לא ברור איך מי שהוציא מתחת ידיו שורה ארוכה של להיטים והכניס אותם היישר אל הפנתיאון של המוזיקה הישראלית, מאמין שהוא שר "לא מי יודע מה". אבל זה מה שדני ליטני חושב על עצמו, ואל תמנו בפניו את "יחס חם", "משבר אמון" או את "ולא היה בינינו אלא זוהר", "במקום הזה" ו"אופליה". זה פשוט לא יעזור.
"לא תכננתי לפתח קריירה כזמר", הוא מודה. "הקול שלי בהקלטות באולפן נשמע אחרת מאיך שאני נשמע 'במציאות', ובמשך שנים רבות לא אהבתי את איך שאני שר. מה שקרה זה שבסוף שנות ה–60 בת הזוג שלי דרורה חבקין ז"ל שכנעה אותי שאני מסוגל לשיר ושיש לי קול יפה, גם אחרים דחפו אותי אז שרתי, או יותר נכון התרגלתי לשיר. גם היום אני לא מת על הקול שלי, אבל אני זורם".
אוהב או לא אוהב, ליטני (74) ניחן בקול שאפשר לזהותו מהתו הראשון ואי אפשר שלא להתרגש מקולו החם, המחוספס והרבגוני, שהתנסה בלא מעט סגנונות מוזיקליים, מבלוז וג'ז ועד רוק'נרול ואפילו מזרחית (מיטיבי הלכת יוכלו לשמוע ביו–טיוב דואט שלו עם מרגלית צנעני בסלסול עדין ללהיטה "נערי, שובה אלי").
אנחנו נפגשים בבית קפה בצפון תל אביב, שם הוא מתראה עם חבריו מדי יום חמישי בפרלמנט הקבוע. בחיוך ענקי ובתלתלים מאפירים שצופנים בחובם אלפי שעות אולפן והופעות, הוא מזמין בירה קרה, שולף סיגריה בזו אחר זו וחוזר אל העבר. "כילד נהגתי להאזין כל היום לרדיו, להתנדנד ולהתנועע לצליליו", הוא משחזר. "המוזיקה תמיד הייתה ותהיה אהבתי הגדולה ביותר".
הוא נולד בחיפה בשם דן ליטובסקי וגדל בירושלים. עם גירושי הוריו בגיל צעיר עבר מקיבוץ לקיבוץ ומצא נחמה עיקרית במוזיקה. "אבא שלי היה סווינגר כזה והיה עושה מסיבות רווקים. הוא אהב גאדג'טים ומוזיקה, וכשיצאה מערכת הסטריאו הראשונה בזמנו, הוא עט על המציאה וקנה אותה. כך מצאתי עצמי שומע את תקליטי הגוספל והבלוז הרבים שאבי היה קונה, ובגלל זה שנים החברים הישנים קראו לי 'דני סטריאו', כי הייתי צמוד למערכת", הוא נזכר בערגה ומחייך.
הוריו של ליטני דאגו שיזכה לחינוך מוזיקלי, כיאה לילד פולני טיפוסי: "אמי ניגנה על פסנתר ואבי ניגן על מנדולינה, והחל מהגן למדתי לנגן על פסנתר. בגיל 6 נחשבתי לילד פלא בקונסרבטוריון, ובגיל 8 ניגנתי על אקורדיון, אך הכל השתנה כשגיליתי את הרוק'נרול והגיטרה. על אף שהיה לי מורה לגיטרה, למדתי גם לבדי בשיטה די מעניינת: היו אז סרטי רוק'נרול של כל כוכבי הרוק של התקופה. אני זוכר שהייתי הולך לאותו סרט איזה 20 פעם, מסמן גריפים של גיטרה עם מיתרים והיכן הגיטריסט שם את האצבעות וחוזר הביתה ומנגן לפי זה".
ימים של זהב
בשנת 1961 התגייס לצבא ושירת ביחידה קרבית. עם שחרורו לאחר שלוש שנים החל לפתח קריירה כשחקן בתפקידים קטנים בתיאטרון חיפה. בין ההצגות שבהן שיחק באותה העת: "ימים של זהב", "הוא הלך בשדות", "הרשל'ה מאוסטרופולי" ו"ריצ'ארד השלישי". במקביל הקים להקת קצב שזכתה לשם "הרווקים", וניגנה שירים בסגנון ה–Shadows (להקת הליווי הנודעת של קליף ריצ'ארד). הלהקה החלה להופיע במועדונים, אך ליטני עדיין לא העז לשיר. "תמיד הייתי זה שמנגן ומלווה את כולם בגיטרה, אבל לא שר", הוא נזכר.
