"הללויה": קובי אשרת על תמלוגי העתק, הפגישה עם אבבא וסערת עדן בן זקן

הצטערת?
"לא היה מה להצטער, הרי שום דבר לא קורה במקרה. אבל קרוב לוודאי שאילו הייתי נענה לו, או אלמלא אותן 17 שניות מרגיזות, אולי הייתי עף למקום אחר".

זכיית "הללויה" נצרבה בזיכרונו של אשרת כשיכרון חושים מתמשך. לדבריו, כבר למחרת בבוקר המריאו לשווייץ כדי להתחיל לגזור את הקופון. אירופה חיכתה להם עם חיבוק אוהב. במקביל נעשו הכנות מואצות לתקליט שבו יכו על הברזל בעודו חם. סוכנויות של זמרים עטו עליהם כפרפרים אל האור. אשרת חושף שבין השאר דחו שירים שהגיעו מנציגי אלטון ג'ון, רנדי ניומן, גם קליף ריצ'רד. "הם חשבו, כנראה, שינצלו אצלנו את ההזדמנות להיפטר מהשאריות", הוא מעיר.

אשרת את אור הפשילו שרוולים כדי לרקום בעצמם את שירי ההרכב, שנבעו בו פרצות. "גלגל ענק" ו"יחד" היו בין שיריהם שביצעו בחורי חלב ודבש עם גלי עטרי. לדבריו, הלהיטים לא ריצו אותה. "גלי כל הזמן רצתה קריירה של סולנית", מציין אשרת. הקרע היה בלתי ניתן לאיחוי. על התביעה המשפטית שהיא הגישה נגד שלמה צח ושאליה שורבב גם אשרת הוא אומר: "נשארנו ביחסים טובים".

אשרת מספר שלא היה עליהם להתאמץ כדי למצוא מחליפה לעטרי. לאה לופטין, יוצאת שוקולד מנטה מסטיק, הייתה תחליף אידיאלי, ועד היום היא הצלע הנשית של חלב ודבש ושרה איתם מאות פעמים את "הללויה", לצד שירים כמו "אולי עוד קיץ", שהיא שרה במקור עם הבחורים.

מה שכן דרש מאמץ היה השיר "עולה עולה". "יזהר כהן היה אמור לשיר את 'עולה עולה' בפסטיגל", מעיד אשרת, שגם היו לו מספר גיחות לקדם אירוויזיון. "אתה לא נורמלי', ירד עלי צח כששמע את השיר והוסיף: 'זה רק לאירוויזיון'. הוא אכן שילם לא מעט כסף למיקי פלד, מפיק הפסטיגל, כדי לפדות את השיר ולהעביר אותו לחמוטל בן–זאב, שתכתוב לו מילים חדשות".

"הללויה" יותר מסידר את אשרת בחיים. "קיבלתי על השיר הזה יותר תמלוגים מכל העולם מאשר על כל השירים האחרים שלי יחד", הוא אומר. "ויש לי יותר מאלף".

משפחה ענייה ומאושרת
אשרת, לבית ונטורה, גדל בחיפה כבן להורים יוצאי סלוניקי. לעומת יהודה פוליקר, שגדל לא הרחק ממנו בקריית חיים בצל השואה ובאווירה אחרת, הסיפור של משפחת ונטורה שונה. "הורי עלו ארצה בנפרד שנים לפני השואה", הוא מעיד. "מה שנשאר אצלנו מהשורשים זה הדיבור בלדינו. כשהורי רצו שאחיותי ואני לא נבין משהו, הם עברו ליוונית".

זה לא ניכר במוזיקה שלך.
"בכלל לא. גדלתי בבית על שירים עבריים ועל שירים לועזיים של התקופה, כשבעימות בין אוהדי אלביס וקליף הייתי בצד הלא נכון של קליף בגלל הסאונד של הצלליות שמשך אותי. כנער מצאתי את עצמי לגמרי ברוק'נרול, ומוזיקה מזרחית אף פעם לא משכה אותי, אלא אם מחשיבים את שיריו של ג'ו עמר כמוזיקה מזרחית".

