נחום היימן חרד למצבו הכלכלי: "זקוק לסיוע, אין לי שקט נפשי"

לו היה מקבל שקל על כל דמעה של אושר או כאב שגרמו השירים שהלחין, נחום (נחצ'ה) היימן ז"ל היה מיליארדר. אבל במקום זאת, היימן, חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי, נקלע למצוקה כלכלית שמטלטלת את עולמו ומביישת את בגרותו. ב-2012 התראיין היימן ל"מעריב סופהשבוע" ולשגיא בן נון, אנו מביאים את הראיון מחדש בעקבות מותו של היימן, אחד המלחינים הגדולים בתולדות ישראל.

היימן, אחד היוצרים הענקיים שקמו למדינה, מי שאחראי לקלאסיקות נפלאות כמו "חופים", "כמו צמח בר" ו"עוד חוזר הניגון", איש שהטביע חותם עמוק בתרבות הישראלית ותרם באופן פעיל לשימור ותיעוד הזמר העברי, אמר אז כי כיסיו ריקים מכסף ולבו מלא דאגה. היתרה בחשבון הבנק שלו עמדה על אפס, הוא נותר ללא חסכונות וללא נכסים, חי בגפו בדירתו השכורה בפתח תקווה, והיה שרוי בחרדה כלכלית יומיומית. ללא התמלוגים שהוא קיבל ותרומות מזדמנות, לא היה יכול לסגור את החודש. וזה לא הכל. בגלל ההידרדרות במצבו הרפואי, היימן נזקק למטפל סיעודי שאין לו המשאבים לממן.

הסיפור של נחום היימן הוא משל לאופן שבו המדינה גומלת לאנשים שיצרו את תרבותה. כשמדברים איתו, קשה לא להיזכר באמנים גדולים כמו שייקה אופיר, דוד אבידן או שושנה דמארי ז"ל, שמתו בחוסר כל. היימן מודה אמנם שהגיע למצבו העגום גם בגלל התנהלות כספית "אידיוטית", אבל באותה נשימה הוא חש כעס עצום על מוסדות המדינה שמפגינים נדיבות במתן כיבודים ריקים אבל אינם מנסים להקל על רווחתו במידה הראויה. הוא לא חוסך במילים כשהוא מתאר התסכול והאכזבה שהוא חש.

"ישראל היא מדינה מזוינת שלא יודעת לתת כבוד ליוצרים הוותיקים שלה, לא אכפת לה מהם ולכן רובם מתים בחוסר כל", אומר היימן. הוא מפנה את כעסו, בין השאר, לעבר משרד החינוך, חברי הכנסת והרשויות המקומיות, שלתחושתו אינם מושיטים יד תומכת לו ולאמנים רבים אחרים שזקוקים לעזרה ככל שהם מתבגרים. "היום אני בחסרון כיס, אני כל הזמן על הקצה בחשבון הבנק. עומד על אפס בעובר ושב. אין לי חסכונות. ואין לי נכסים. הבית הזה הוא בשכירות. אני זקוק לסיוע, ואני מתקשה למצוא משאבים לממן זאת. על חופשה בארץ אני לא יכול לחלום, ואין לי שקט נפשי".

אחת הסיבות למצבו הנוכחי היא תאונה שקרתה לו לפני כמה חודשים. "בגלל הפגיעה אני מתקשה לעבוד ולקיים את ערבי הזמר שלי", הוא אומר. "סיבה נוספת לחסרון הכיס שלי היא שלא מזמן נפרדתי מאשתי השלישית, ורד, ונתתי לה מחצית מכל הכספים שאני מקבל מאקו"ם למשך 15 שנה".

ביוני 2010 היימן נפרד מורד אברמסון אחרי 13 שנות חיים משותפים. באוגוסט 2011 נכתב ונחתם ביניהם הסכם, בנוכחות עורכת הדין של אקו"ם, המסדיר את חלוקת התמלוגים שמגיעים לו על השירים שהלחין. לפי ההסכם, כל התמלוגים על שמו מאקו"ם יתחלקו שווה בשווה ביניהם, 50 אחוז לכל צד, למשך 15 שנה. בתום 15 השנה האלה יועברו כל התמלוגים אליו או אל יורשיו. באותו הסכם הצהירו בני הזוג כי בשלב זה יישארו נשואים על פי הדת היהודית, אבל הסכימו כי כל צד שיבקש גט יקבל אותו מיידית מהצד השני.