"בשנת 1965 הוזמנתי להחליף את חנן גולדבלט בהצגה 'ימים של זהב'", משחזר השחקן והזמר גדי אלון, חברו הוותיק של ליטני. "מיד כשנכנסתי לתפקיד הכנסתי להצגה את דני, שאותו הכרתי בתקופת הצבא. על הסט הכרנו גם את השחקן משה גילת וראינו שיש בינינו כימיה טובה, אז החלטנו להקים שלישייה חיפאית שתהיה אלטרנטיבה לשלישיית הגשש החיוור ושתעלה מערכונים ופזמונים. פניתי לשמעון ישראלי, ששיחק איתנו בהצגה, לביים אותנו, ולדרורה חבקין, שהחלה לצאת עם דני, לכתוב לנו פזמונים, והתחלנו להופיע במועדוני לילה מקומיים".
בתחילה נקראו על שם להקתו של ליטני "שלישיית הרווקים", אך בהמשך שונה שמם ל"שלישיית הנמר הנוראי" (כינויה של שריונית מימי מלחמת העצמאות). "בשלב מסוים חיים חפר ודן בן אמוץ ראו בנו מתחרים של הגששים והזמינו אותנו להופיע אצלם בתיאטרון החמאם", אומר אלון. "למרבה הצער לא הלך לנו כל כך בתל אביב, אז ירדנו לאילת והופענו במועדונים כמו 'חצות וחצי' ו'הסלע האדום', עד שהבנו שזה לא זה".
על אף שהשלישייה התפרקה בשלהי 1968, היא הספיקה להקליט מספר שירים שתועדו רק על גבי סלילים פרטיים. השירים נגנזו, בהם שיר הסולו הראשון ששר ליטני, "למה את יפה כל כך הערב", שכתב רן אלירן והלחינה דרורה חבקין. מעטים יודעים כי ליטני הוא מבצעו הראשון של השיר שהפך ללהיט מוכר ומזוהה עם שלישיית לא אכפת להם וצמד הדודאים.
באותה שנה ידע ליטני את פריצתו הגדולה לשוק הבידור הישראלי: תפקיד ראשי במחזמר "איש חסיד היה". המחזה של דן אלמגור הציג בתיאטרון "בימות" וזכה להצלחה מסחררת עם למעלה מ–600 הצגות. ליטני הפך כוכב, ולדבריו, "זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית ומרגשת בחיי המקצועיים".
ב–1970 הקליט שיר סולו "רשמי" ראשון, "שלושה מתוך שלושה מיליונים", שהציג אותו כרוקר שובר מוסכמות. במקביל הוא השתתף במופע "עולמו של ז'ק ברל", שבו נתפרסם ביצועו "נמל באמסטרדם".
ועדיין, עד למחצית אותו עשור התמקד ליטני בעיקר ביצירת שירים לאחרים. לשלושרים הלחין את "ציף ציף מעל הרציף" שהפך להיט, ולצילה דגן יצר את "יום בו יקום", "נחל שלי" "ולא היה בינינו אלא זוהר". "אני זוכר שהלחנתי את השיר בזמן הפוגה מהמופע עם יהונתן גפן. ישבתי בחוץ ותוך עשר דקות נולד השיר, וכשהשמעתי אותו לחברים שהיו שם, שלום חנוך ומתי כספי עשו לי קולות".
וזה לא הכל: לחוה אלברשטיין הוא העניק את "לפתח הר הגעש" ו"דלילה". לדודו אלהרר את "מעין אחרית הימים" ולצוות הווי הנח"ל עם הסולן יזהר כהן את "כל שהיה בינינו". ויש עוד לחנים רבים וטובים שזכו להצלחה ברדיו וביססו את מעמדו כיוצר צעיר ורענן בשמי המוזיקה הישראלית. "אף פעם לא חשבתי על עצמי מלחין מבריק, פשוט יצרתי שירים שנולדו אצלי בלב ולמזלי אנשים אהבו אותם", הוא מצטנע. "אני לא אוהב את כל השירים שלי, אבל לומד לחיות איתם".
על אף נסיקתו המזהירה כיוצר, מסביר ליטני כי בתקופה ההיא עדיין נאלץ לרדוף אחרי הכסף. "אתה לא תאמין באילו מקומות הופעתי", הוא מפתיע, "הייתי מופיע במועדוני סטריפטיז לפני הקוסם ואחרי החשפנית, והייתי עובד בשביל גרושים".
המופע ההוא שעשה עם יהונתן גפן ושממנו נולד "ולא היה בינינו אלא זוהר" עלה ב–1974 ונקרא "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל". זה היה גם המקום שבו נולד הרומן של ליטני עם בוב דילן, והיו מי שראו בו הגרסה הישראלית של היוצר האמריקאי זוכה פרס הנובל.
שמישהו ימציא כדור
רק ב–1978, לאחר תריסר שנים בתעשיית הבידור, הוציא ליטני את "יחס חם", אלבום הבכורה שלו. הוא היה אז בן 35. "אף חברת תקליטים לא רצתה להקליט אותי", הוא מסביר. "במשך השנים נצטברו אצלי שירים שהתגבשו בסופו של דבר לאלבום הבכורה. החלטתי כי הגיע הזמן לרכז זאת לאלבום".