"כיום אני יודע בפירוש שהיינו משפחה ענייה ומאושרת", אשרת מתרפק על ימים אחרים. "גרנו שתי משפחות בדירת שני חדרים, ולמזלנו הגדול למשפחה השנייה לא היו ילדים. בחורפים ישנתי במסדרון, ובקיץ ישנתי במרפסת תחת כוכבי השמיים. הייתי מאושר, ולא היה חסר לי כלום.

"הורי היו אנשים נפלאים. אבי, מוריס ונטורה, היה עמיל מכס בנמל, משם התגלגלה אלינו גיטרה די פושטית. כהשלמת הכנסה גם החזיק קיוסק, פיצוחייה קטנה במושגים של היום ובערבים לימד ריקודים סלוניים. אמי, דייזי לבית שאלתיאל, הייתה מורה לצרפתית ב'אליאנס'. יש לי שתי אחיות גדולות ממני.

"היינו משפחה חובבת מוזיקה. אבא שלי היה מנדולינן ראשי בתזמורת כלי פריטה של בית החרושת למלט 'נשר'. אני זוכר אותו מתאמן שעות על הצ'ארדש של מונטי. הוא ניסה להנחיל לי את האהבה לנגינה במנדולינה, שגם אמי ניגנה בה, אבל הכלי הזה ממש עצבן אותי. נמשכתי יותר לגיטרה. בלילות הקיץ היינו יושבים במרפסת: הורי במנדולינות ואני בגיטרה ומנגנים להנאת תושבי השכונה. בשבתות הייתי שומע עם הורי ברדיו לפני ארוחת הצהריים את התוכנית לפרקי חזנות, שבה אהבתי במיוחד לשמוע את משפחת מלבסקי".

בגיל 14 הקים אשרת עם חבר ילדות צמד שהם קראו לו "רון כרמל", וזכה במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים של "מעריב לנוער". הפרס כלל הקלטות באולפני קול ישראל והופעה עם הדודאים, נערציו, בקולנוע "אורגיל", בירושלים.

"אין מילים לתאר את האושר שהציף אותי כשהתאפשר לי לגעת במיתרי הגיטרה של ישראל גוריון", הוא מספר. "לימים, כשבשנות ה–80 בני אמדורסקי ביקש ממני להפיק תקליט משותף להם ולצמד הפרברים, הייתי בשמיים. אז לא יכולתי לשער שתוך שנים אחדות אהיה זה שישפיע על נעמי שמר לכתוב את השיר המופלא 'אני גיטרה' לתוכנית הטלוויזיה המרגשת שבה בני החולה נפרד מהעולם. אגב, מצאתי אצלי את הביצוע המקורי של נעמי שמר לשיר, ואני שומר עליו כעל אוצר".

בהיותו ב"צופים", הקים יחד עם חברו גדי ציגלמן, לימים יגיל וחבר נוסף, הרכב שקראו לו "שלישיית הדובדבנים והתפוח". ונטורה את ציגלמן למדו במגמת מכניקה עדינה בבית הספר מקצועי בסמ"ת. "שנאתי כל רגע שם, אבל אבא שלי דרש שאלמד מקצוע", הוא מספר. "הידע המקצועי נוצל אחרי הצבא, כשבשנים שבהן הייתי בקיבוץ אפק עם אשתי הראשונה עבדתי במפעל לווסתי–לחץ".

לך איתה
יום אחד פגש ברחוב את יגיל ואת חברם המשותף אריה פלדמן (פפה), לימים בדרן שמצא את מותו במלחמת ההתשה. "לבחינות ללהקה צבאית", הם אמרו לו והאיצו בו ליטול את הגיטרה ולהצטרף אליהם. אף על פי שהבחינות היו מביכות עבורו, הוא, שני חבריו וגם דני בן–ישראל, התקבלו יחד ללהקת פיקוד הצפון.