"ההסכם הזה נעשה ברגע של חולשה לאחר שנפרדנו. זה היה משגה שלי", אומר היימן. "היום אני מבין שאני אידיוט שנתתי לה חצי מכל התמלוגים שלי. בדיעבד אני מבין שהייתי צריך לתת לורד רק חצי מהתמלוגים של מה שיצרתי ב-13 השנה שהיינו יחד. אני קיבלתי בחמש השנים האחרונות בממוצע 120 אלף שקלים מאקו"ם בשנה, ועכשיו ורד מקבלת מחצית מהסכום הזה. מה לעשות, כבר נתתי לה, שיהיה לה לבריאות. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שאסור להתחתן עם אישה שצעירה מהגבר ביותר מ-20 שנה".

אף שהוא מקבל אחריות על התנהלות כספית שגויה וקבלת החלטות על בסיס לא רציונלי, היימן מפנה אצבע מאשימה לעבר מדינת ישראל. לטענתו, אחד הביטויים המובהקים ליחס כפוי הטובה של המדינה כלפי יוצריה החשובים הוא גובה התמלוגים הנמוך. "כשמשדרים שיר שלי בגלי צה"ל אני מקבל שקל וחצי להשמעה בלבד, ובקול ישראל שישה-שבעה שקלים. לעומת זאת, כשמשדרים שיר שלי בצרפת אני מקבל מאקו"ם הצרפתי 22 שקלים. שיהיה ברור, אני לא מאשים את אקו"ם, זאת אגודה מאוד הגונה, אבל הידיים שלה כבולות. אקו"ם נאלצת להיאבק בבתי משפט כדי לקבל את התמלוגים שמגיעים לה. אני מאשים את המדינה. בארצות אחרות יש חוק שקובע את אחוז התמלוגים שאקו"ם המקומית מקבלת מהמדינה. ואצלנו כל שנה מחדש אקו"ם צריכה להיאבק עם רשויות השידור הממלכתיות, וזה לא עוזר, לא מעבירים לה את הסכומים הראויים.

"בארץ כולם דופקים את אקו"ם, כולל דיג'ייז שמרמים ולא מדווחים על השירים שהם משמיעים", הוא ממשיך. "בצרפת מי שלא מצהיר לאקו"ם הצרפתי, רשיון העבודה שלו נשלל מיד. אני מרוויח מתמלוגים 120 אלף שקל בשנה. פגשתי בתחילת שנות השמונים את הארי באניק, הנחצ'ה היימן של הולנד, והוא אמר לי שהוא מרוויח מתמלוגים כשלושת רבעי מיליון דולר בשנה. וזה בהולנד, מדינה די קטנה. אם הייתי חי בארצות הברית הייתי מיליונר".

לא שוקל מילים

בכלל יש לו בטן מלאה על הממסד. "אף אחד לא שם זין על תרבות במשרד התרבות וגם לא במשרד החינוך", אומר היימן בקול רם, "המשרדים האלה לא לוחצים אפילו עשרה אחוז ממה שהם צריכים ללחוץ כדי שיוצרים יחיו בצורה מכובדת. הצעתי למשרד החינוך ולמשרד התרבות תוכנית של שימור הזמר העברי, לא טרחו אפילו לענות לי. מרגיז אותי שמשרדי הממשלה לא דאגו שיהיה זכר ליוצרים גדולים כמו הסופר והמשורר לוין קיפניס ז"ל, המלחין והמוזיקאי נחום נרדי ז"ל, המלחין יואל אנגל ז"ל, המלחין דוד זהבי ז"ל ועוד רבים. לכן עסקתי בשימור הזמר העברי. אם אני לא הייתי עושה את זה אף אחד אחר לא היה עושה את זה".

להיימן יש גם טענות כלפי עיריית רמת גן, שבה התגורר לאחר פרידתו מוורד בטרם שב לפתח תקווה. "ראש העירייה צבי בר הבטיח לי הרים וגבעות ולא מילא אף הבטחה. כלום. בין השאר הבטיח לעזור לי בהקמת בית הזמר העברי, לתת לי מבנה על חשבון העירייה, ולא קיים. הוא הבטיח לי גם 3,000 שקל עזרה בשכירות משרד, וגם בזה הוא לא עמד. אני, לעומת זאת, נתתי לו אישור שיקרא לאוטוביוגרפיה שלו 'כמו צמח בר'.

