דיויד ברוזה מתארח ב"אלבומי מופת": "'האישה שאיתי' שינה לי את הקריירה"

ברקע שהוליד את האלבום עומדת מלחמת לבנון. "איבדתי שם את הצפון, כשהייתי בצפון", אמר ברוזה. "בצבא לא הייתי קרבי. בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון ונשלחנו להופיע לחיילים, יהונתן גפן, יהודה עדר ואני. והלכנו בלבנון מיחידה ליחיד, בהרבה מקומות. הייתי שם 60 יום, המון הופעות ונחשפתי למלחמה ממש. טלטל אותי ההרוגים, פצועים בשטח, ריח מטורף של אבק שריפה ופצצות, ופליטים שבורחים מהבתים שלהם והולכים על הכבישים, כל האנדרלמוסיה.




"אני חושב ששם משהו בתת-מודע שלי כבה, כי במצבים כאלה אתה צריך לא להתעמת עם הבעיה אלא לשים אותה רגע בצד, מבליג על זה. זה קורה לי עד היום כשאני הולך להופיע בבתי חולים, במקלטים, בחזיתות, ואתה לא שם לב שאחר כך זה יחזור אליך ויופיע לך שוב ושוב ושוב, כמו פוסט טראומה. באותו רגע אתה לא מבין, אחרי זה זה חוזר".

"כשחזרתי מהמלחמה היה בי משהו אלים בתובנות, בפילוסופיית חיים שלי, שלא הייתי מוכן להשלים אתו", המשיך ברוזה. "הנושא הזה של יציאה של מלחמה והגרירה לשם של אלפי ועשרות אלפי אנשים, אבות ובנים באותה חזית. חזרתי הביתה והצטרפתי לתנועת 'יש גבול' ועשיתי כל מה שאני יכול כדי להוציא את האנרגיה. אשתי רותי ידעה שאני ויהונתן עובדים על השירים הרומנטיים המטורפים האלה מספרדית לעברית, כי בכל פעם שיהונתן היה מתרגם שיר הייתי שר לה אותו בעברית. והיא עלה לה בראש להיענות לבקשה של תלמה אליגון, שהייתה אז מנהלת חברת סי.בי.אס, שרצתה שאני אעשה אלבום של שירים ספרדיים לבד עם הגיטרה. אז בשביל היסח הדעת מכל מה שהיה במלחמה, אמרנו הנה, זה הזמן. רותי ארגנה את הכל כדי שיתהווה ויקרה".

"ואז הייתה לרותי מחשבה שאני חשבתי שהיא מוטרפת ולא לעניין, אבל זה היה בדיוק הפוך, זה היה נכון", הודה ברוזה. "היא שאלה את לואי להב אם הוא יהיה מוכן לעבוד איתי. אני לא הייתי אז במצב שהייתי מוכן לעבוד אתו. היה בינינו איזה 'חתול שחור' שעבר מחוויה קודמת ולא הייתי בשל לזה עדיין. בכל זאת נפגשנו ואז שרתי לו את 'בנהר של סביליה' בספרדית ובעברית, ולואי פתאום פונה אלי בספרדית ומדבר איתי בספרדית. אני לא ידעתי שהוא דובר ספרדית, ופתאום גיליתי את הצד הרומנטי שלו, הלטיני. ואז אמרתי שאין כאלה דברים, החיבור הזה שלו ושלי בישראל, איפה תמצא כאלה אנשים. ושם התחברנו וכל השאר היסטוריה".
 

לואי להב סיפר בתוכנית: "חלק מהתוכן כבר היה לדויד בידיים, הוא כבר תכנן ככה את האלבום עוד לפני שהתחלנו את ההפקה. ואז ישבנו דויד ואני עם הגיטרה אצלו במרתף ובנינו את העיבודים ככה שהם יישבו פחות או יותר על הידיים שלו. גם אם היית מזיז את כל הלהקה שהייתה, שהצטרפה אחר כך, דויד לא היה משתנה, זה כבר ישב לו בידיים. בהתחלה היינו בתוך הדבר עצמו.

