שבת בצהריים. ברקע נשמעות צהלות שלושת ילדיו של המוזיקאי חמי רודנר, המתמוגג למראה יונק הדבש, ציפור זערורית המנתרת בין ענפי עץ המנגו שבחצר ביתו בתל אביב. כן, לפעמים רוקסטאר יכול להתענג על רגע פיוטי, הכי רחוק מסקס, סמים ורוקנרול.
רודנר (52) לא עוצר לרגע את המוזיקה וההופעות. אבל אם תשאלו אותו, הוא בוחר, בלי היסוס, בכאן ועכשיו. "לפני 25 שנה הופענו במעין מופעי עירייה בחופש הגדול, עם עדרי ילדות מעריצות בממדי אקסטזה של סטטיק ובן אל, בעוד שבהופעות היום הקהל מגיע מתוך אהבה למוזיקה שלנו. מבלי לזלזל בעבר, הקהל היום יקר לנו יותר. הוא מבין את הערך שלנו, גם בחלוף השנים", מעיד רודנר.
להקת איפה הילד, שהוקמה בקיבוץ גבעת ברנר ובהמשך עקרה לתל אביב, וחתומה על להיטים כמו "נפלת חזק", "מה שעובר עלי", "השמיים הגבול" - שבה והתאחדה ב־2009 ומרבה להופיע (תופיע באמפי שוני ב־9 בספטמבר). לפני חמישה חודשים יצא אלבומה החדש "מתוק בחשיכה", שהתקבל באהבה.
במקביל מוסיף רודנר לתחזק קריירת סולו, מקליט ומופיע לבד (יופיע ב"בר גיורא" בתל אביב מחר, 10 באוגוסט). "לא יכולתי לעשות את האחד בלי השני. יש משהו משחרר בהופעות הסולו. מצד שני, איפה הילד זו מערכת היחסים הכי ארוכה בחיים שלי. 30 שנה", הוא מדגיש.
היום ישתתף רודנר במופע "כמה אהבה" - ערב מחווה למאיר בנאי ז"ל. "את מאיר הכרתי דרך עופר כהן, שלימד אותי מוזיקה, והיה הבסיסט שלו בתקופה שבה הקליט את 'גשם'. הזמנתי אותו לערוך חזרות בגבעת ברנר וללון בחדרי בקיבוץ. הוא, מצדו, הופיע בפני החברים. כבר אז התאהבתי במוזיקה הנפלאה שלו. כשמאיר שר, זה כמו פצע פעור. הצעקה שלו דיברה אלי", כך רודנר, שיבצע במופע שלושה משיריו של בנאי: "אל המנוחה", "תגידי אש תגידי מים", ו"חלומות אחרים".
רודנר מאמין שאמן צריך להופיע בכל מקום שבו רוצים להקשיב לו: בירושלים, בהתנחלות או בכפר פלסטיני. "הופעתי לא מעט פעמים בהתנחלויות. יש לי רומן עם החבר'ה אלה", הוא מגלה.
בשנים האחרונות רודנר משמש כרכז מגמת זמר־יוצר בבית הספר למוזיקה "מזמור" (לקהל הדתי) בגבעת וושינגטון. "נוצר מפגש מיוחד ביני לבין התלמידים, חלקם מתנחלים, שנמצאם פוליטית ימינה־ ימינה ממני", הוא אומר. "במפגש אני מציג את עצמי כ'שמאלני שחי בתל אביב'. אני סבור שכדי לעשות אמנות טובה, היוצר צריך לעבור סוג של דיכוי. מחסומים יוצרים יצירה עמוקה ומיוחדת".
אין לך קושי אידיאולוגי ורגשי?
"אני לא מנופף בהפרדה בין שמאל לימין. זה בולשיט. הפייסבוק שלי נחלק חצי־חצי לימנים ושמאלנים: מתנחלים מבית אל ומפגינים נגד גדר ההפרדה. יצירה אינה מנותקת מהפוליטיקה, מהחברה ומהזמן. אין לי עניין בהתנצחות, הכחשה או הסתרה. מוזיקה צריכה לבטא מחאה על־זמנית. כמו בשיר 'אחד אלוהים', שיר מחאה פוליטי שכתבתי בגיל 25 ומילותיו רלוונטיות גם היום ('כמה גנרלים, כולם חיילים, פוליטיקאים/ עיתונאים/ אוהבים לאכול, נוהגים לשקר/אופקיהם צרים, אנשים קטנים')".