"אני אומר זאת שוב, ואני רוצה שתכתוב את זה ככה בדיוק: ישראל היא מדינה מזוינת שלא יודעת לתת כבוד ליוצרים הוותיקים שלה", מדגיש היימן בפעם החמישית את בחירת המילים הקשה שלו. "אנחנו יצרנו תרבות של זמר, של מלל, של ספרות, של מה לא, ולא קיבלנו כלום. למדינה המזוינת הזאת לא אכפת מהיוצרים שלה, ולכן רובם מתים בחוסר כל. אקו"ם העבירה 5,000 שקל בחודש לשושנה דמארי כדי שיהיה לה מה לאכול, ולמרות זאת היא מתה בחוסר כל. גם סופרים לא יכולים לחיות מפרי עטם".

אתה כועס שהמדינה לא מכבדת את יוצריה, אבל זו אותה מדינה שהעניקה לך את פרס ישראל.
"אני את הפרס הזה קיבלתי בזכות איש אחד, מולי שפירא, שנלחם בשבילי. הוא סיפר לי שאיים להסתלק מהוועדה אם לא ייתנו לי את הפרס. הפרס לא ניתן לי בזכות שרת החינוך דאז יולי תמיר, שכנראה אישרה את ההחלטה מחוסר ברירה, ולא בזכות אף אחד אחר. ובלי קשר, את כל 75 אלף השקלים של הפרס השקעתי בבניית בית אמה של פרודתי ורד, שבו גרנו. השקעתי כספים נוספים בבית, ולאחר שנפרדנו הכספים האלה לא חזרו אלי, לא ראיתי מהם גרוש. הבית נשאר בבעלות אמה של ורד".

העמותה למורשת הזמר העברי, שהיימן ייסד וניהל אמנותית במשך תשע שנים, לא הקלה את מצבו הכלכלי. במסגרת העמותה הוא עסק בהתנדבות בשימור ותיעוד הזמר העברי, פעילות שאף הוזכרה בין הנימוקים לזכייתו בפרס ישראל. "נחצ'ה", כתבו השופטים, "רואה בפעילות זו שליחות גדולה, ועל כן הוא משקיע בה שעות רבות, ידע, סבלנות ומסירות אין קץ. פעולות השימור והתיעוד של נחום היימן משחזרות תקופה היסטורית שלמה בתולדות המדינה".

בינואר 2011 השליחות הגדולה הסתיימה באקורד צורם, כשהיימן הודיע על התפטרותו מתפקיד המנהל האמנותי של העמותה אחרי חודשים ארוכים של עימותים עם ההנהלה. הוא האשים את ההנהלה שנישלה אותו מסמכויותיו וניהלה נגדו מלחמות שליטה.

"עזבתי את העמותה כי ההנהלה דרשה מתורמים את כל הכסף להפקה מראש, וזאת הייתה דרישה מוגזמת שהבריחה תורמים שכבר היו מוכנים להשקיע", הוא אומר. "בעמותות רבות המנהלים מרוויחים משכורת גבוהה. במשך עשר שנים אני עבדתי בעמותה בהתנדבות בלי לקחת שקל לכיס. כשהכסף בעמותה לא הספיק, שילמתי מכיסי הפרטי עבור פרויקטים שלה. מבנק מזרחי לוויתי 75 אלף שקלים, מתוכם 45 אלף הוצאות עבור שני הפרויקטים האחרונים של העמותה, כי זו השליחות שלי".

בת זוגו לשעבר נחלצה להגנתו והתראיינה לתקשורת. "בעמותה הבטיחו לו תשלום שכר דירה ולא עמדו בזה", אמרה אברמסון לפני כשנה. "העמותה היא נחצ'ה. האיש הביא כסף לעמותה בעוד שלו עצמו לא היה כסף לאכול. הם דרשו מאדם בן 77 עבודה ולא נתנו לו תנאים. איך רוצים שיתנהל כאדם נורמלי?". בתגובה טענו ראשי העמותה כי היימן מחזיק ברשותו רכוש של העמותה בניגוד לחוק ומחרים ממנה תקליטורים. "הטענה הזאת היא בולשיט ושקר מוחלט, עובדה שלא תבעו אותי ולא דרשו את זה בחזרה", הוא אומר.

