מי היה מקור ההשראה של אהובה עוזרי ללהיט "היכן החייל"? איזו מילה בשיר האלמותי "הללויה" גרמה לוויכוח סוער בין קובי אשרת ושמרית אור? מה חשב בצלאל אלוני על עפרה חזה בפעם הראשונה שפגש, ואיזה מבין מאות השירים שהלחין אפי נצר הוא אוהב במיוחד? את התשובה לשאלות אלו ועוד רבות אחרות אפשר למצוא בפרויקט החשוב של מפעל הפיס לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית.
על הפרויקט אמונה מועצת התרבות והאומנות של מפעל הפיס, שבחרה ביואב קוטנר לתפקיד המנהל האומנותי של הפרויקט. בתקופה האחרונה מראיין קוטנר עשרות רבות של אומנים, מהמוערכים שידעה המדינה. למרבה הצער, חלק מהאומנים שראיין הלכו לעולמם, והנחמה היחידה היא שהם הספיקו לשתף את הציבור בסיפור החשוב שלהם לפני שנלקחו מאיתנו, כך שהמורשת שלהם תמשיך להדהד בקרבנו עוד שנים רבות.
פרויקט התיעוד מכיל סדרה של ראיונות אישיים עם היוצרים שמכניסים את הצופים לעולמם הפרטי והיצירתי. הארכיון הזה, שנולד מתוך הצורך לשמר את מפעלם של גיבורי התרבות שכל ישראלי גדל עליהם, הוא פרויקט שדולין מלניק, ראש אגף התרבות והאומנות במפעל הפיס גאה בו במיוחד. לדבריה, תיעוד ושימור בכל תחומי האומנות הישראלית לפני שתיעלם הוא הכרחי, ועל המדינה לקחת חלק בדבר.
"מלבד הספרייה הלאומית, כיום אין כמעט ארכיונים מסודרים. יש לא מעט מיזמים פרטיים וניסיונות של אנשים טובים שאכפת להם לשמר, אך מדובר בפרויקט בעל חשיבות וקנה מידה לאומי", היא מציינת. "לדוגמה, בתחום הקולנוע ישנו פרויקט שימור שאנחנו במפעל הפיס שותפים לו בסינמטק בירושלים. יש צורך לעשות דיגיטיזציה של סרטים, או שהם ייעלמו כליל. היינו שותפים גם להקמת ארכיון למשוררי וסופרי ישראל, בשיתוף מרכז הספר והספריות. תחום השימור והתיעוד חשוב ביותר, ואנחנו משתדלים לתמוך בו, אבל מדובר בתהליכים יקרים".
הוועדה האמונה על הבחירה מורכבת מחמישה עד שישה חברים מתחום האומנות. אליהם מצטרפים שני יועצים מומחים חיצוניים שמגויסים לפני כל פרויקט, על מנת לייצר גיוון. "זה לא מדע מדויק, אבל כשאתה מאפשר מגוון של דעות, בסופו של דבר ניתן להגיע להכרעה לגבי האיכות האומנותית שהיא תולדה של מגוון קולות", היא אומרת.
קריטריון נוסף ולא פחות חשוב שעל פיו מחליטה מועצת התרבות והאומנות למי להעניק את תמיכתה הוא היכולת של הפרויקט לצאת לפועל בסופו של דבר. "כשאומן מבקש שנתמוך בפרויקט שלו, אנחנו מבקשים לדעת מה מקורות התקציב הנוספים שלו. הרי אנחנו אף פעם לא הגורם המממן היחיד", מבהירה מלניק. "אנחנו מדרגים גם את יתר הצוות שלו וכך בוחנים את ההיתכנות של הפרויקט לצאת אל הפועל".
לדבריה, מדי שנה משתנים התחומים שאותם מבקשת המועצה לקדם. "בשנה מסוימת נרצה לקדם אומנים צעירים, למשל. ובשנה אחרת נרצה לתת עדיפות דווקא לאומנים ותיקים".