אינך חושש להיות גם פוליטי?
"אף פעם לא חששתי לבטא את עמדותיי הפוליטיות הלא שגרתיות. אבל אנחנו לא מתווכחים על הדבר הנכון. הקונפליקט האמיתי הוא בין אנשים שבוחרים בתרבות, בציוויליזציה, לבין אנשים שבוחרים לחיות בעבר מדומיין, לאורו של חזון משיחי. לא אכפת לי מאיזו דת הם, כולל 'הדת הליברלית'. פוליטיקלי קורקט זו מחלה ניוונית, וטראמפ הוא הריאקציה לדיכוי שהוא יצר".
אתה מוטרד מהמצב?
"אני מוטרד מהתועבות כמו כל אדם הגון שחי פה, ויש לו עיניים ואף שמריח את הסירחון. אני רואה בחיסול הסולידריות שלנו אסון, ומאמין שיש לי שליחות להחזיר את הסולידריות בין בני אדם השותפים לאותה תרבות, לשימור האוצרות שלנו: השפה העברית, הספרות, המוזיקה, התנ"ך".
יש עתיד לילדיך בארץ?
"וואו, אין לי תשובה. אבל העולם כולו, אמריקה או אוסטרליה - חולה".
ואולי הגאולה מסתתרת בפריפריה, כפי שטוענים פוליטיקאים מסוימים?
"לו הייתי ראש הממשלה, הייתי מקים בכל אזור בארץ מכללה או אוניברסיטה. שאנשים ילכו ללמוד. העתיד של ישראל מצוי בערי השדה, ביישובים המרוחקים מהמרכז, שיש בהם משהו חדש ורענן. לא אכפת לי שייקחו כסף מהתיאטראות השמנמנים בתל אביב, כדי להקים בפריפריה משהו אחר, חופשי ונושך. לאחרונה פורסם ש־50 מהאמנים המושמעים ביותר לא גרים בתל אביב. דברים משתנים. למרות שאני מתל אביב, אני מסתובב בלוד, בגבעת וושינגטון וברחבי הארץ, וחי את השינוי הזה".
אתה מרוצה מהדור החדש במוזיקה?
"אמנות היא מיעוט, ותמיד יהיו רבים שינהו אחר בידור וסיפוקים זולים. אבל כשאני פוגש נער בן 17 שמבצע את 'חיית הברזל' של מאיר אריאל, אני מגלה שוב את כוחה הערמומי של האמנות. יש לנו יוצרים מופלאים. אני חולה על אלון עדר, אוהב את 'המסך הלבן' ועל נצ'י נצ', כי הם אנשי אמת. סטטיק ובן אל מתוקים ומלאי שמחה. הילדים שלי מתים עליהם".
רודנר כבר לא ילד. בעשור האחרון הוא איש משפחה. נשוי לקרן, אוסטרלית לשעבר ולהם שלושה ילדים: שרה (9), נעמי (8) ומיכאל (5). "הרבה זמן שאני לא חי חיים מקבילים. הילדים מכירים את העיסוקים שלי, באים איתי לחזרות או ל'מזמור'. אני לא מסוג האבות שפוגשים את הילדים בין שמונה לתשע בערב, ומצליח לחוות את הילדות שלהם בשעות אחר הצהריים או בימים פנויים. אומנם קשה לחזור מהופעה מאוחר בלילה ולקום בבוקר לילדים, אבל מי אמר שהחיים מושלמים"?
יש שמועות שחמי רודנר התבגר והתברגן.
"אמרו עלי דברים קשים בהרבה ושרדתי. ויתרתי על אורח החיים הבלייני. הייתי מוותר עליו גם לולא הייתה לי משפחה. הוא מעייף ומשעמם. לעתים בברים, אני רואה גברים בגילי מחפשים. זה לא נראה סקסי".
"כמה אהבה" - ערב מחווה למאיר בנאי, משתתפים: סגיב כהן, עידן חביב ונטע אלקיים, הערב (רביעי) ב־20:30, בית אבי חי, ירושלים