שלוש שנים, ארבע תמונות: אבי קורן נזכר באריק איינשטיין

בינתיים עומדים ומדברים. אריק ואני. לידינו אחי הקטן דודי, שחי, נושם, אוכל, ישן וקם איתו מבוקר עד לילה. תוך כדי השיחה מעביר אריק את ידו על שערותיו של הילד. אני מרגיש את ידו של אחי הקטן נלחצת בחוזקה בידי. אני לא רגוע. חושש שיקרה לו משהו. שיתעלף. שיתמוטט. שיאבד את ההכרה. כשאריק עולה לבמה, שואל אותי דודי על מה דיברנו. "לא יודע", אני עונה. "אבל דיברתם הרבה", הוא אומר. "אולי. אבל לא שמעתי כלום. פחדתי שעוד מעט אתה מתעלף לי פה פתאום".

תמונה שנייה

אולפן גלי צה"ל, "ציפורי לילה". בכל מוצאי שבת אני שם מחצות. כמעט שתיים בלילה. אני נפרד מהמאזינים בשיר של רנדי ניומן, אוסף את התקליטים שלי ויוצא מהאולפן. "יש לך טלפון", אומר הטכנאי ומושיט לי את השפופרת. על הקו אריק איינשטיין. שמע את התוכנית. מחמיא לי. הפעם זה אני שכמעט מתעלף.

הוא שואל משהו על מישהו שהשמעתי. מתפתחת שיחה. רנדי ניומן, להקת הנח"ל, תיאטרון האהל, הפועל תל אביב. שיחה ארוכה. כמה ארוכה? כזו ארוכה שאני מגיע הביתה כמעט בארבע לפנות בוקר.

היו לנו מפגשים, שיחות, ראיונות ובילויים עם חברים משותפים במשך השנים, אבל אני מודה ומתוודה שמאז אותה שיחה לילית הגשתי את "ציפורי לילה" כשאני חושב, מדבר ומתכוון למאזין אחד בלבד ששומע אותי.

תמונה שלישית

צלצול טלפון. על הקו (תפנית בעלילה!) הפעם זה מפיק הסרטים יאיר פרדלסקי. הוא מבשר לי שיגאל גלפנד נפטר פתאום. מינה, אשתו של יגאל מצאה אצלו בארנק דף מקופל שבו כתוב בכתב יד לא מזוהה שיר שאף אחד לא מכיר. אולי אני יכול לעזור. יאיר קורא לי את המילים הראשונות "לפעמים את כמו ילדה קטנה בלילה". "בעיר זרה, מתחת לגשרים" אני ממשיך. "לא מאמין", צועק יאיר, "מה זה? אתה באמת יודע בעל פה את כל אלתרמן!". "נו. די, יאיר. תפסיק לעבוד עלי. ידעת שזה שיר שלי". יאיר נשבע לי שלא היה לו מושג ושהוא באמת התקשר כדי שאעזור לו לזהות את השיר. אני מספר לו שזה שיר שהתבקשתי לכתוב לסרט "לא שם זין", שהוא יאיר הפיק. בסופו של דבר החליט הבמאי שמוליק אימברמן לוותר על השיר. יגאל גלפנד שהיה בצוות ההפקה, כנראה אהב את השיר ושמר את הדף אצלו בארנק עד שהתגלה שם אחרי מותו.

כעבור מספר ימים, בטקס שנערך לזכרו של יגאל גלפנד בפסטיבל הסרטים בחיפה, נעניתי לבקשתה של מינה אלמנתו, סיפרתי את הסיפור הזה וקראתי את השיר על הבמה.

תמונה רביעית

"הלו. אבי. מדבר אריק".
דממה.
"אריק איינשטיין".
דממה.
"אריק איינשטיין. השומר הצעיר. להקת הנח"ל. הפועל תל אביב".
דממה.
"אבי?"
"כן, אריק. דבר דבר. עוד מעט אני חוזר לנשום ואז אולי גם אענה לך".

הוא צחק. הצלחתי להצחיק אותו. דיברנו על השומר הצעיר. על להקת הנח"ל. על תיאטרון האהל ועל הפועל תל אביב. בטריוויה של השומר הצעיר אני ניצחתי. בהפועל תל אביב הוא חיסל אותי. בתיאטרון האהל ובלהקת הנח"ל יצאנו תיקו.

ואז התחלנו לדבר על יגאל גלפנד, חבר הילדות הקרוב של אריק. יגאל היה בצעירותו ספורטאי מחונן. בשנות ה־50 הוא היה כדורסלן ששיחק שתי עונות ב - תחזיקו חזק - מכבי תל אביב. אריק אהב ואפילו העריץ את חבר הילדות שלו. מינה, אלמנתו של יגאל, סיפרה לאריק על השיר, והוא ביקש ממני שאעביר לו אותו. הוא התכוון להקליט אותו.

העברתי לאריק את השיר. אני עדיין מחכה. יש לי סבלנות.

לפעמים את כמו ילדה קטנה בלילה
בעיר זרה. מתחת לגשרים.
עצוב להיות ילדה קטנה בלילה
כשמסביבך זרים ושיכורים.

קרבי אל המים, ילדה קטנה
השליכי מטבע. בקשי בקשות.
את הדמעות, ילדה קטנה,
שמרי לשנים יותר קשות.

הנה כמעט וכבר חלף הלילה
ואל ארצות החום עפים כל השחפים.
ושמש עגולה בין עננים עולה לה
במים נשקפים פנייך היפים

פקחי את עינייך, ילדה קטנה
שינייך נוקשות ותפילה לוחשות
מותר לך לבכות, ילדה קטנה
עכשיו השנים הכי קשות. 