ארבע שנים חלפו מאז שהוציא ההרכב המוזיקלי המשובח "החצר האחורית" את אלבום הבכורה המופלא שלו, ובימים אלה ראה אור אלבום שני, "החצר האחורית 2". רק מעטיפת האלבום (אצבע "בריאה" ואצבע "פצועה" חבושה בפלסטר), אפשר להבין שמדובר במסע מוזיקלי מסקרן ומרתק, רווי משמעות, מחאה, זעם, מלנכוליה ועליצות. בסוף האלבום, אגב, מצוירת האצבע הפצועה ככרותה. יחי הסימבוליות.
ההרכב, תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן, שיצרו את המוזיקה בניצוחו הטקסטואלי של יענקל'ה רוטבליט האחד והיחיד, זכה להצלחה כבירה - לא רק בזכות הגרוב וה־Fאנק המאפיינים אותם, אלא גם בזכות המינון המדויק בין הטקסטים הדוקרניים והכואבים של רוטבליט ללחנים הקופצניים־כיפיים, שיצרו אנטיתזה מדוקדקת בין רצינות להומור ורקמו אג'נדה מוזיקלית שהביאה עמה משהו מרענן ומסקרן למוזיקה - המשתקפת גם באלבומם השני.
עם הסינגל "הפליט", שיצא לאחרונה ומלווה את צאת האלבום, העוסק בגזענות, השפלה ויחס בלתי אנושי כלפי הפליטים הזרים, ועם שירה שמשמיעה את הקול המושתק - הלהקה משרטטת בצורה ספקטקולרית את הריאליזם הישראלי־ציוני, על פגמיו הגדולים והאטימות שמאפיינים אותו.
בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבום ולשירים כמו "העולם שקוף", "עובר ושווא" ו"מי הרג את ים המוות", אפשר לחוש היטב את הזעם והכאב על המצב העכשווי במדינה, הערגה לארץ ישראל הישנה, ניפוץ האוטופיה השקרית־עכשווית ומחאה פוליטית המזדקרת לאוזן בשיר "השעה מתאחרת": "ההיסטוריה חוזרת/ מייחלת לנס/ השפחה מתאפרת והעבד מולך/ השעה מתאחרת/ תן לי יד ונלך/ אם יש דרך אחרת שניתן לנסות, השעה מתאחרת/ בא הזמן לעשות".
לצד הטקסטים ה"כבדים", יש גם טקסטים יותר "קלילים" ופחות "מעיקים": "אהבה שמימית" - העוסק באהבה בחלל; "הפילוסוף" - המתאר פילוסוף נטול דעה; ו"שעת הזאבים" - המתאר לילה בגילופין.
ויש גם שני בונוסים: "לשרוק בחושך" שביצע במקור אריק איינשטיין; ו"נגמרה המסיבה" של שמוליק קראוס. לצד העיבודים העשיריים, הלחנים המלודיים והמגוונים והשירה הגרובית, מדובר באלבום שכובש את האוזן משמיעה ראשונה ומהווה אלטרנטיבה הולמת לאסקפיזם ולתרבות האינסטנט השולטים בכיפה.