המעצבים שהפכו את האלבומים של פינק פלויד ולד זפלין להצלחה

"הרוק היה הכוח הדומיננטי במהפכה התרבותית של שנות ה–60, והאלבום הפך למלך. פתיחת אלבום חדש של האמן האהוב עליך הייתה חוויה דתית, והעטיפה הייתה חיונית ליצירת התמונה של העולם הקסום שעמדת להיכנס אליו, ברגע שבו המחט הונמכה לגובה החריצים. דרך מראות נועזים ועוצרי נשימה, ולפרקים יצירתיות מטלטלת, היפנוסיס הפכה לחברת עיצוב התקליטים המשפיעה ביותר בעולם".

(פיטר גבריאל, מתוך ההקדמה שלו לספר החדש vinyl.album.cover.art, הסוקר את הקטלוג המלא של Hipgnosis).

היום זה נשמע כמעט מופרך. אנשים המעצבים עטיפות תקליטים והופכים בעצמם לגיבורי תרבות. והרבה יותר מזה. הם אחראים לכמה מהאימג'ים החרותים ביותר במוחם של מיליוני אנשים בני 40 ויותר. תחשבו על הלהקה הצמודה לקיר לבנים ומסונוורת בידי זרקור, מעטיפת "Band on the run" של להקת כנפיים; על הילדים הבלונדינים העירומים המטפסים על אבני פולחן מעטיפת "Houses of the holy" של לד זפלין; על השולחן המצויר ועמוס הפריטים הצבעוניים מ"The year of the cat" של אל סטיוארט; על פרצופו הנוזל של פיטר גבריאל בעטיפת אלבומו השלישי; על חזיר מעופף בין שתי ארובות ענק מעטיפת "Animals" של פינק פלויד; על שני אנשים בחליפות הלוחצים יד בשעה שאחד מהם עולה באש. נכון, "Wish you were here"; וכמובן, המנסרה השקופה על רקע שחור, שקרן אור נשברת בה לכל צבעי הקשת. אפגוש אתכם ב"The dark side of the moon".

הפרוע, המוזר והנפלא
לכל אלה, ולעוד הרבה–הרבה יותר, אחראי הסטודיו Hipgnosis, שבראשו עמדו שלושה מעצבים מרכזיים. סטורם תורג'רסון ואוברי פאוול הקימו את הסטודיו בסוף שנות ה–60, ופטר כריסטופרסון הצטרף אליהם אחרי מספר שנים.

תורג'רסון ופאוול למדו קולנוע ואמנויות בקיימברידג', וכמה מהחברים שלהם הקימו להקה חדשה. קראו לה פינק פלויד. החברים הציעו להם לעצב את אלבומה השני של הלהקה, "A saucerful "of secrets, ומשם הכל התחיל. השניים עיצבו את האלבום תוך שימוש בחדר חושך שבנו בחדר האמבטיה של פאוול, ובהמשך שכרו חלל במרתף ברחוב דנמרק 6 בלונדון. מקום שהפך למיתוס. "כל פעם שירדתי בגרם המדרגות החשוך לסטודיו", משחזר פיטר גבריאל, "הייתה תחושה של חשש. ידעתי שיעליבו אותי, יצחקו עלי, יבדרו אותי ויאתגרו אותי. אבל גם הייתי בטוח שבסוף הם יספקו את הסחורה".

זאת הייתה חבורה מאוד לא שגרתית. גבריאל קורא להם "הפרוע, המוזר והנפלא". תורג'רסון היה הפרוע. מפוצץ ברעיונות, אימפולסיבי, בלתי ניתן לשליטה. כריסטופרסון היה המוזר. "מנומס כלפי חוץ, אפל ומוטרד מבפנים", על פי גבריאל. ופאוול, שכולם קראו לו פו, היה הנפלא. צלם בחסד, שנאלץ להפוך למבוגר האחראי בחבורה.

הם קראו לעצמם Hipgnosis על שם מילה שסיד בארט, אז עוד בפינק פלויד, כתב בעט על דלת הכניסה לדירה שהם חלקו בסוף הלימודים. תורג'רסון אהב את החיבור בין Hip, שמבטא משהו חדש ומגניב, ו–Gnostic, שמתקשר ללמידה ישנה. ובכלל, משחקי מילים ומשמעויות היו שם תחביב גדול. ע"ע העטיפה של "A nice pair" של פינק פלויד, שהציגה שלל ביטויים ויזואליים מחויכים.

פינק פלויד הייתה הלהקה שהעניקה לסטודיו את תהילתו, ובהמשך גם את הונו, vודות לעטיפת "The "dark side of the moon מ–1973. היום מדובר באחת העטיפות המיתולוגיות של המוזיקה המודרנית, אבל בזמן אמת היא הייתה רחוקה מלהיות מובנת מאליה. מה הקשר בכלל בין הצד האפל של הירח ומנסרה החותכת פירמידה הפוכה?

בפועל, הסטודיו הציע לאנשי הלהקה שבע אופציות נוספות ושונות לגמרי. אבל כל חברי פינק פלויד התלהבו מיד למראה העטיפה הזו. עיתונאי מוזיקה ניסו במשך שנים לנתח את החוכמה הסמויה שמאחורי האימג'. דיברו למשל על הצדעה לשימוש המתוחכם של פינק פלויד בתאורה בהופעות החיות. אבל תורג'רסון, מצדו, טען שאין לו מושג למה חברי ההרכב התלהבו כל כך מההצעה. "פשוט הרגשנו שזה מתאים", בלשונו.

