"בתקופה שבה שודרה הטלנובלה 'מיכאלה', הלכתי לקניון בחיפה כדי לקנות חולצה. כולם הסתכלו עלי. לא יכולתי למדוד אותה. נורא התביישתי מהמבטים, אז ברחתי בלי לקנות כלום", מספר המוזיקאי והשחקן יונתן רוזן בן ה-41 על התקופה שבה מעריצות רדפו אחריו ברחובות כשהופיע מדי ערב על המרקע כיוסטון, בן זוגה של לוסי דובינצ'יק. "מצד אחד, נורא נהניתי מתשומת הלב. מצד שני, לא ידעתי איך להתמודד עם זה. זה הביך אותי. לא הייתי מוכן לזה".

כמעט 15 שנים חלפו מאז ש"מיכאלה" ירדה מהמסך, ונדמה שרוזן הצליח ליישב את הקונפליקט הפנימי שבתוכו הוא חי. "לאלבום החדש אני קורא Johnny Roze", הוא מספר. "זה האלטר אגו שלי. כשהתחלתי בתקופת הצופים, הייתה לי להקה והופעתי בלבוש די רגיל. השחקנית מיכאלה עשת, שגרה אצלנו בזמנו, אמרה לי: 'ככה אתה מופיע?'. היא הלבישה אותי בגרביונים, עגילים וז'קט ג'ינס גזור, חצי דיוויד בואי וחצי ג'ים מוריסון. ככה נולד האלטר אגו שלי: ג'וני רוז. כשרציתי להיות רוק סטאר, החצנתי את הביטוי הפיזי של הדמות הזו שבי - הזמר שלא פוחד ולא מתבייש. היו ימים שהתביישתי. לא ידעתי כמה אני צריך לשחק על הבמה. רציתי להיות אותנטי. היום אני מרגיש שאני משלב בין הדברים. הגיע הזמן לתת לג'וני לצאת. הוא כל הזמן בצבץ, אבל כשאני מופיע, אני נותן לעצמי להיות זוהר. זאת מין השלמה בין שני המקומות".



"ג'וני רוז" הוא אלבומו השלישי של רוזן, שמגיע אחרי האלבום "הבוקר שאחרי" (2008) ו"ער" (2012). רוזן זכה להצלחה גדולה עם הלהיטים "אוטומוביל" ו"הבוקר שאחרי".

מה אתה יותר, שחקן או זמר?
"פעם הייתה לי בעיה עם השאלה, כי היה לי חשוב להפריד. באלבום הזה השלמתי עם זה שהייחוד שלי כמוזיקאי הוא שאני גם שחקן. הייחוד שלי כשחקן, הוא שאני גם מוזיקאי. השיר 'כל מה שאני רוצה' מדבר על שלב מעבר בחיים, שיש בתוכו מאבק בין להישאר דרימר, בין החלומות, התשוקות, לעשות מוזיקה, לשחק - לבין צורך לנהל חיים בוגרים עם אישה וילדים. מצד אחד האמן שבי רוצה את הפשטות והסגפנות, שצריך את ההשראה עם כלי הנגינה. מצד שני, היום קצת יותר קשה לבטא רגש. בניגוד לגיל 20, היום יש הרבה יותר חומות".



מה יצר את "כל מה שאני רוצה"?
"הייתה לי דירת גג בוהמיינית בנווה צדק שגרתי בה עשר שנים. שם כתבתי הרבה שירים והרבה חוויות קרו לי שם. כשהכרתי את אשתי, התחלתי לישון אצלה. הדבר המתבקש היה שאעזוב את הדירה, אבל לא רציתי לוותר על המקום. הרגשתי שיש שם משהו מאוד אותנטי. נטעתי בה שורשים מוזיקליים וחווייתיים, והחלטתי ששם אקליט את האלבום. קניתי כלים והפכתי את הדירה לאולפן. שלומי שבן היה שותף שלי לחדר וניגן. הרבה מהבוהמה הישראלית עברה שם. הזמנתי נגנית כינור והזזתי אותה כמה פעמים בחדר כדי שתישמע כמו רביעייה".

עם מה הכי מזהים אותך ברחוב?
"בתקופת 'מיכאלה' זיהו אותי יותר מהטלוויזיה. זה היה כל יום בטלוויזיה, ובתקופה הזו היה הרבה באזז מסביב. אנשים נהנו לקרוא לי 'יוסטון'. הייתי זורם עם זה אבל לא התייחסתי לזה כמשהו חשוב. כשחקן זכיתי לדברים שזכו לתהודה גדולה כמו הסרטים 'בוצ'צ'ו' ו'מינכן' שביים סטיבן ספילברג. זה היה חלום שהתגשם, כבוד גדול לעבוד עם במאי כל כך גדול. הוא היה נחמד, ידידותי, מחבק, דמות אבהית. היום אנשים מזהים אותי בעקבות המוזיקה. אני הכי נהנה שאנשים אוהבים שירים שלא יצאו כסינגלים. התגובות לשירים מרגשות אותי הרבה יותר. לא עשיתי שום דבר אישי לאנשים שראו אותי בסדרה. כששיר שאני כותב נוגע במישהו, יש פה דיאלוג. לדוגמה, מישהו אמרה לי על 'אוטומוביל': 'כתבתי את המילים שלך על המקרר'; ומישהי אחרת כתבה שאבא שלה נכנס עם השיר לניתוח לב והוא נתן לו חיזוק אופטימי. זה ריגש אותי מאוד".