אז ממה בדיוק אתה חי?
"תמלוגים ותמלוגי זהב שמגיעים ליוצרים מגיל 75 בסכום של אלף שקל בחודש, מ-750 שקל מקרן הרווחה ליוצר של אקו"ם עבור תרופות, ומקצבת זיקנה של ביטוח לאומי שמגיעה לאלפיים ומשהו שקל. פה ושם קיבלתי תרומות מכל מיני קרנות".

"אבא באמת נמצא בחסרון כיס", מאשרת בתו סי היימן. "תודתנו העמוקה לשלושה גופים שעומדים לצדנו בימים אלה: איגוד 'אשכולות' שבראשו עומד אילי גורליצקי, קרן רבינוביץ' על שם דודו דותן, ויענקל'ה מנדל מאמ"י שגם עוזר. כל שקל שאבא קיבל עזר לו מאוד".

בסוף החודש יחנוך ראש מועצת בית אריה אבי נעים כיכר על שמו של נחצ'ה בשכונת האמנים ביישוב. זו לא הפעם הראשונה שנחצ'ה היימן נקלע לקשיים כלכליים. באוגוסט 1999 נענה בית המשפט המחוזי בחיפה לבקשתו והכריז עליו כפושט רגל. היימן, כך פורסם, היה חייב למעלה מ-1.7 מיליון שקלים ל-22 נושים, בשמונה תביעות נפרדות שהתגלגלו ל-11 תיקי הוצאה לפועל. פורסם אז כי לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה העביר לרשותה את דירתו בשכונת אבו טור, ירושלים, ודירה נוספת בתל אביב וכן את כספי קופות הגמל שצבר בזמן שהותו בחו"ל. "החובות שהיו לי בזמנו היו הרבה פחות מ-1.7 מיליון שקל", הוא אומר עכשיו, "אני לא זוכר את הסכום, זה היה כמה מאות אלפים. זה קשור לכך שארבעה חבר'ה הציעו לי לפתוח חברה לדיוור ישיר. לווינו כסף מבנק דיסקונט. העסק לא הצליח. השותפים בגדו בי. כעבור שנתיים-שלוש שילמתי את כל החובות, עד הגרוש האחרון, וחדלתי להיות פושט רגל".

אז מה בעצם אתה רוצה עכשיו?
"אני מסתפק במועט, אחרת לא הייתי יכול להסתדר. למרות כל הצרות שלי, לא נכנסתי למינוס בבנק. אני כל הזמן על גבול האפס בבנק. אני צנוע בדרישות שלי. את פינת הישיבה שלי בניתי לבד בנגרות, עשיתי קרמיקה בבית לבד, אספתי ארונות שאנשים זרקו לזבל. אף אחד לא הולך עם תכריכים מלאים בכיסים עם כסף, כי בתכריכים אין כיסים. למזלי יש לי מיטה להניח עליה את הראש, ויש לי אוכל במקרר. יחד עם זאת, חבל לי, כי מגיע לי לקבל יותר. הייתי רוצה מאוד לטייל עוד קצת בעולם לאיזו תקופה. כבר שנים לא נסעתי לחוץ לארץ, כי אני לא יכול להרשות לעצמי. במצבי הכלכלי עכשיו אני לא יכול אפילו לנסוע לחופשה באילת. הכיס שלי ריק. במקום זה אני יושב בלילה ליד הפסנתר, וכותב".

מז'בוטינסקי עד גולדה

אין מחלוקת על כך שנחום היימן הוא אחד מגדולי המלחינים בזמר הישראלי לדורותיו. הוא אחראי ליותר מאלף לחנים, רבים מהם הפכו לקלאסיקות. המוכרים שבהם הם "ניצנים נראו בארץ" (שירו הראשון, שהלחין בגיל 16), "חופים", "כמו צמח בר", "מרדף", "שיר אהבה ישן" ("אניטה וחואן"), "שירים עד כאן", "סוס מעץ", "החול יזכור", "ריח תפוח אודם שני", "את ואני והרוח", "עוד חוזר הניגון" ו"אילו כל האוהבים".

