תשע עשרה ביוני 1967 נקלעו כוחות צבא אמריקאים לקרב דמים במחוז לונג אן בווייטנאם. האמריקאים השאירו בשדה הקרב 38 חללים, והווייטקונג 250 חללים ומאות פצועים. מאמצע יוני 1967 קיבלו 40 אלף נערים אמריקאים בחודש את צווי הגיוס שלהם כדי לשרת את מולדתם במלחמה שעלתה כבר מיליארדי דולרים ו־15 אלף הרוגים אמריקאים.
לא משנה מאיזה קוטב של המפה הפוליטית אתה, תמיד יש דבר מה מקומם ומעורר חימה במראה המנוגד של חיילים מגירי זיעה מפלסים דרכם עם נשק דרוך בסבך יער או בשדות אורז בוצניים, נושאים את פצועיהם איתם, לעומת גיבורי עורף במיטב מחלצותיהם, עם בנדנה פירטית קשורה על ראשם, סיגריה תלויה ברישול צונן מפיהם והם משליכים את חייהם מנגד כשהם מפלסים את דרכם בין ערימות ההומלסים והמסוממים בדרך לבית הקפה בהייט–אשברי, סן פרנסיסקו.
זו אינה חלוקה קלאסית של ימין מיליטנטי מתלהם לעומת סרבני גיוס ממחנה השלום. וייטנאם הייתה מלחמה מיותרת שעלתה לאמריקה 58 אלף חיילים, ששרפה את וייטנאם, לאוס וקמבודיה והציתה ילדים קטנים בנפל"ם. המלחמה נגמרה כאשר הנרי קיסינג'ר הציע לריצ'רד ניקסון, "בוא נברח ונגיד שניצחנו". בעשר פלוס שנות המלחמה בווייטנאם, הגדיר העורף פרופיל תרבותי חדש שעיקריו היו סמים, מחאה, מין חופשי ורוק'נרול. כמה טוב היה להיות בבית.
מקובל לחשוב שמוציא העיניים והמפלג התרבותי הגדול היה פסטיבל הרוק בוודסטוק שנערך באוגוסט 1969. וודסטוק הוא אכן בכיר הפסטיבלים מבחינת הרושם המיתי שהותיר, ממדיו האפיים, הגשם שהפך אותו לזירת בוץ ופקק התנועה הגדול בכבישים המהירים של מדינת ניו יורק. אבל היה זה פסטיבל הרוק במונטריי, קליפורניה - שהתנהל על מי מנוחות וללא אירועים מיוחדים מ–16 עד 18 ביוני 1967 ונהנה מוועדת היגוי מרשימה, שבה היו חברים פול מקרטני, מיק ג'אגר, דונובן, ג'ון פיליפס, לו אדלר ואחרים, שמעולם לא נפגשו, אגב - הנספר ובצדק כפסטיבל הרוק הראשון. קדמו לו בעיקר פסטיבלים של פולק וג'אז; במונטריי הלכו על וולטאז'.
הפסטיבל נולד במיטב ההוויה האמריקאית המכונה לעתים, "בואו נרים הופעה" ותחילתה בתרבות בתי ספר תיכוניים. זה קורה כאשר נציגיה הערניים של חברה הומוגנית מקבלים די חיזוקים לעובדה שהם מתלבשים אחרת, משוחחים אוונגרדית, פותחים תלמים חדשים בתרבות ובעיקר מזדווגים כשפנים, מספיק כדי להיאסף ולהראות לעולם את החומרים החדשים שרקחו משיירי העבר.
מונטריי ווודסטוק היו 90% ליבידו פעלתני ו–10% מוזיקה. וזה יחס הולם כשחושבים על זה. הרעיון הטרומי היה כה שאפתני עד שהיזמים - בעיקר פאפא ג'ון וויליאמס, מחבר השירים הפורה של להקת האמהות והאבות, ולו אדלר, מפיק ערמומי מלוס אנג'לס, הידוע בעיקר כאיש המזוקן שישב בסירה כאשר חשף ג'ק ניקולסון את ישבנו הדשן לפפרצי - התלבטו בשאלה מי יטרח לבוא, לשלם כסף כדי לשבת על כיסאות פח תחת כיפת השמיים, ולהאזין לשלוש יממות של מוזיקה מפי זמרים ולהקות שאת רובם הגדול לא שמעו קודם לכן.
זה היה מפגש הזוי ולוחמני בין הסצינה המוזיקלית בסן פרנסיסקו, שבאותו קיץ החלה מגדירה עצמה כמאהבת האמריקאית הגדולה, ובין לוס אנג'לס, הקשישה המקומטת משמש שלא רתחה באש יצירתית. השאלה הגדולה הייתה אם אפשר לייצא, באותה מדינה עצמה, את הלהבה מהמפרץ ולנופף בה לפני זרים חשדניים. מהר מאוד התברר שהשמועות הרגילות הופרכו; הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, הקינקס ואחרים לא התכוונו להשתתף. הביטלס חדלו להופיע. נגד שניים מהסטונס היו צווי מעצר בעוון סמים. דילן הפך את החלמתו מתאונת האופנוע לשנות שבתון.