ככל שהזמן עובר אתה מתאהב. אתה אף פעם לא יודע אם זה יצליח, אבל לפעמים אתה יודע שכל הכוכבים יושבים פיקס והכל ממש מסתדר ואתה יושב ושומע את זה לקראת המיקסים. פעם בכמה זמן, לפעמים, אתה קולט שהכל מתחבר ואז אתה בטוח בעצמך. אתה יודע שזה טוב. הרבה פעמים לוקח המון מאמץ להרגיש ואתה לא בטוח, אבח פה הייתה תחושת ביטחון. זה לא קורה הרבה. קרה לי כמה פעמים בחיים".

 
 

את שיר הנושא "האישי שאתי" כתב בספרדית ז'ואן מנואל סראט. "הוא נחשב לאחד הכותבים הגדולים ביותר בספרד, עדיין, ומעבר לזה אחד האנשים הנחמדים ביותר", סיפר ברוזה. "קשה מאוד לחבר את הדברים האלה עם כישרון כל כך גדול. הוא כתב את 'האישה שאתי' אבל הוא ואשתו נפרדו אחרי שנים. 'מסכן חואניטו' זה הוא, ז'ואן. היה קטע מאוד מצחיק כשהא הגיע לארץ לביקור ראשון ב-1985, שהיה מרגש. אני לא הייתי, נסעתי. כמו טמבל לא הייתי. כשהוא נחת הייתה מסיבת עיתונאים בשדה התעופה והעיתונאי הראשון שקיבל את הזכות לשאול אותו שאלה, אמר לו 'תודה רבה שאתה שר את השירים של דויד ברוזה'. אז כל פעם שאני רואה אותו, שלושים שנה ויותר, הוא אומר לי 'זה לא יעבור אצלי, אבל הארוחה היום על חשבוני'".
 

המילה "זיונים" שמופיעה בשיר "האישה שאתי" צונזרה מתחנות הרדיו של 'קול ישראל' באמצעות "פיפס". "לאחרונה נודע לי איך צנזרו", אמר ברוזה. "טכנאי מדד כמה בדיוק נמשכת המילה 'זיונים' ובדק מה אורך ה'פיפסים' של החדשות. הוא מצא שה'פיפס' האחרון מתאים ואותו שמו על ה'זיונים'. ככה שזה מהחדשות, לקחו 'פיפס' מוקלט. השיר הזה הולך איתי בכל הופעה, בכל מקום בעולם ובכל מיני וריאציות. לפני שבוע הופעתי בברוקלין עם הרכב של מוזיקאים ישראלים שגרים שם ועשיתי איתם וריאציות על נושאים. לקחתי שירים שלי, בין היתר 'האישה שאתי', ועם בחור מבריק בשם יונתן לוי עשינו לשירים האלה עיבודים ג'אזיים. אז אם המקור הוא 6 דקות ונשמע ארוך, תחשוב איך זה בווריאציה של ג'אז".

על השיר "סיגליות", אמר ברוזה: "אין סיגליות בנובמבר, אבל מבחינת חריזה ודימויים, ליהונתן התאים סיגליות ואני בכלל לא התווכחתי אתו. במקור בספרדית המילים הן 'מי נותן לך פרחים'. אז יצא שהמצאנו סיגליות בסתיו, רבל מאז בכל נובמבר יש ברחבי הארץ משלוחי סיגליות. יש גם את עניין שברון הלב, שהוא לא נובע מזה שנשים לא מקבלות מהגברים שלהן מכתבים.

הבעיה היא שהן מקבלות את המכתבים ולא יודעות ממי זה, ובסוף מגלות שהבעל שלהן שלח אותם, אז האכזבה היא גדולה מאוד. כי הן כבר דמיינו איזה נסיך על סוס לבן, ובסוף זה ההוא שיושב מולה כבר 10, 20, 30 שנה, וזה לא מה שהיא ציפתה ולא רצתה. יש לי חבר שכתב לזה גם המשך וכך היה. האישה בשיר התחתנה והיא מאושרת, אבל למרות שהיא מאושרת, המצב לא אידיאלי. אנחנו יודעים שאהבה זה אידיליה, לא משנה מה הנתונים שגורמים לאידיליה הזאת".
 