היימן היה אחד ממייסדי להקת הגבעטרון והוא טיפח אמנים רבים בתחילת דרכם, בהם חוה אלברשטיין, הפרברים, עליזה עזיקרי, מאיר בנאי, משה ואורנה דץ, חני ליבנה וכמובן בתו סי היימן (שחידשה את "כמו צמח בר", שאלברשטיין ביצעה במקור). היה לו שיתוף פעולה פורה במיוחד עם המשורר נתן יונתן. בנוסף הלחין מוזיקה לסרטים וסרטי טלוויזיה, הקים חברת תקליטים, הדריך מקהלות וחבורות זמר, וכאמור ייסד וניהל אמנותית את העמותה למורשת הזמר העברי. בסוף שנות השישים, כמו יוצרים ואמנים ישראלים גדולים אחרים, הוא החליט לנסות לבנות לעצמו קריירה בחו"ל ועבר לצרפת. גדולי זמרי התקופה הקליטו משיריו, בהם ננה מושקורי, סרז' לאמה, מארי לאפורה, והישראלים ריקה זראי ומייק בראנט. בהמשך עבר מפריז ללונדון. בזמן שהותו שם הקליט הזמר האמריקאי האגדי טוני בנט שיר שלו.

הוא נולד בריגה, בנם של חיים, מהנדס שניגן בבללייקה, ופנינה. כשהיה בן 12 התגרשו הוריו והוא נשלח לקיבוץ נען, שם למד אצל המוזיקאים דוד זהבי ויהודה אורן. בהמשך אמו נישאה מחדש והוא עבר לגור איתה ועם אביו המאמץ ברחובות.

קשיים בריאותיים מלווים את היימן מאז ילדותו. בגיל צעיר הוא לקה בפוליו (שיתוק ילדים), מחלה שבגללה היה מאושפז במשך שלוש שנים. "כשיצאתי מבית החולים אצבעות ידי היו עדיין משותקות, אז קנו לי אקורדיון לפיזיותרפיה", הוא מספר, "עד היום אני מנגן את הבאסים באצבעות הלא נכונות". בזמן שירות מילואים במבצע קדש בסיני הוא נפצע ברגלו מהתפוצצות מוקש. במלחמת ששת הימים נפגע מקליע, ובמלחמת יום הכיפורים נפצע באורח קשה מהפצצה אווירית, אושפז במשך כחצי שנה ועבר סדרה של ניתוחים.

היימן היה נשוי שלוש פעמים. את אשתו הראשונה, דליה, הכיר בצבא וחי עמה כ-20 שנה, במהלכן נולדו שתי בנותיו, בילי וסי. כשהיה בן 40 נפרדו. "אחרי הנישואים הייתי שובב היסטרי", אמר בעבר, "השתוללתי עם כל מיני נשים הרבה יותר צעירות משהיו לי בבית, אבל לא בגדתי". לאשתו השנייה, ליזט, הצעירה ממנו ב-20 שנה, היה נשוי שנתיים. לשלישית, ורד, שצעירה ממנו ב-32 שנה, היה נשוי 12 שנים. כאמור, היום הם חיים בנפרד.

אפשר ללמוד משהו על גדולתו של נחצ'ה מרשימת החברים והקולגות שליוו אותו מאז ילדותו. "ז'בוטינסקי היה בן בית שלנו והיה מלטף לי את הראש כשהייתי תינוק". "כובע הקסקט שאני חובש לצילומים לכתבה הזאת היה שייך לחברי נתן יונתן". "פגשתי לראשונה את אלתרמן זמן קצר לפני מותו, הוא סימן לי עם האצבע שאקרב את אוזני אל פיו, ולחש לי את הלחישה הכי נוגעת ללב ששמעתי ממישהו בחיי: 'חבל שלא נפגשנו קודם'". "הכרתי את לאה גולדברג כמו שאף בנאדם לא הכיר, והיא הייתה מספרת לי על כל בעיותיה. למשל, על הקושי שלה עם גברים. היא אמרה לי, 'לא מצאתי את הגבר שראוי להביא איתי ילד לעולם'".

