האמת העירומה: סרטן השד שהכה במפתיע את זהר וגנר

מי שלא היה מעולם בהופעה של וגנר, פרפורמרית ומשוררת נועזת, פורצת דרך, לא יודע כנות חסרת פשרות מהי. יוצרת הסלפי־דוקו הרבה לפני "מחוברים", היא אחת היוצרות הנשים היחידות - אולי מאז יונה וולך - שמעזה להביט בנשיותה במראה, ולבטא, בכל האמצעים העומדים לרשותה, את האמת העירומה, הלחה, השעירה והמלוכלכת, החוצה. 

 

"מעשה בשני בלונים", סרטה הרביעי של וגנר (45) מגיע אחרי שלושה סרטים סופר אישיים: "זורקי" (2006), "סימני מתיחה" (2009) ו"ימי הזהר" (2012). במקביל היא הוציאה ב־2008 את אלבומה הראשון יחד עם להקתה, "זהר וגנר והמסריחים". הלהקה נולדה במהלך לימודיה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את ימי ויסלר מ"הבילויים". ויסלר היה הראשון שבפניו הקריאה כמה משיריה שטיפלו בחוויות נשיות שטופות זימה בג'ונגל התל אביבי, בגברים רעים ("מאהבת שחורה"), סמים ("חומר זול") ובפירוק הסקס לגורמים ("תחליף לי חיתול").
 

"דווקא גברים יותר סלחנים כלפי גוף האישה מאשר אישה כלפי עצמה או כלפי נשים אחרות. אם אשאל למשל את הנשים סביבי שהתחילו לעשות בוטוקס, אם אני צריכה להתחיל להזריק, הן היו אומרות לי שכן, אבל גבר יגיד שלא. אישה היא טווס. לפעמים יש לי סימנים כחולים על הרגליים בגלל האופניים. זה נראה לי מה זה לא יפה ולא נשי, אבל יש גברים שנורא אוהבים את זה. יש להם את היכולת למצוא מיניות בכל דבר, כשנשים רק מחפשות אריזה מושלמת.
 

 

"תמיד היו לי יחסים ביקורתיים עם הגוף שלי ועם המראה שלי, אבל בסופו של דבר זה מה שהניע אותי לעשות את הסרט. רציתי לדבר על האובססיה החולנית שמשותפת לנו הנשים, להיראות טוב יותר, ועל חוסר היכולת שלנו לקבל בלאי של הגיל. הרגשתי שזו מחלה קשה יותר מהסרטן. אני לא יודעת אם נרפאתי לגמרי. אני רוצה להאמין שאני מעט סלחנית יותר. הפגיעה בחזה שלי אילצה אותי להיות סלחנית יותר, כי כבר אין לי את החזה המושלם שרציתי".

אם תשאלו את וגנר, שנראית יותר כמו טום בוי שברירי, מדוע היא אוהבת להיחשף בבוטות כזו ולהסתכן בסקילת אבנים וירטואלית, היא תגיד שטוקבקים היא לא קוראת, ואקסהביציוניזם זה חלק מהאמנות שלה. "אני עושה הפרדה גמורה בין האמנות לחיים. לפני שהפכתי לאמנית, הייתי משחררת את הנון־קונפורמיזם שלי לכל עבר, וזה מסוכן. כיום אני מנהלת חיי משפחה רגילים ומתפרעת כאמנית. מתעלת את הפראיות והמרדנות שבי לנתיבים האמנותיים, וזה מה ששומר עלי". 

בסרט את עדיון שומרת על פאסון ולא נכנסת לרחמים עצמיים, אלא בוחרת להראות את הקושי דרך השיחה עם הקוסמטיקאית או בחנות בגדי הים. לא חששת שיגידו שאת מנצלת באופן ציני את המחלה? 

"הגילוי של המחלה וההתמודדות עם הניתוחים היו מאוד קשים. בחרתי לא לתעד את הימים שבהם לא יכולתי לזוז ושכבתי על הרצפה. נלחמתי להחזיר את עצמי, את הגוף, את התחושה באזור של השד. נאבקתי ללכת זקוף כדי שלא יראו. גם בחיים החזקתי פאסון. אבל זה לא תפקידי לחשוב איך מפרשים מה אני עושה. אני לא חושבת על זה, כי אם הייתי מתעסקת בזה, אני חושבת שלא הייתי יוצאת מהבית. הייתי מרגישה מאוד מסורסת. אני פועלת בתום לב, ומעולם לא עשיתי משהו כדי שאנשים יאהבו - או לא".

"המטרה שלי היא להעביר סיפורים ומסרים שחשובים לי, אבל גם הנאה אישית שלי. כי כן, יש נשים שנהנות להציג את הגוף שלהן, ואין בזה רע. מצד שני יש סכנה לאישה שחושפת את הגוף שלה. הסכנה היא שהסביבה מתבלבלת ורואה בה קלה להשגה, זולה, קלת דעת או חלשה, ועלולה להטריד אותה ולתבוע ממנה דברים שלא מתאימים לה. זו אכן בעיה".

"פעם אחרי הופעה מישהו אמר לי שהוא מרגיש שאחרי שראה את הסרטים שלי, הוא מרגיש ש'עשה אותי'. זה מאוד מעליב. אבל סיגלתי לעצמי איזשהו חוסן עם השנים. אני חושבת שהלהקה והעובדה שהם מקבלים אותי כמו שאני, נותנות לי המון כוח עם ההתמודדויות האלה. זו הסיבה שאני עדיין בוחרת להישאר כאן בארץ, למרות שפחות קל לקבל אותי. אני מאוד קשורה לשפה ולמשפחה שלי. הסיפוק שיש לי מלהוציא סרט, או אלבום, הוא סיפוק מתמשך". 

בסוף הסרט את אומרת: "אני כבר אף פעם לא אהיה מרוצה". ככה את מרגישה גם היום?

"כשהייתי קטנה המשוררות הגדולות והטרגיות היו מודל בשבילי: יונה וולך, לאה גולדברג, סילביה פלאט. הערצתי אותן ורציתי להיות כמותן. כיום, כבוגרת, אני מבינה שגורלי שפר עלי. הן סבלו מאוד בחייהן, ואני לשמחתי מצליחה לתפקד ולהתמיד בחיים, ליהנות מאוד מכל מה שיש לי, והרבה בזכות הסרטים. במחלה עברתי מצבים מאוד קשים, שעוזרים לי לברך על כל יום שיש בו בריאות רגילה. התחלתי להעריך את החיים שלי ולשמוח בחלקי ובמי שאני. עד כמה שזה ישמע קלישאה, זה עזר לי לראות את העיקר וליהנות מהדברים הפשוטים. אין לי שום תוכניות למות". 

"מעשה בשני בלונים". 19.6, ערוץ 8; השקת האלבום "ברולה". 30.5 שני, 21:30. כולי עלמא, תל אביב