מלבד קולות קוראים לפרויקטים, מתגאים במועצה גם בפרויקטים שהם עצמם יוצרים. אחד הבולטים שבהם הוא חממה למעצבי אופנה, שמתקיימת זה ארבע שנים. החממה מיועדת לכשישה מעצבים ישראלים צעירים שנבחרים מדי שנה על ידי ועדה מקצועית. הם זוכים לליווי ממעצבים ותיקים לצד ליווי עסקי ומענק כספי ליצירת קולקציה חדשה. בתום התהליך מציגים המעצבים קולקציה בשבוע האופנה בתל אביב. אחת מבוגרי החממה היא המעצבת שחר אבנט, שזכתה להכרה עולמית כשעיצבה שמלה לזמרת ביונסה בעת שזו יצאה לסיבוב ההופעות האחרון שלה.
"לעשות את ההבדל"
השנים שבהן עומדת מלניק בראש המועצה לתרבות ולאומנות במפעל הפיס סוערות בזירה התרבותית בישראל. שרת התרבות, מירי רגב, הוסיפה ללא ספק ניחוח פוליטי לתחום, שממילא אף פעם לא היה חף לחלוטין מיצרים. שיא הסערה נרשם כאשר משרד התרבות סירב לחדש את התמיכה בתיאטרון הערבי־חיפאי אל־מידאן, לאחר שזה העלה את ההצגה "הזמן המקביל", שנכתב בהשראת אסיר העולם הביטחוני וליד דקה, שעמד בראש החוליה שרצחה את החייל משה תמם בשנות ה־80.
המחלוקת סביב תקצוב התיאטרון הגיעה עד בג"ץ ונגעה בציפור הנפש של המצדדים בחופש הביטוי האומנותי בישראל. מלניק אינה מהססת לפני שהיא מציינת שבמפעל הפיס בוחנים ברצינות כל פרויקט שמגיע, גם פרויקטים של אל־מידאן. "על המועצה אין שום השפעה, שום לחצים, אנחנו גוף מקצועי, וכך חשוב לנו לשמר אותה. הצלחנו להישאר מחוץ לשיח הפוליטי, ולטעמנו המבחן צריך להיות מקצועי בלבד. זה מה שמעניין אותנו. אומנים מקבלים תמיכה רק בהתייחס לרמה האומנותית של מה שהם מגישים. הדבר היחיד שמעניין אותנו זה התוצר האומנותי, ובאופן הזה הצלחנו לשמור על המועצה כמקצועית ונטולת פניות".
בלי קשר לכך, מקדמת המועצה בימים אלה פרויקט ייחודי למגזר הערבי, שבמסגרתו מועלות הצגות תיאטרון בשפה הערבית ביישובים שונים ברחבי הארץ, ביניהם ירכא, ג'לג'וליה, רהט וקלנסווה. ההצגות מיועדות לילדים ולמבוגרים, חלקן מתקיימות באולמות סגורים, ויש גם מופעי חוצות. "למדנו שחלק מהקושי הוא בקרבה של הקהל לתוצרים האומנותיים בתחום התיאטרון, ואנחנו מקיימים פרויקט שכולו חגיגה של תיאטרון ערבי", כך מלניק.
היא מדגישה כי המועצה פועלת בעיקר בפריפריה. "יש פרויקטים גם בתל אביב, אבל ת"א מסתדרת היטב גם בלעדינו. אנחנו רוצים להגיע למקומות שבהם נוכל לעשות הבדל. בשנים האחרונות אנחנו עוסקים במרחב הציבורי וניסיון להוציא את האומנות מהאולמות אל הכיכר, השוק והרחוב ומבקשים להנגיש את האומנות לעוברי אורח ברחוב. הוצאנו קול קורא לנגני רחוב ופנינו לרשויות מקומיות בהצעה לארח אותם, ואחת לשבוע מגיעים נגנים למרחב הציבורי ומנגנים, בדומה לנעשה בערים גדולות בעולם".
מה שחסר, לדבריה, הוא בין היתר, "חינוך, חינוך, חינוך. חינוך לאומנות ולצריכת אומנות. בבתי הספר לא לומדים כיום אומנות. מחוץ לערים המרכזיות אין מוזיאונים או מוסדות משמעותיים, ובין באר שבע לאילת אין אולם קולנוע. אנחנו מבקשים לתת הזדמנות לילדים וליוצרים מוכשרים ללא קשר למקום הולדתם".
[email protected]