בלהקה הוצמד לגיטרה חשמלית: "זאת הייתה גיטרה פרימיטיבית עם מגבר חלש מאוד, שצרצר כל הזמן. ככל שהיה קשה לנגן עליה, הייתי גאה להיות הגיטריסט החשמלי הראשון בצה"ל. זאת הייתה תקופה מאושרת. היינו נוסעים במשאית מרופטת, שקודם שימשה להעברת זבל מהפיקוד ובחורפים היינו פותחים מטריות כדי לא להירטב".

אשרת, שבמאזנו למעלה מאלף שירים, התחיל בלהקה הצפונית את קריירת ההלחנה שלו. כשחצוצרן הלהקה גידי פייפר הלחין את מילותיו של דידי מנוסי לשיר "נר בחלונך", בביצוע חברם דני בן–ישראל, השיר הושמע בלי סוף ברדיו אך חלקו של אשרת הוצנע. "אז לא הקפידו על קרדיט", מעיר אשרת, שכעבור שנים כתב עם מנוסי לגבעטרון את הלהיט "בת 60".

זמן מה לאחר שחרורם מהלהקה, נשא לאישה את אלישבע, חברתו משם, שעמה עבר לקיבוצה אפק, "שם לא ידעו איך לאכול אותי". חקלאי לא יצא ממנו. פעם בשבוע אפשרו לו לצאת ללימודי מוזיקה בתל אביב אצל אגון קרטן, "כשכל מה שאוטודידקט כמוני יודע במוזיקה, זה ממנו".

בהיותו עדיין בקיבוץ שינה את שם משפחתו לאשרת, ש"אותו העתקתי מהשלט דואר נע אשרת, ליד אפק", ופתח את הקריירה האזרחית שלו כמנהל המוזיקלי של תקליטה היחיד של גילה אדרי המנוחה, זמרת "הנשיקה הראשונה", מהלהיטים הגדולים של שנות ה–60. מפיק התקליט, דב זעירא, אף שיתף אותו בהפקה מוזיקלית של תקליטה הראשון של עדנה לב.

די מהר למד שתעוזה היא משהו שלא מזיק בחיים. מעשה שהיה, כך היה: לאחר שש שנים בקיבוץ, עבר עם משפחתו לגוש דן ו"הייתי צריך להביא פרנסה הביתה". אז פגש ברחוב את מירי מגנוס, מי שהייתה במאית להקת השריון. כשסיפרה לו שהיא עומדת לביים את "אני שאיש לא מכיר", מחזמר מתורגם, השיג ממנה את הניהול המוזיקלי שלו ו"נהיה לי חושך בעיניים, כשתפסתי לאיזה בור הכנסתי את עצמי". למזלו, אחד הנגנים הוותיקים, אדוארד אולארצ'יק (אבא של אלון) חילץ אותו מהמצר.

בצעד הבא שלו היה זמר ושחקן במחזמר "קרחת". המחזמר כשל קופתית, אבל שם רכש אשרת חברות לכל החיים עם קובי רכט. הם המשיכו בצמד הקוביות, שביצע את הלהיט "למה עכשיו?" שניהם כתבו יחדיו גם לזמרים אחרים. "זה היה ביום שישי גשום מאוד", הוא שולף סיפור. "ישבתי בקפה 'פינתי', בדיזנגוף, כשנכנסה אישה יפהפייה, עם עיניים כחולות ועל ראשה ברט ירוק. כל הקפה עצר את נשימתו. זאת הייתה אילנה רובינא. היא סיפרה ששבה משהות ממושכת בפריז ומחפשת שירים לתקליט. מסרתי לה את 'לך איתה', שכתבתי עם קובי. כך נולד להיט אדיר".

בדיוק אז התפרקו השלושרים, וחנן יובל, יוצא ההרכב הזה, חבר אל שני הקובים להקמת שלישיית שובבי ציון, שהחזיקה מעמד כשנה והניבה אלבום מוצלח בודד. שלושת חבריה צוותו לאריק איינשטיין כלהקת החימום בסיבוב ההופעות שלו. "מהר מאוד אריק ביקש שנתחלף ונופיע אחריו", מעיד אשרת, "כי כאשר שרנו את 'ישראל ישראל' של ר' שלמה קרליבך, הקהל הרעיש עולמות ולא נתן לנו לרדת מהבמה".