שירי האלבום הושמעו רבות ברדיו אך לא צעדו במצעדי הפזמונים כיוון שהיו מתורגמים. "איך זה יכול היה להפריע לי?", שאל ברוזה. "זה סך הכל אלבום של כל הזמנים. עד היום אומרים, וזה כמעט בטוח, שהוא כנראה האלבום הנמכר ביותר בארץ בכל הזמנים, אי פעם, מאז ועד היום. כי זה נמכר וגם אי אפשר היה אף פעם להוריד אותו או לקנות אותו במבצע, שזה מאוד מעניין.

"עד היום אין אותו במבצע והוא עדיין נמכר. זה מאוד מעניין. אני חושב שזה כמו 'סרג'נט פפר' של הביטלס. כל אמן שואף שתהיה לו איזו אבן דרך כזאת. זה משהו. האלבום נמכר המון, אבל לא חסכתי ממנו כסף. הייתי אז צעיר ולא חסכתי וגם הוצאנו המון על ההפקה. אני חושב שגם עבדו עלי. אני יודע שעבדו עלי בהרבה תחומים. כולם. גם מסביבי, גם חברות התקליטים. היה פה משהו. לא הייתה ביקורת כמו שהיום יש וכל העסק הזה היה די פרוץ. והיו גם את כל הקסטות המזויפות בתחנה המרכזית. והכסף הלך לאיבוד".

"אבל יצאה ממנו קריירה שלמה", הדגיש ברוזה. "זה כן. האלבום בנה לי את הקריירה. עשיתי 120 הופעות בחצי שנה ואז ביום אחד חתכתי את זה, כי הרגשתי שאני לא שולט. זה גם מעייף. עד 'האישה שאתי' היו שבע שנים שבהן הייתי מופיע לפעמים 35 הופעות בחודש. ואז 'האישה שאתי' העלה את הכל לרמה עוד יותר גבוהה והייתי מופיע ערב ערב באולמות מלאים ענקיים, עם ההתרגשות סביב זה והגודל.

"השיאים היו היכלי תרבות סולד-אאוט אחד אחרי השני ובריכת הסולטן עם 11 אלף איש. הדבר המצחיק הוא שבהופעה הראשונה שלי עם 'האישה שאתי' בהיכל התרבות, רצים אלי פנימה ואומרים שיש איזו הפגנה בחוץ של אנשים די הזויים, שמפגינים שנטשת את הרוקנ'רול לטובת הבלדות המתוקות והסכריניות. היה קהל שהתאכזב. אני המשכתי להופיע, זה חלק מהקריירה שלי".

האם ברוזה ראה בעצמו אז אמן פוליטי? "לא יודע אם הייתי אמן פוליטי", אמר, "אני לא משתמש במוזיקה שלי למסרים פוליטיים, למעט שיר או שניים. אבל כאזרח איך אפשר לחיות בארץ הזו, שבנויה על אידיאולוגיה ושייכות ולא להביע את דעתך או להצטרף לזרם כזה או אחר. אני חושב שזו עוול, כי זו הזכות שלנו והחובה. תגובות שליליות קיבלתי רק מהאמרגנים שלי, שאמרו לי להימנע מהשתתפות בעצרות פוליטיות. אני חושב שזה בכלל לא מעניין. 

זו האמת שאני מאמין בה. אני לא פוסל דעות של אחרים, אבל הדעה שלי מושמעת כמו דעות של עוד אלפי אחרים. עובדה שהממשלה, בזמנו, עם 'יש גבול' וכל זה, יצאה מבירות ונסוגה לקו של 25 קילומטר במקום 40. אבל זה פחות חשוב. מה שחשוב זה שאתה לא יכול לשבת אפאטי, בצד. אני זוכר את הרצח של אמיל גרינצווייג שהיה באותה שנה. אני זוכר שב-1977, כשסאדאת הגיע לארץ, פנו אלי צלי רשף ויאיר צבן, שהקימו את 'שלום עכשיו', חיפשו מישהו שינעים עם איזה שיר ו'יהיה טוב' בדיוק יצא והם הזמינו אותי לסבב ברחבי הארץ, לעמוד בכיכרות ולאסוף אנשים, על מנת לתמוך בבגין ובתהליך השלום, וכך עשינו. ועוד יהיה טוב".