בדרך לקאמבק היסטורי: להקת שפתיים חוזרת להופעת איחוד חד־פעמית עם מתי כספי ככוכב אורח, שתחתום חגיגית ב־30 בחודש (20:30), בבית אבי חי בירושלים, את פסטיבל "סיפור. עם.", שיוקדש לתרבות ארצות המגרב ויימשך ארבעה ימים. לדברי חיים אוליאל (60), מייסד ומנהיג הלהקה, שהתפרקה לפני כמעט 20 שנה, הוא וחבריו מאז מדברים זה מכבר על הופעה כזאת, אבל הדבר לא הסתייע.
עם אוליאל ישובו ויופיעו סמי לזמי, סולן הלהקה; שמעון עמר, הכנר שלה; ואחיו, אלי אוליאל, מתופף שפתיים. את מקומו של נגן גיטרת הבס של הלהקה, חיים אוחנה, ימלא מתי אוליאל (33), הבן של חיים, מוזיקאי בזכות עצמו. "נביא להופעה את הרפרטואר הישן שלנו, עם הלהיטים 'אהלן וסהלן', 'מאמא', ו'ללה פטימה', כשלצדם הבזקים מלהיטי הסולו שלי", מבטיח אוליאל, שלא מסתיר את התרגשותו לקראת האיחוד. "מדובר בנוסטלגיה במיטבה, שמפגישה אותנו שוב עם מתי כספי, מהמוזיקאים הטובים ביותר במדינה. אנחנו לא שוכחים לו את שיתוף הפעולה המיתולוגי שלו איתנו, דרך השיר 'נחליאלי', שפתח לנו דלתות במקומות שנראו קשים ונתן לנו חותמת של איכות".
מדוע קשים?
"כי שרנו במרוקאית, מה שהקהל הרחב לא היה מוכן אליו".
זיכרונות ממרוקו
חוזרים עם אוליאל לנקודת ההתחלה. 1985. אוליאל, רוקיסט בבסיסו, צמוד לגיטרה חשמלית, ניגן בלהקת חתונות. כשתפס את הפרינציפ, יצא לדרך עצמאית והקים להקת חתונות משלו, "כדי לעשות דברים קצת אחרת", לדבריו. השם שפתיים היה הברקה של אחיו, אלי.
"סתם בחרנו שם מתוך מספר הצעות לשמות. רק מאוחר יותר קלטנו את המשמעות הכפולה של השם 'שפתיים', כמבטא הן את שתי השפות ששרה הלהקה, במרוקאית ובעברית, והן את היותנו שפת הביטוי של ציבור גדול. השירה שלנו במרוקאית עוררה התלהבות בקרב הקהל. חשנו את הצמא שלו לשירים שהזכירו לו את הבית במרוקו, וזה גרם למהפכה, שאנחנו גאים בה. אם עד אז היה מעין טאבו על שירי עדות, חוץ מאולי קצת בתימנית, בעקבותינו קמו להקות שחיקו אותנו והתפתח העניין של טקסי חינות. אחרינו קמו התזמורות האנדלוסיות וגם תיאטרון במרוקאית".
אפשר להגיד שעד שפתיים יוצאי מרוקו ניסו להצניע את התרבות שלהם.
"עד שקמה הלהקה שלנו, יוצאי מרוקו היו שומעים בבית את השירים שעליהם גדלו, אבל כלפי חוץ רצו להיהפך מהר מאוד לישראלים לכל דבר. 'תהיו צברים כמו כולם', אמרו לנו, בניגוד למה שקרה לעלייה הרוסית הגדולה בהתחלת שנות ה־90. התרבות של יוצאי מרוקו הרימה ראש יחד איתנו".
הייתם צריכים להיאבק בממסד כדי לעלות על המפה?
"נאלצנו להיאבק בכולם, כולל בממסד המזרחי הישן. חברות התקליטים, שעסקו במוזיקה מזרחית, דחו אותנו בזלזול על הסף, כשהבאנו להן אלבום מוכן. דווקא 'פונוקול', חברה של אשכנזים, האמינה בנו והרימה את הכפפה".