לא היה לך בהמשך קשר מקצועי עם אריק איינשטיין.
"זה מהדברים שהכי מכאיבים לי כמוזיקאי. עד היום אני לא מבין איך זה התפקשש שלא עבדנו יחד, אבל יד הגורל קישרה בינינו. חצי שנה לפני שנפטר, פונוקול, חברת התקליטים ששנינו עבדנו איתה, הוציאה אלבום כפול משירי הילדים שלנו בלי לשאול אותנו".

שיר בנוסח רוסי
הלחנה לילדים היא מהאהבות הגדולות של אשרת, כמי שהלחין שירים כמו "ידידי טינטן", "היפו היפי", "גוליבר", "יערית", "אמת או חובה", "ילד פלא" ו"גלי", "שיר שנכתב ב–1970 והוא חי ובועט עד היום", אומר אשרת ומוסיף: "גלי היה שיתוף הפעולה הראשון שלי עם אהוד מנור. כשרבקה זוהר שרה יפה את השיר בפסטיבל שירי הילדים, זה איכשהו עבר. אבל כשנעם קניאל, ילד בן 9 בחליפה צהובה עלה לבמה והתחיל לשיר, היכל התרבות כמעט התמוטט. הקהל לא האמין שמגוף קטנצ'יק יצא קול מרשים כשלו".

אשרת של סדרות הטלוויזיה "ראש כרוב" ו"קרוסלה", גם מי שחיבר עם תלמה אליגון את "הצריף של תמרי", מצר על מה שקורה כיום בתחום שירי הילדים. "תעשיית המוזיקה השתנתה לרעה", הוא מדגיש. "במשך שנים ניהלתי מוזיקלית את הפסטיגל ויצאו משם שירים יפהפיים. כיום יש במקומם קפיצות ופירוטכניקות".

איך נהיית מלחין מבוקש?
"זה משהו שקרה באופן לא מתוכנן. בשובבי ציון לא רק שרתי, אלא גם ניגנתי בבס, כלי שאני אוהב עד היום, ועשיתי את העיבודים. הרגשתי שעדיף לי לעסוק בהפקה מוזיקלית מאשר להופיע, והורדתי את עצמי מהבמה. בדיוק עמדה לצאת להקת פיקוד דיזנגוף ועוד לא הייתי מלחין, כשהבמאי דני ליטאי הציע שאכתוב שיר בנוסח רוסי. אז כתבתי עם יורם טהרלב את 'העולם כולו נגדנו'. כאן נפרץ הסכר. מכל כיוון הגיעו הזמנות לשירים והזמר שבי די הושם בצד".

אם אתה מזכיר "נוסח רוסי", ספר על ההיתקלות שהייתה לך עם סשה ארגוב.

"באלבום שהפקתי מוזיקלית לחוה אלברשטיין היה השיר 'זמר אהבה לים', שסשה כתב עם רפאל אליעז. כמעבד צעיר, לא עניין אותי להעתיק עיבוד קיים והעדפתי לעשות עיבוד חדשני לטעמי. כעבור שבועיים צלצל אצלי הטלפון. מעברו השני של הקו נשמע מבטאו הרוסי של סשה (מחקה אותו). 'אני מאוד כועס עליך!', אמר וטרק את הטלפון. הלב שלי כמעט נפל למכנסיים מתוך מבוכה. כעבור שבועיים שוב צלצל הטלפון. גם הפעם זה היה סשה. 'מצטער על מה שאמרתי', תיקן את עצמו. 'אני אוהב את העיבוד שלך'".

מניפת הפעילות של אשרת היא כמעט בלתי נתפסת. לא רבים יודעים שהוא היה המנהל המוזיקלי של "כוסות רוח", התוכנית האחרונה של הגשש החיוור. "הייתה לי זכות גדולה לעבוד עם הגששים", הוא אומר. "הרצינות שבה ראיתי אותם עובדים על ההומור שלהם הייתה מופלאה בעיני. לאחר שהיינו גומרים לעבוד על המוזיקה, הייתי נשאר לחזרות על המערכונים עם יוסי בנאי. לצערנו, אין יותר דברים כאלה".