מה שמסתדר היטב עם הסגנון הבסיסי של הסטודיו, שהתבסס על רעיונות מופשטים שהתרחקו ככל האפשר מהמובן מאליו. זאת גם הסיבה לכך שבמרבית העטיפות של לא יכולתם לראות את פרצופו של המוזיקאי, אף על פי שדובר בכמה מהאמנים המצליחים ביותר בעולם - פינק פלויד, ג'נסיס, לד זפלין, יס, AC/DC ,ELO, מקרטני ואחרים. וגם כשכבר ראו פנים, הן טופלו היטב. כך קרה למשל בעטיפה המיתולוגית של אלבומו השלישי של פיטר גבריאל, שבה פרצופו "נוזל".

"הם התחילו בהמון צילומי פולרויד של הפנים שלי", משחזר גבריאל, "ואז השתמשו בטכניקה של אמן אחר, שגילה שאם מתעלמים מההוראות של פולרויד לגבי נגיעה בתמונה בזמן הפיתוח, אפשר לתת לצבעים להתערבב ולשחק עם התמונה. סטורם התכוון לעשות את זה לבד, אבל זה נראה כל כך כיף שהתעקשתי להצטרף אליו. עשינו מניפולציות עם גפרורים בוערים, מטבעות, אצבעות וכל חפץ שמצאנו בסטודיו". היום קוראים לזה פוטושופ, אז זו הייתה מהפכה אמיתית.

גבריאל כתב את ההקדמה לספר חדש שיצא לפני חודש באנגליה, והגיע אלי הודות לאלוהי האינטרנט. זהו למעשה הקטלוג המלא והראשון מסוגו של כל יצירות הסטודיו. הספר הוא מסע כרונולוגי מרהיב בין העטיפות השונות שעיצב הסטודיו, כולל הסברים לגבי כמה מהמראות היותר מפורסמים שהם בראו. כך, למשל, פאוול מספר על יצירת תצלום העטיפה של "Wish you were here" מבית פינק פלויד. "הרעיון היה לצלם שני אנשי עסקים לוחצים ידיים, כשאחד מהם נכווה מהעסקה - מילולית", הוא מסביר. "לשם כך פגשתי כמה אנשי פעלולים בלוס אנג'לס ובחרתי ברוני רנדל, ‘איש אש' מיומן. לצורכי ביטחון הוא בחר להצטלם במגרש פתוח של וורנר בברבנק. זה היה פעלול קשה לביצוע. הוא הודלק באש לפחות תריסר פעמים, ואז משב רוח גרם לאש להתמקד בפניו וחרך אותן קשות. הוא סיים את היום, ולי הייתה התמונה...".

סקס, אישה ומוזרות

פאוול מספר על עטיפה מיתולוגית אחרת, שהוא לא גאה בה, כדי להדגים את הצורך בריצוי הלקוח. מדובר באלבום "Lovedrive" של סקורפיונס (1979). "מה שחברי הלהקה, שהיו נחרצים מאוד, רצו היה ‘סקס, אישה ומוזרות'", הוא מספר. "בגלל עניין הנסיעה, שנגזר משם האלבום, בחרנו בלימוזינה ומיקמנו בה זוג במושב האחורי. זוג מתוחכם, לבוש היטב. לגבר יש פטיש בלתי מזיק שבמסגרתו הוא חושף את אחד משדיה של הבחורה, מדביק עליו גומי לעיסה ואז מותח את המסטיק במשיכה. תמיד הרגשנו אי־נוחות ביחס לעטיפה הזו בגלל ביטוי מסוים של סקסיזם, אבל סקורפיונס מתו עליה".

כבוגרים של לימודי קולנוע, אנשי הסטודיו אהבו מאוד את השימוש בשחקנים ובדוגמנים, כדי ליצור סוג של סצנה על העטיפה. כך, למשל, בעטיפת האלבום "Force it" של UFO (1975) הוצבו שתי דוגמניות בתוך אמבטיה, כשאחת מהן - חשופה בפלג גופה התחתון - מנשקת בכוח את חברתה וחופנת את שדה. בעטיפת "Dirty deeds done dirt cheap" של AC/DC (1976) הם צילמו שבעה אנשים, אלמונים לחלוטין, המביטים היישר למצלמה כשפס שחור מסתיר את עיניהם, כרמז לסטיות ולמעשים אסורים שהם מבקשים להסתיר מהציבור.

סטודיו Hipgnosis התפרק בשנת 1983 אחרי עיצוב של מאות עטיפות תקליטים (וגם של עטיפת הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדמס). תורג'רסון המשיך לעצב עטיפות אלבומים עד יום מותו, לפני כארבע שנים, בין היתר את אלה של "13" ו"בדרך שלך" של אתניקס (!). הספר הזה, שמסכם את דרכו של הסטודיו, הוא פריט חובה לכל מי שרואה חזיר ומדמיין אותו מיד באוויר בין שתי ארובות. או סתם לחובבי מוזיקה.