הקיפוח שאתה מצביע עליו נמשך עד היום?
"אני לא יודע אם לקרוא לזה קיפוח, אבל זאת עובדה שלא הגענו לתזמורות האנדלוסיות. לעומת זאת, דווקא תזמורת הסימפונט של רעננה העלתה אשתקד איתי, ותחדש בשנה הבאה, את תוכנית 'הקפה של מתתיה', על שם בית הקפה הראשון בשדרות, שאבא שלי פתח. כלומר, הפרגון מגיע לפעמים דווקא ממקומות לא צפויים. אולי לא היה קיפוח מכוון נגד שפתיים, אבל כשיצאנו, כמעט לא השמיעו כאן מוזיקה בשפה הערבית. ייתכן שזה בגלל שהחשיבו אותה כמייצגת, משום מה, של תרבות נחותה, לעומת התרבות המערבית. גם בגלל שהערבית נתפסה אז כשפה של האויב. במקביל, המפתחות לפסטיבלים ולמופעים אחרים היו בידי אנשים שבאו ממגוון מסוים של התרבות בארץ. בסופו של דבר, המהפכה שלנו ניצחה והאלבומים שהוצאנו נמכרו באלפי עותקים".
אז מה קרה שהתפרקתם ב־1998?
"אחרי שהוצאנו שישה אלבומים, עם 90% מהחומר בשפה המרוקאית, ואחרי מאות הופעות, בארץ ובעולם, חשבתי שכדאי להפסיק את זה כשאנחנו עדיין בשיא. במיוחד שרציתי לעשות דברים באופן עצמאי, לא במרוקאית ובמקצבים של רוקנרול ובלוז, מהם הגעתי למוזיקה, ואליהם חזרתי באלבום ('סנדוק לעג'ב') שהוצאתי שנתיים אחרי פירוק שפתיים".
משהו, כנראה, השתבש לך, אם בשש השנים הבאות הוצאת עוד שני אלבומים ("תני לו ללכת" ו"לפי שעה"), אך מאז 2006 אתה בשביתת אלבומים.
"זה אולי מפני שידעתי מתי אני רלוונטי יותר ומתי - פחות. לא פשוט להתמודד עם חבר'ה צעירים ששורפים את הבמות, מה שנראה לי קצת אבוד מראש, בפרט כשהמדיה השתנתה לגמרי ונעשתה כל כך מפוזרת, שקשה להתמודד איתה".
אז זהו זה, לא תוציא עוד אלבום?
"יכול להיות שכן. אספתי מספיק שירים בשביל להתחיל לעבוד על זה. אני מרגיש שיש לי מה לומר בשירים האלה, ואולי חשוב שאוציא אותם, אם כי לא מתוך מגמה להיות מספר אחת בהשמעות".
מה עם קיסריה?
"לא, תודה, בפרט שאני לא נמצא בצמרת של הזמרים. אותי יספקו הופעות יותר קטנות, דרכן אוכל להשפיע על התרבות הישראלית".
אוליאל מגיח מהעמדה שלו להופעות ככל האפשר. תפקיד הממונה על התרבות בעירו, שדרות, כבר מאחוריו, והוא רשאי להתגאות במה שעשה, כולל הקמת בית ספר למוזיקה והקמת "צהלולים", מרכז לתרבות אתנית. אוליאל, אגב, הוא ממציא המילה 'צהלולים' (במרוקאית: זגררט): "חשבתי שאם המציאו מילה עברית על כל פיפס קטן, למשהו מרכזי כזה בתרבות המזרחית לא הייתה מילה. לשמחתי, האקדמיה ללשון העברית קיבלה את ההצעה שלי".
להקות כמו משינה ותיסלם ממשיכות לפעול אחרי הופעות האיחוד שלהן. יש מצב שזה יקרה גם עם שפתיים?
"בינתיים הופעת האיחוד שלנו היא חד־פעמית. אם יהיה ביקוש, אפשר יהיה להגיח לעוד הופעות. הקהל של המרוקאית הצטמצם מאז שקמה להקת שפתיים, ולכן, כאדם ריאלי, אני לא חי באשליות".