע שנות ה־90 חזר לארץ, לאחר מספר איחודים של "הקליק", שבה היו חברים גם עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג המנוח. בהמשך הפיק אברמוב מוזיקלית, בין השאר את קורין אלאל, את דנה אינטרנשיונל ואפילו את להקת "קרח 9", הוציא שני אלבומי סולו במסגרת ההרכב "פיצ'בנד", ואף היה חבר דירקטוריון באקו"ם. ב־2012 חבר לאיגי וקסמן בצמד המשותף "מוקסטראו".
 
“אין הרבה אנשים כאלה, בטח שלא בתעשיית המוזיקה הישראלית”, אומרת הזמרת והיוצרת טל גורדון, שעבדה עם אברמוב במסגרת "פיצ'בנד". “כשעבדנו יחד, למרות שהוא היה גדול ממני ב־15 שנים, הרגשתי שיש מולי בן אדם שמתבונן על החיים במבט של ילד שזה עתה נולד. הייתה מין תחושה של תום שאפפה אותו ושהייתה מדהימה בעיני. הדגש המרכזי בהיכרותי עם האיש המדהים הזה הייתה האדם עצמו. היה בו משהו כל כך נקי, טהור ומתוק. לפני כשבועיים ראיתי אותו, ושמחתי שהספקתי לעשות את זה. הוא ביקש ממני לנגן לו על הגיטרה שיר, דבר שבדרך כלל אני די מתביישת לעשות, אבל עבור אלי היה לי ברור שאעשה את זה. שרתי לו בית משיר חדש, ואמרתי לו שבביקור הבא שלי אצלו אשיר את הבית הבא. לצערי לא הספקתי לעשות את זה”.


טל גורדון. צילום: דנית סיגלר
 
"היתה תקווה שיחלים"

ב־2004 חברי "הקליק" התאחדו והחלו לעבוד על חומרים חדשים. מה שכמעט קטע את העניין הייתה מחלתו של ז'אן ז'אק ז"ל (בהמשך הוחלף על ידי המתופף עודד פרח), שתועדה יחד עם עשיית אלבומה האחרון של הלהקה ("אני לא בפסקול", שיצא לאחרונה) בסרטם של דני דותן וזוגתו דליה מבורך – "הקליק האחרון".
 
"הסרט צולם לאורך שלוש שנים, ושם לראשונה אלי מפתיע אותי ומספר שכעס עלי מאוד שעזבתי אותו לבד באנגליה ושלא ניסינו לפרוץ שם עם המוזיקה שלנו”, מספר דותן. “היו לנו מהלכים של החמצות לאורך ההיכרות והעשייה המשותפת שלנו, עניינים שקשורים גם להרס עצמי. העובדה שאנחנו משאירים מהשותפות הזאת שלושה אלבומים ועוד כמה שירים שיצאו בנפרד – זה סופר נס”.
 
מתי ידעת שאלי חולה?
“מהרגע הראשון שהתגלתה אצלו המחלה, לפני שנה וחצי. בניגוד לז’אן ז’אק, במקרה של אלי הייתה תקווה שיחלים. עד לפני ארבעה חודשים חשבנו שהכל יהיה בסדר. כל העבודה הארוכה על האלבום היתה לפני מחלתו, וברגע שהוא נהיה חולה, כבר לא היה אפשר להופיע”.
 
מה יקרה עם “הקליק” עכשיו?
“אני יכול רק לומר שעכשיו זו להקה קטועת איברים. אני לא יודע עד כמה הדינוזאור הזה יכול לזוז אחרי המכה הזאת. לדעתי, כל הדגלים צריכים להיות מורדים כעת לחצי התורן בגלל אובדן האיש המופלא הזה. השירים שכתב הם כל כך חשובים לתרבות הישראלית, אבל אני מניח שלמרות זאת השירים שלנו עכשיו לא יפציצו את הרדיו. אולי לחצי יום וזהו. יש איזה צנזור של האלבום האחרון שלנו, על ידי המון אנשים, למרות החיבוק הגדול שהוא קיבל ממבקרי מוזיקה, וחבל. זו חובה מוסרית לא לעצור מלהשמיע אותו, כי זו המורשת שאלי רצה להשאיר מאחוריו”.
 
החלום של אלי אברמוב, כפי שכתב במדור “הכל אישי” שערכתי עבור מקומון “זמן חיפה” בינואר 2012 היה לנגן עם להקת “הקלאש”. “כשהייתי בלונדון, בשנת 1977, חלמתי ש’הקלאש’ מחפשת גיטריסט נוסף ואני מצטרף אליהם. עד היום זו עדיין הפנטזיה שלי”, סיפר. לסיכום ציין שם את העצה הכי טובה שקיבל בחייו: “העצה של קית’ ריצ’רדס: ‘גם אם הדברים לא קורים בדיוק כמו שאתה רוצה, תן להם לקרות’”.
 
אברמוב השאיר אחריו בת זוג ושני ילדים, והלווייתו תתקיים היום (חמישי) ב־14:00 בבית העלמין האזרחי "מנוחת עולם" בנתניה.