באולם הקונגרסים בחיפה הצטופפו אמש אלפי מעריצי רוק כבד בכל הגילאים, על מנת לצפות בלהקת "לד זפלין 2", שעל פי הפרסומים לקראת הגעתה לארץ, אמורה הייתה לספק את "חוויית לד זפלין האולטימטיבית". ואולם, בפועל הביצועים של חבריה, ובעיקר אלו של הסולן ברוס למונט, היו רחוקים אלפי שנות אור מאלו של חברי ההרכב האגדי ההוא.
בפתיחת הערב היה נראה שלמונט, אשר מזכיר את רוברט פלנט בעיקר במראה החיצוני, יקרע את הבמה, אך בסופו של דבר הוא היה קרוב יותר לקרוע את עור התוף של הצופים, עם זיופים לא מעטים במהלך ביצוע של חלק מהלהיטים הגדולים ביותר בהיסטוריה של עולם הרוק.
עם זאת, מה שמפתיע היה לראות הוא עד כמה הקהל הישראלי צמא למוזיקת רוק טובה, ובעיקר מתגעגע לזו משנות ה-60, וה-70. למעשה, למרות חוסר הדיוקים של למונט בשירה, נראה היה שהמעריצים ההדוקים נהנו מכל רגע, אם כי ניתן לייחס זאת, להערכתי, בעיקר לקלאסיקות עצמן, בהן Heartbreaker, Dazed and Confused, Stairway to Heaven, Whole Lotta Love, Black Dog ואחרות, ולא לרמת הביצוע.
לעומת למונט, שלא היה בשיאו אמש, כאמור, ניתן לציין לטובה את המתופף של הלהקה משיקגו, גרג פאנדיס, שהצליח, בווירטואוזיות יוצאת דופן יש לומר, להקפיץ את הקהל הישראלי ולזכות לתשואות רבות במהלך המופע.
בשורה התחתונה, "לד זפלין 2" הוא לא הרכב גרוע, אך בוודאי לא כזה שמדגדג את הכוכבים הגדולים מלונדון. ולכן, אולי עדיף לכולנו להמשיך להמתין לאיחוד של הלהקה המקורית, בתקווה שהנס הזה יקרה בשנים הקרובות.