קראת הופעת הבכורה שלו בקיסריה, שחרר בימים אלה איתי לוי את אלבומו השלישי, "שורדים אהבה". כהרגלי, הקשבתי קשב רב (בדיעבד, לצערי) לאלבום שוב ושוב, והמחשבה הראשונה שעברה במוחי היא מדוע לא כדאי לקנות אותו, מדוע לא לטרוח ולשמוע את מרבית השירים שבו וכמה חבל שמעמדו של זמר מוכשר כמו לוי עלול לשקוע בתהום הנשייה בשל בחירת שירים קלוקלת וגרועה.
ללוי יש אחד הקולות המיוחדים והחמים בז'אנר הים־תיכוני. אלא שבין להשתמש בקול ובסיפור סינדרלה שלו, ובין לבחור שירים גרועים, לתרום להם את קולו הענוג, להוסיף עוול על חטא ולהקליט אותם – ההבדל הוא שמיים וארץ.
באלבומיו הקודמים היה לוי בשיאו: מקורי, מרענן, בעל סגנון אישי, שבצדק הקנה לו את מעמדו. ברם, באלבומו הנוכחי הוא הותיר את איתי לוי ההוא בבית, ועטה על עצמו מסיכה של זמר ממוסחר שמוכן למכור נשמתו וקולו בשביל לחקות אחרים; שאיבד את יכולת ההבחנה בין שיר טוב לשיר רע; וליקט סביבו עדת מעריצים ההולכת אחריו בעיוורון טוטאלי, ולא מאירה את עיניו לכך שלאחרונה שיריו פשוט נוראים.
להגנתו ראוי לציין כי הצד החזק אך המועט באלבום הוא הבלדות העוצמתיות, התפורות ככפפת משי לקולו, הולמות אותו היטב ומזכירות את לוי "הישן". אולם כוחם של אלה כאין וכאפס לעומת השירים ה"קצביים" המהווים את רוב רובו של האלבום.
חוץ מ"מסיבה בחיפה" המצליח, שנספח לאלבום, שירי הקצב החדשים ("ג'סטה", "מקסיקו", "ידידים", "היחצן של המדינה") נשמעים כטראש לעוס, מונוטוני למדי, בעל ליריקה זולה ומאולצת שהיא בגדר בדיחה עצובה. שיא הפתטיות שמורידה את האלבום מהפח אל הפחת הוא "חתונת השנה": דואט הזוי של לוי ופטרונו, אייל גולן, שנשמע כחיקוי זול ועלוב ל"רק רוצה לרקוד" של עומר אדם ומשה פרץ, רק בלי הפזמון הקליט והמקוריות. התעודדו, את כל ה"פאן" הזה אתם יכולים לראות בקיסריה בקרוב.