הנתיב שנבחר הפך את הדיון על ראשו: כל הכסף לצדקה. מחירי כניסה הגיוניים. אף אחד - חוץ מאמן הסיטאר ההודי רווי שנקר שהשתכר 3,000 דולר - לא קיבל כסף. אחרי חודשיים של הכנה התברר שיזמי הפסטיבל יעמדו בתאריך היעד של 16 ביוני, ועדות לכך הייתה הבחורה היחידה שניגבה במטלית וספריי ניקוי את אלפי הכיסאות שהוצבו בשורות כמו במפגן חיל האוויר.
במה אחת בלבד, עשרות אומנים וחלקם להקות לא מגובשות שעדיין חיפשו אקורדים. אם מישהו יראה דולר, שרתה תקווה, יהיה זה מהסרט התיעודי שצילם ד. א. פניבייקר מתהילת "אל תביט לאחור" שתיעד את בוב דילן באנגליה, 1965. פניבייקר שכר שישה צלמים שצילמו לא בסינק, כלומר ללא סנכרון של סאונד ותמונה, אבל היו רגישים שלא להחמיץ את השלווה הסטואית שנפלה על הקהל שהתגלגל בדשא. המתנשאים הרגילים מסן פרנסיסקו, כמו ירום הודם ג'רי גרסיה והמתים, סירבו להצטלם. המנון הפסטיבל היה "אם אתה הולך לסן פרנסיסקו" מאת פיליפס בביצוע סקוט מקנזי החד–פעמי, שנראה כמו אזרח רומי בטוגה לבנה ובתספורת סריס.
בין השמות המוכרים בלטו אריק ברדן והחיות, סיימון וגרפונקל שנראו כמו ג'ים קארי וג'ף דניאלס מ"טיפשים בלי הפסקה", חום משומר, קאונטרי ג'ו, ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, להקת סטיב מילר, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, אוטיס רדינג, באפלו ספרינגפילד, להקת המי ואחרים. לא כולם היו מוכרים במידה שווה. חלק היו מזוהים בעיקר בשם ולא בצליל. בניגוד לרושם הרווח, נקודת הזינוק של ג'ופלין והנדריקס הייתה מונטריי ולא וודסטוק וטוב שכך. אחרי שלוש שנים שניהם היו מתים.
אלמלא רגישותו של פניבייקר - גרסה מטופחת של סרטו עם הופעות שלא נראו בעבר יצאה בבלו–ריי עם תמונה משובחת וצליל מצוין - לא להפקיר את הקהל לנפשו, חלק ניכר מהזמן מוזמן הצופה להתבונן בלבה המקרישה של חברה חדשה לצלילי רוק טריים הנשמעים ברקע. בוודסטוק היה המראה משומש ומשופשף יותר ואחרי קילומטראז' רב יותר. במונטריי נראים המשתתפים מתרגלים למעילי הצמר, לצעיפים, לאיפור, למראה האקלקטי המכוון והלא שגור עדיין.
לא מעט קרחות של רואי חשבון פשו בקהל. חלק מהצעירים נראו בעת מעשה ההתמכרות לחופש החדש שלהם. למרות נוכחות משטרתית כבדה וחשש מתועד של המפקד המקומי ממהומות של מסוממים, עזבה המשטרה את הקהל לנפשו, והסרט אפילו אינו מראה את מקור העשן שהפך לבלתי נפרד כל כך בוודסטוק.
אף על פי שחברת מוטאון הייתה בצוות ההיגוי, כמו בכל סצינת הרוק האמריקאית באותן שנים, היה מונטריי לבן במפגיע. גם על הבמה וגם בקהל. הגיע אוטיס רדינג שהיה לקוח של לו אדלר ונתן הופעה מהממת. סמוקי רובינסון התחמק ברגע האחרון. יו מסקלה נתן הופעה עלובה וברח מהבמה, לא משום שהיה שחור. המצלמות אינן מצליחות לאתר בקהל ולו פרצוף שחור אחד, וממרחק הזמן והתקינות הפוליטית, ברור כמה מחולקת הייתה אמריקה באותן שנים. תיעודו של רדינג כה יקר ערך, מכיוון שחצי שנה לאחר מכן נהרג בתאונת מטוס.
