מחזה בלתי שגרתי נצפה לפני כארבע שנים בבית-אריה. אל אחת הכיכרות ביישוב הגיע בקולנועית גבר קשיש, ירד ממנה וכמעשה בעל בית, אך בניגוד לצו של 'צא אל הנוף ואל תקטוף', ניגש ללא היסוס לקטוף מהפרחים במקום. "מה אתה רוצה ממני? הכיכר שלי ואם אינך מאמין, גש למועצה", אמר לגנן, שתפס אותו על חם והמשיך בשלו.



"כך עושים, נחצ'ה?", שאלתי אז את נחום היימן, מגדולי היוצרים בזמר העברי.


"מה כבר עשיתי?", השתומם מלחין "כמו צמח בר". "בסך הכל רציתי לקדם את נורית, חברתי, עם פרחים רעננים, בבואה לבקר אצלי".


אבל מהכיכר הציבורית?! - תהיתי.


"ציבורית-או-לא, כיכר נחום היימן כתוב שם? - אז מותר לי...", השיב במשובה שלא התעממה אף מעבר לשנתו ה-78.



אז עלתה מאליה השאלה מה הביא את הקיבוצניק, בעבר הרחוק בבית-אלפא, להתנחלות מעבר לקו הירוק. נשמע מוזר? לא לגבי יהודי נודד כמוהו, שהחליף לא מעט כתובות בארץ הזאת. כשהוזמן לחנוכת כיכר על שמו במקום, קרא לעבר אבי נעים, ראש המועצה המקומית בית-אריה-עופרים: "הופה, אני עוד חי, מה אתה בונה לי כיכרות?"



יומיים לאחר חנוכת הכיכר בנוכחותו, עת פיזר חיוכים של תקווה, הוזמן להיות שכן של הכיכר, מה שאמור היה לסייע לו להיחלץ מהסתבכותו הכלכלית התורנית: "במקור אני ממשפחה בית"רית", אמר וטען ש"אין יישוב מעבר לקו הירוק שלא הופעתי בו". אולי אין הוכחות לכך, אבל יהיו לא מעטים שיאשרו כי הוא, מי שניצח על חבורת זמר בקרית-ארבע, לא נלאה מלהופיע ביהודה ושומרון אף בשיא האינתיפאדה. פעם עלה על מטען בחלחול ו"רק נדפק לי הראש בזגוגית הרכב. הכיפה שרקמו לי בנות חבורת הזמר בקרית-ארבע הצילה את חיי", האמין. "חוץ מזה, אפילו אבן אחת לא נזרקה לעברי בשנים שבהן התרוצצתי בשטחים".



אני, שבמשך הזמן ראיינתי את היימן במקומות שונים שבהם התגורר, העפתי מבט לעבר מיקומו דאז. במדינה אחרת, הרהרתי ביני לבין עצמי, היו ממקמים יוצר ענק כמוהו בתנאים מפוארים יותר. לדבריו, המועצה המקומית בבית-אריה העמידה לרשותו מבנה ציבורי חד-קומתי. ארגזי קרטון עמוסי ניירת. עציצים רבים. נחצ'ה אהב קקטוסים. נכנסנו פנימה. היה צפוף. זיהיתי שם ריהוט עתיק ופריטי-נוי שזכרתי ממקומות מגוריו הקודמים. אופטימיסט חסר תקנה שכמותו סיפר על תוכניותיו. גיל 80, שנראה באופק ומכובדות הזכייה בפרס ישראל לא ריסנו את להט העשייה שלו.



הוא שמר על ההומור השובב, שאפיין אותו, אבל קשייו ניבטו בעליל. לאחר שורה ארוכה של פציעות, מחלות, ניתוחים וכיוצא באלה חטף ורטיגו, מילה "מכובסת" לאובדן שיווי משקל, מה שדי ריתק אותו לדירה הארעית שלו במקום. 



"מעדתי ומצאתי את עצמי שוכב מעולף, כשהאוזן שלי דבוקה לרצפה", סיפר. "לכן, אסור לי לנהוג, חוץ מהקלנועית ביישוב ולהשתמש בטלפון הנייד, מה שלא מפריע לי להמשיך ליצור. אמנם הבריאות שלי לא הכי, כפי שאתה רואה והחובות מטרידים, אבל אני מבטיח להקים את בית הזמר העברי. אם במקומות שונים בארץ אכזבו אותי בנושא הזה, נראה לי שבבית-אריה אגשים את החלום. 



היימן חזר לפתח-תקווה בלי להגשים את חלום חייו.