קרוב ל־8,000 איש ואישה, יותר מ־100 הרכבים כחול־לבן ו־350 אנשי הפקה: כל נתוני הסטטיסטיקה האלה התאחדו במצפה גבולות לפסטיבל אינדינגב ה־11, שכבכל שנה, שם דגש על אינדי ועל חשיפת להקות בפני הקהל, הצמא למשהו חדש. אינדינגב, המתהדר בסלוגן "מפריחים את הדממה", באמת עושה זאת בכל פעם מחדש כבר יותר מעשור, והפסטיבל רק גדל עם השנים.
אחרי היום הראשון העמוס, עוד איכשהו הספקתי לראות את ג׳ירפות, רוקפור (עם גל דה פז המעולה), נגה ארז ו־Tatran. בנוסף זכיתי לראות שני הרכבים מצוינים ששמחתי להכיר: Hynom ו־OY Li.
ביום שישי, אחרי התחממות קלה בפואטרי סלאמר עם פדרו גראס המצוין, נכנסתי לרכבת מוזיקה מופלאה שכללה את Tiny Finger; יהוא ירון הסוחף בשיתוף ערן צור;
The Angelcy - שהצליחו לרגש את הקהל כולו; "ערוץ הכיבוד", שלמרות הביקורת על סגנונה, זכתה להיות הופעה הסוחפת ביותר באינדינגב השנה; Lucile Crew; ואחרונה חביבה (ביותר): מלכת הסול אסתר רדא; ושתי להקות חדשות שהכרתי ושוות אזכור - Orgonite ו־Bemet.
יום שבת, היום האחרון הגיע, ואף שהייתה תחושה של סוף וקיפולים באוויר, הפסטיבל סיפק שלוש להקות משובחות, ואני מצטער בשביל כל מי שהלך מוקדם ולא הספיק לשמוע אותן: OSOG, Anna RF והלהקה שחתמה את הפסטיבל, שהייתה ללא ספק הדובדבן שבקצפת: The Great Machine, עם סט אינסטרומנטלי בועט והרבה דיסטורשן. להקות חדשות נוספות שהכרתי ושוות אזכור הן Jon ו־Bones Garage.
אז אומנם היה חם, אבל אחרי מפגשים קסומים עם אנשים מכל קצוות הארץ, מוזיקה איכותית מכל ז׳אנר אפשרי ואווירה ישראלית כל כך טובה, לא פלא ששלושה ימים עברו מהר כל כך. תודה לך, אינדינגב 2017. מקווה להתראות בשנה הבאה.