האלבום הביא עמו רוח חדשה לימים האקספרמנטיים של הרוק הישראלי: Fאנק, גרוב, סול, רית'ם אנד בלוז ופולק ששילבו ליריקה בלתי שגרתית עם מלודיה עשירה ועיבודים פרי מוחם של ליטני ושל פרד פילד, הכנר האמריקאי מלהקת בני נוח.
עם צאתו, זכה "יחס חם" להצלחה מסחררת: שיר הנושא כמו גם "משבר אמון" ("שיר שכתבתי את המילים והלחן שלו תוך חמש דקות. שירים שיוצאים מהר הם השירים הכי מוצלחים, מניסיון") הפכו ללהיטי ענק שחרכו את הרדיו וכך גם שירים בולטים מהאלבום, בהם "אמרת שתחזרי", "אופליה", גרסתו של ליטני ל"ולא היה בינינו אלא זוהר" ושני דואטים מוצלחים וחדשניים שהקליט עם יהודית רביץ, "בראש אחד" ו"לא טוב היות האדם לבדו". להצלחת האלבום תרמה גם העובדה שבמקביל לצאתו נבחר ליטני לככב בתפקיד הראשי בגרסה העברית של המחזמר "הבזאר הגדול" (של מישל פוגאן) ובו ביצע את אחד מלהיטיו הגדולים: "סיפור של אהבה".
"אני לא זוכר כמעט כלום מהתקופה הנהדרת הזאת. אני סובל ממה שנקרא דמנציה קלה, ורק יודע שאם הייתי זוכר את אותם ימים של האלבום והצלחתו, הייתי בוודאי מתגעגע לתקופה הזו", הוא אומר ומוסיף: "היום אני לא הכי מבסוט מהתוצאה של האלבום, יכולתי לעשות אותו יותר טוב, אבל אני לא מתלונן. אני בן אדם פשוט שכותב שירים ושר אותם וזה מאפיין את כל אלבומי ויצירותי. אבל אני חייב לומר לך גם שאת השירים המוכרים ביותר שלי מהאלבום אני כבר לא כל כך סובל: אתה שר אותם אלף פעם באולפן, אלף פעם בהופעות, כמה כבר אפשר לשיר אותו שיר? אבל זה חלק מהמשחק".
בשלושת העשורים האחרונים ליטני חי חיים הפוכים: הוא ישן במהלך היום וער בלילות. "השינוי הנוראי הזה החל אצלי בשנת 1980, כשהייתי שותף במועדון 'הבקתה'. אני הייתי זה שפותח וסוגר את המקום, אז הייתי פותח בערב וסוגר בשעה 10 בבוקר. מאז כל הלו"ז שלי נדפק לחלוטין".
על אף לקות השמיעה הכבדה שבה לקה בשנים האחרונות, כזו המקשה עליו להבחין בין צלילים לטונים, מוסיף ליטני להופיע. במהלך פגישתנו ניגשו אליו לא מעט אנשים שהחמיאו לו על הופעתו שהתקיימה שבוע קודם לכן. והוא, בביישנות ובנונשלנטיות הודה להם, אך אחר כך נאנח ואמר לי, "האמת, כבר אין לי כל כך ריגוש מלהופיע. אני לא שומע את עצמי כשאני על הבמה, יש לי ברדק רציני באוזניים, וזה בעייתי מאוד".
אז מה בכל זאת גורם לך להמשיך להופיע ולשיר?
"מה אתה רוצה שאני אעשה? אני יודע רק להכין חביתה (צוחק). וברצינות, אני נהנה מאוד מהקהל, וזה מה שנוסך בי כוח להמשיך לעסוק במוזיקה ובהופעות".
אתה מעודכן במה שקורה בתעשיית המוזיקה כיום?
"אני לא יכול לשמוע שירים אז לא מתעניין או מתעדכן כל כך במה שקורה כיום, אבל באוזן שלי תמיד מתנגנים שירים שלא חלמתי לשמוע, כמו טנגואים מהתקופה של אבא שלי, שירי פלמ"ח, שירי ילדים מהגן ושירים צרפתיים. ערבוביה מוזרה ביותר".
אתה מרגיש שהקריירה שלך יכלה לנסוק גבוה יותר?
"בשיא הצניעות אני אומר לך שכן, אבל זה לא היה באופי שלי. אני אף פעם לא דחפתי ולא הפעלתי מרפקים. תמיד היו לי עניינים ועסקים ולא השקעתי מספיק בלקדם את עצמי ואת הקריירה שלי".
מה הפספוס הגדול בקריירה שלך?
"שלא המשכתי ללמוד פסנתר בצורה יותר רצינית. אבל הפספוס האישי הכי גדול שלי הוא שהתחלתי לעשן".
ומה החלום הגדול שלך?
"שיבוא יום ומישהו ימציא כדור שברגע שאקח אותו אחזור לשמוע".