מסיבות לא הכרחיות כלל של אגו גדול, נרקם הדו–קרב הגדול בין פיט טאונסנד מ"המי" וג'ימי הנדריקס. לא ברור מה היה כה חשוב לשני הגיטריסטים הללו להוכיח את עצמם, על אף שאף אחד לא משווה ברצינות את נגינתו הגאונית של הנדריקס לזו של טאונסנד. זה החל בוויכוח מי יופיע קודם, שנפתר אחרי שג'ון פיליפס הטיל מטבע ו"המי" ניצחו. הבריטים עלו כדי להרוג. קצת ניגנו ואחר החל טאונסנד במסע מפרך של צווחות פידבק מול המגברים וניתץ את הגיטרה עד שהצוואר ניתק מהגוף, וקית מון שבר מקלות תיפוף ובעט את התופים שהתגלגלו על הבמה. הנדריקס שהבטיח שהוא יראה ל"חרא הקטן" מלונדון מי זה מי, הגיע ל–Wild Thing, שאותו הפך לעילה אורגיאסטית של בעילת מגברים במכנסי קטיפה, שפיכת נוזל הצתה על הגיטרה והצתתה בלהבות קטנות שנגמרו בריסוקה לכפיסי עץ. ואז כולם נרגעו.
מתחת לבמה פתחו אדלר ופיליפס בית קפה לאומנים שבו הגישו סטייק ולובסטר. השקפת עולמו של אדלר הייתה: "אם האומן שמח ולקהל נוח, ההתחלה טובה. אם הקהל מחזיר פידבק טוב לאומן על הבמה, קשה לנצח כימיה כזאת".
מבחינה מוזיקלית נטו, אין ספק שמי שעלו לבמה כדי להתחיל את הטיפוס המפרך במדרגות התהילה, נתנו את המקסימום ואת ההופעות הטובות ביותר. ג'ופלין בחליפת סריג זהובה, שרה "Ball & Chain", עד שנדמה היה שהשאירה את הטחול על הבמה. פניבייקר הרגיש לא פחד להרפות מג'ופלין בשיא הבלוז שלה כדי לעבור לצילום תקריב של מאמא קאס מהאמהות והאבות, כשהלסת שלה שמוטה מהשתאות והיא אינה מאמינה למה ששומעות אוזניה.
בתורה, ליכדה קאס הכבדה את חבריה להרמוניות הקוליות שהפכו את "קליפורניה חולמת" לשיר אהוב כל כך וגם צחקה על עצמה כאשר הסבירה שאינה בהריון מתקדם. מישל פיליפס, ששיגעה אותן שנים את הגברים בהוליווד, מצליחה להעלים את קולה המזייף בלי לפגום בחבריה.
מה שעבד טוב היה יצוא מוצלח של הוויברציות מסן פרנסיסקו מקיץ האהבה. המספר הבלתי סביר של בחורות יפות מקליפורניה והרגע שבו הפכו חזיות לנטל. הריחוף הקוסמי של המסטולים אסירי התודה על הדשא הירוק שנדמה שהם אינם דורכים עליו אלא משייטים מעליו. מונטריי היה אירוע ללא צרימות חוץ מכמה להקות שאסור היה להן להופיע, ומצד שני הזדמנות חד־פעמית למוזיקאים נדירים כאל קופר ומייקל בלומפילד להראות את שליטתם בז'אנרים שונים. להקתו של פול בטרפילד נצמדה לבלוז ולמפוחית עם אלווין בישופ בגיטרה. האיירפליין, עם גרייס סליק בראשם, הדגימו מה מוסיפות שנים ארוכות של חזרות לאיכות ולשירים טובים.
כיוון שמונטריי אינו נהנה מההילה המיסטית של וודסטוק, יש תועלת רבה במפגש שמאפשר סרטו של פניבייקר עם התקופה, אנשיה והמוזיקה שלה, שהם בני זמנו הזרוקים של דסטין הופמן ב"הבוגר" יותר מאשר הם דניס הופר ופיטר פונדה ב"איזי ריידר". נוסף לדיסק אחד ובו הסרט המקורי עם הרחבות משמעותיות וקטעים שמעולם לא נראו, מנציח הדיסק השני את ההופעות של רדינג והנדריקס. זה נראה כמו שיקול חברתי מודע, לתת לשני הנציגים השחורים של המוזיקה זמן מסך משלהם, אבל זה הרבה יותר מזה.
לא רק השניים - שעם ג'ופלין, היו פסגת הפסטיבל - נכחדו בסוף שנות ה–60. היה להם הכי הרבה להציע מבחינת מוזיקה חדשנית, סוחפת, אותנטית ומרגשת. הנדריקס עם הגיטרה ההפוכה שלו (הוא היה שמאלי) ורדינג שפשוט לא יצא לנו לראות ולהתעמק בכישוריו של ענק, תרתי משמע, שהרגיש נוח יחסית בחברה לבנה ולא סבל מרגשי נחיתות.
מונטריי הוא מפגש עם שמות מוכרים בשנה שבה היינו עסוקים בדברים אחרים בתכלית, ומבט נדיר בלהקות וזמרים שספק אם הונצחו הרבה יותר מהפעם היחידה הזו.