בין 2000 ל–2003 היה אשרת קונסול התרבות של ישראל בלוס אנג'לס, בעידודו של ידידו המנוח רן פקר, מי ששירת שם כקונסול כללי. "עברתי שם תקופה קסומה", הוא מסכם. "תרמתי למערך ההסברה של ישראל בתקופה הקשה של האינתיפאדה השנייה וגם נפגשתי עם אומנים כמו קווינסי ג'ונס, שמבחינתי היה המשנה של אלוהים. בלוס אנג'לס פגשתי את אבי נשר, מי שהלחנתי לו את שיר הנושא של סרטו 'סוף העולם שמאלה', למעלה מ–20 שנה מאז שעשיתי לו את המוזיקה ל'דיזנגוף 99'".



נינט טייב שרה לך את שיר הנושא.
"כן, היא שרה נפלא. מאז היא עשתה טעות קלאסית של אנשים, הנלחמים בגורל שלהם. אני מעריך את האמת הפנימית שלה, אבל לא מבין מה בער לה לחתוך מההצלחה בארץ לכיוון של רוק'נרול במקום אחר".

כולנו יודעים מניין היא באה.
"ל'כוכב נולד' היו בעיקרון צדדים טובים, הן מבחינת הזדמנות לזמרים צעירים, שלא היו מתגלים בדרך אחרת, הן מבחינת חשיפה של קהל צעיר לשירים ישנים. מצד שני, זאת תוכנית עסקית שמחפשת את הרייטינג שלה והכל בה אינסטנט. היום אתה ברומו של עולם ולמחרת אתה מושלך לפח האשפה של ההיסטוריה".

מוונטורה עד ונטורה
ויש שמשליכים את עצמם אל מתחת לגלגלי ההיסטוריה. איכשהו אנחנו נזכרים בגבי שושן, שאותו פגש אשרת לראשונה במחזמר "אני שאיש לא מכיר" וב–73' הפיק לו מוזיקלית את התקליט "נער שחור עיניים", שבו היה שותפם של עלי מוהר וצביקה נוי בכתיבת הלהיט "שש עשרה מלאו לנער".
"קרתה כאן טרגדיה נוראית", סבור אשרת. "גבי שושן היה זמר רוק נפלא, שטעה כאשר עשה כמעשה נינט ובשיא ההצלחה נעלם מכאן לשנים. כשחזר, נקלע למציאות שונה לחלוטין, שאיתה לא ידע להתמודד. פגשתי אותו חודש וחצי לפני שהתאבד ולא ראיתי עליו סימן שיתדרדר לצעד כה מזעזע".



מותו העלה לסדר היום את נושא האומנים הוותיקים.
"בגילי, 73, אני אחד מהם ופעלתי למען מופעים ששילבו אומנים ותיקים וצעירים. יזמתי במועצה לתרבות ולאומנות פרויקט, שנפסק מסיבות של תקציב. מדובר בזמרים, שהם חלק מפס הקול של המדינה הזאת ולא נס לחם, אבל הם לא זוכים לכבוד הראוי. לדעתי, יש להיחלץ לעזרת אלה הזקוקים לכך. יש קהל שצמא לשמוע אותם, לא כנוסטלגיה, אלא כקלאסיקה".

מאז שהועטר בתהילת "הללויה", מתפקד אשרת כמפיק לא פחות מאשר כמוזיקאי. משרד ההפקות שניהל שנים רבות נסגר, והפעילות שלו עברה אל דירתו של אשרת, בצפון תל אביב. "מקצועית, הדבר הטוב ביותר שקרה לי זה לעבור לניהולה האישי של אשתי", הוא אומר.

אשרת כבר 40 שנה עם עדה תומר, מי שהייתה רעייתו הראשונה של נתן תומר, בעלה של ירדנה ארזי. עדה סגרה את בוטיק הצמרת, שאותו ניהלה שנים רבות, כדי לשלב ידיים עם בעלה בעסקי הבידור שלו. לשניהם יחד שבעה נכדים. הגדולה ביניהם היא חיילת.