וזה ממשיך: "שמעון פרס ידיד טוב שלי, שלח לי שיר מדהים ועוצר נשימה על אשתו, שנקרא 'סוניה', ויש לי כבר סקיצה". "בתחילת שנות השבעים, כשגרתי בלונדון, יום אחד אני נכנס למעלית, ואני רואה את דיוויד בואי מולי. הוא אומר לי, 'שכרתי את הדירה של הצייר מנחם גפן', שבדיוק עבר לגור עם השחקנית דיאנה ריג. אני גרתי בדירה 14 והוא בדירה 13. ישבנו על בקבוק יין אצלו בדירה. הוא כתב מילים באנגלית לשלושה שירים שהלחנתי - 'את ואני והרוח', 'אילו כל האוהבים' ו' שתי יונים צחורות'". קשה לדעת אם גם האנשים האלה זוכרים את המפגשים המרתקים איתו, אבל היימן חוזר על הסיפורים האלה כבר שנים. מה שבטוח, הוא מספר סיפורים נפלא.

הגיע הזמן לשיר

הזכייה בפרס ישראל לפני שלוש שנים, הכיבוד הכי יוקרתי שמדינת ישראל מעניקה לאמניה, בהחלט לא עודדה אותו לצאת לפנסיה. בעצם, היא אפילו הגדילה לו את התאבון והמרץ. בימים אלה היימן מוציא אלבום חדש שהפיק באופן עצמאי, ללא גב של חברת תקליטים. האלבום, "אני ממשיך לשיר", כולל 22 שירים חדשים שהלחין בשנים האחרונות ומבוצעים על ידי מיטב הזמרים. האלבום לא ייצא לחנויות אלא יימכר בדיוור ישיר, למי שיפנה למייל הפרטי שלו: [email protected].

היימן נשאר נאמן לעצמו בלחניו החדשים, אפילו לא ניסה להתעדכן מוזיקלית. "החלטתי לשחזר את עצמי מבלי למחזר את עצמי", הוא אומר. רשימת המבצעים כוללת את אילנית, ישראל גוריון, סי היימן, רן אלירן, מיטל טרבלסי, חני ליבנה וצמד חדש שהקים במיוחד, "שני שרים" - אלי ארגון ואדם הפטר - שמבצע שישה משירי האלבום. ההפתעה העיקרית היא שנחצ'ה עצמו מבצע שלושה שירים בקולו המיוחד. "נשאר לי חלום קטן, גם לשיר", הוא מגלה, "אנשים אמרו לי שאני מזכיר את ליאונרד כהן, בקול וגם במראה".

שיר הנושא באלבום, "אני ממשיך לשיר", הוא הראשון שהיימן גם כתב לו מילים והראשון שהחליט לבצע בעצמו (את השיר ביצע במקור שי אביבי בסרט "אדמה משוגעת"). "קודם כתבתי את המנגינה לשיר שיצאה מאוד יפה", הוא נזכר. "התחלתי לחפש מישהו שיכתוב מילים, אני מדפדף בספר טלפונים ונזכר שאהוד מנור כבר מת ונתן יונתן כבר מת. שש וחצי בערב, על כביש גהה, אני בדרך חזרה מאולפן טלוויזיה הביתה לפתח תקווה. פתאום, על הגשר, כל המילים באו לי לראש במכה. אני עוצר את האוטו, מאה מכוניות אחרי, מוציא נייר ועיפרון ומתחיל לכתוב".

הסיפור רק הולך ומשתפר מכאן. "תוך שנייה, טררר, שוטר על אופנוע, שואל אותי: 'אפשר לדעת למה אדוני חוסם את כל התנועה?', אמרתי: 'אני כותב שיר'. למרות שלא זיהה אותי, הוא ירד מהאופנוע, אפשר לי לגמור לכתוב את המילים, וסימן למכוניות לעבור מהצד. כשאני גומר לכתוב אני נותן לשוטר לקרוא את המילים. הוא אומר, 'לא רע, לא רע. זה מזכיר את השיר My Way של סינטרה'. הבטחתי לתת לו את הסינגל. שאלתי אם הוא צריך את הרישיונות כדי לרשום לי דוח. הוא אמר, 'שמע, הרבה משוגעים אני פגשתי בחיי, אבל אחד כמוך עדיין לא. עוף לי מהעיניים'".

אתה מאמין שהעורכים בגלגלצ יקשיבו לשירי האלבום החדש ויכניסו אותם לפלייליסט?
"הם לא ישמיעו אפילו שיר אחד. כואב לי שבגלגלצ לא שמים זין על השירים החדשים שלי. העורכים שם מכירים רק את ההווה ולא את העבר. שום דבר לא מאוזן ברדיו".

