להקת הדג נחש מציינת השנה 20 שנות פעילות. זוהי עובדה יוצאת דופן כשמדובר על להקה ישראלית, ויש מעט מאוד להקות שהצליחו לשמור על עניין ורלוונטיות זמן כה רב. משינה וטיפקס, לדוגמא, התפרקו ואז עשו קאמבק, שמעבר לערך הנוסטלגי לא קיים את הציפיות הגדולות ואכזב. הלהקה הירושלמית, לעומת זאת, לא התפרקה מעולם. נכון, חברי הלהקה פנו מידי פעם לפרויקטים עצמאיים, וזה מובן לגמרי, אבל הגרוב שלהם מלווה אותנו כבר זמן רב, והם עדיין עושים היפ הופ ציוני ומצליחים, גם באלבומים האחרונים והפחות טובים בעיני, לנפק מידי פעם להיט ענקי כמו "שיר נחמה".
אתמול השיקה הלהקה את אלבומה החדש,"שותפים בעם", במועדון הבארבי בתל אביב. הבחירה של הדג להוציא אלבום שכולו בנוי משיתופי פעולה עם אמנים אורחים היא בהחלט דרך מעניינת להתמודד עם השובע והרגשת המיצוי, שהם טבעיים לגמרי ללהקה כל כך ותיקה, כזו שהסולן שלה, שאנן סטריט, מגיש בטלוויזיה תוכנית (מקסימה אגב) לילדים, וגם הוא בעצמו אבא, כמו רוב חברי הרכב הוותיקים.
אם נתחיל דווקא מהסוף, היכולת של הדג נחש לתת בראש ולהקפיץ לא נפגמה, ואפילו במידה מסוימת השתכללה אחרי כל כך הרבה הופעות חיות. כשהם נותנים את הלהיטים שלהם, ויש רבים מאוד כאלו, הקהל קופץ והאווירה בבארבי מתחממת. הבעיה בהופעות השקה מהסוג הזה, היא היכולת של אותו קהל להכיל שירים חדשים, מאלבום שרק יצא. הקהל צלח אמש את המבחן הזה בכבוד. בכלל, האוכלוסייה המגוונת שמילאה את המועדון התל אביבי יכולה ללמד משהו על ההצלחה של הלהקה. מנערים צעירים ועד מבוגרים שלמחיר הכרטיס הוסיפו גם את מחיר הבייביסיטר לילדים. חובשי כיפה וחילונים, נשים וגברים.
לסבלנות של הקהל סייעה גם הופעות האורח הרבות מאוד שהיו אתמול, מטבע אלבום שכזה. מאמנים ותיקים כמו אהוד בנאי ויהודית רביץ, דרך שי צברי שביצע את הפריצה הגדולה שלו רק בשנה שעברה, ועד הראפרית אקו, שעוד נגיע להופעת האורח שלה. זה היה מעניין והוסיף הרבה צבע למופע, אבל חייבים להוסיף שזה גם פגע מעט ברצף שלו, וגרם לכך שבמשך יותר מידי דקות הקהל לא קיבל שיר מוכר ואהוב. אבל כשזה הצליח - זה הצליח בגדול. ההופעה של שי צברי, למשל, הייתה מרעננת והוסיפה ניחוח מקפיץ של חאפלה, כאשר צברי עם הקול הנהדר דאג שהידיים של הצופים לא יירדו לרגע למטה. גם הקאבר שלו ל"איילת חן" הקלאסי היה במקום. השיר המשותף של צברי והדג מהאלבום, "שמש", הוא להיט פוטנציאלי גדול.
הופעת האורח של יהודית רביץ, לעומת זאת, הייתה בעיני קצת מפוספסת. גם כי השיר המשותף איתה באלבום החדש, "עד הסוף" לא מצליח להמריא, וגם כי הבחירה לשיר את "תעתוע" הייתה לא מספיק טובה, ולא נתנה ערך מוסף ללהיט הזה. לעומת זאת, הראפרית הכמעט אנונימית אקו, היתה ההפתעה הגדולה של הערב. הקול שלה מהפנט, והגרוביות שנשפכה ממנה הצליחה לגנוב את ההצגה מהאורחים האחרים.
גם חברי הלהקה עצמם מודעים לפער הגדול בין דרישת הקהל ללהיטים לבין החומר החדש. לפני הביצוע של "שירת הסטיקר", הבסיסט יאיא כהן אהרונוב אמר בחצי צחוק: "עכשיו זה אתם שרים, לא?". ואכן, הקהל מתמסר כשהם יורים להיטים בקצב מסחרר: "לזוז", "פראיירים", "לא מספיק", "הנה אני בא", ו"מה נעשה", שהיה ונותר אחד השירים הכי סטלניים וכיפיים בעברית. באחד המעברים בין השירים, שאל שאנן סטריט את הקהל בחיוך ממזרי: "נכון שאתם רוצים שאני ארים את החולצה?". ברור שהוא הרים, וגם חשף בטן שעירה עם כרס מכובדת. בעיני, הרגע הזה היה אמיתי יותר מכל פריים מזויף, ערוך ולעוס של "האח הגדול" או של "הישרדות".