כואב שהכוכבים העכשוויים במוזיקה הישראלית לא פונים אליך לקבל שירים?
"לא אכפת לי. אני לא מחפש להיות פופולרי, אני מחפש להיות נחצ'ה. אבל עבדתי עם רוני גינוסר שהייתה ב'כוכב נולד' והעבירה בי את אותה צמרמורת שחוה אלברשטיין העבירה בי בתחילת דרכה".

על מה אתה מתחרט?
"מצבי הכלכלי היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הייתי כותב ללהקות הצבאיות. רדפו אחרי עשר שנים אבל סירבתי לכתוב. זאת הייתה טעות חיי. ובחיים האישיים, אני מתחרט שרדפתי אחרי נשים צעירות ממני. אשתי השלישית צעירה ממני ב-32 שנה. בבית שלה עוד נמצאים רהיטים ששייכים לי, שבניתי לבד. היא לא נותנת לי להיכנס לקחת אותם. היא אומרת 'זה ישאיר לי קירות ריקים'. כוס אמא שלך, את גרה בבית מפואר. אשתי השנייה, ליזט, הייתה צעירה ממני ב-20 שנה. ליזט לקחה ציור של אורי ליפשיץ ששייך לי, ואני לא אסלח לה על זה".

אתה עצמך בן להורים גרושים. יש לזה קשר לפרידות הרבות שלך מבנות זוג?

"יכול להיות. אני לא הסתדרתי עם בעלה החדש של אמי. הוא היה צועק עלי בגלל שתליתי תמונות של בחורות מהסרטים שהוצאתי מז'ורנלים. בימי רביעי הוא נהג ללכת עם אמא לקולנוע, וכשחזר מהסרט נהג להתיישב על המיטה הנמוכה בטראח. בשביל להתנקם בו קניתי מגש של ביצים, ושמתי לו את זה מתחת לשמיכה. הוא צרח עלי והעיף אותי מהבית".

יש מצב לחתונה מספר ארבע?
"חסרה לי מישהי. אני נורא מחפש בת זוג, אבל לא לחתונה, אני מזמין נשים בגיל מתאים לשלוח לי מייל. הקפה עלי. נכון שיש לי פרצוף עם הרבה קמטים. קמט אחד, הכי גדול, זה כל שבילי הארץ שלי שאני כל כך אוהב. קמט שני זה כל השירים שכתבתי. קמט שלישי זה כל הנשים שאהבתי. ואהבתי הרבה נשים. אז למה לי להתאפר?".

אתה מפחד מהמוות?

"ממש לא. אבל אני רוצה להיאחז בקרנות המזבח של הגנטיקה שלי ולהאריך ימים כמו אבא שלי וסבא שלי. יש לי כבר נקודות דמיון אליהם שגיליתי בדרך משונה. יום אחד אבא שלי אמר לי, 'נחצ'ה, תתפשט עד הקורקבן ותעמוד מול הראי'. חשבתי שהוא השתגע לגמרי. אני מתפשט וגם הוא מתפשט. מתברר שכל נקודת חן על הגוף שלי נמצאת במקום זהה גם על הגוף שלו, על המיקרו מילימטר. ואז אבא שולף צילום צהוב דהוי של סבא, ולא תאמין, כל נקודות החן בפלג הגוף העליון שלו הן בדיוק באותם מקומות כמו אצל שנינו!".

מה המורשת שלך?
"אני אשאיר משהו אחרי. יש כל מיני חוכמולוגים או חצאי חוכמולוגים באוניברסיטה שאחרי מותי יתחילו לתחקר את השאריות של המוזיקה שלי. אני עובר עכשיו על כל יצירותי, משמיד מה שלא טוב, והולך להוציא קרוב ל-40 דיסקים עם יצירותי. לא רוצה שהחוקרים יחפשו אותי בפינה. ועדיין, רק בעוד 300-200 שנה, כשאני אשחק במעלה השמיים פוקר עם וילנסקי וסשה ארגוב, אדע מה מיצירותי שרד ומה לא. ביקשתי בצוואה שלי שיכתבו על המצבה, שתהיה מאבן גלילית טבעית: 'נולד כמו צמח בר, חי כמו צמח בר ונפטר כמו צמח בר'".