בשנת 1969 עמדה להקת הקינקס בצומת דרכים. למרות שהחלה לפעול רק חמש שנים קודם לכן, היא נראתה כלהקה ששיאה מאחוריה. במשך ארבע השנים שקדמו לה נאסר עליה להופיע ולפעול בארצות הברית, עקב סכסוך עם איגוד המוזיקאים האמריקאי שהתגלע במסע ההופעות שלה ב-1965. ברגע אחד נקטעה הצלחתם של הקינקס כאחת ממבשרות "הפלישה הבריטית" לאמריקה, והם נאלצו להישאר במדינתם. ריי דיוויס, סולן הלהקה ומנהיגה, החליט להפוך את הלימון ללימונדה והחל להתמקד בכתיבת שירים העוסקים בחברה הבריטית. בהתחלה זה עבד טוב-הסינגלים Sunny Afternoon מ-1966 ו-Waterloo Sunset מ-1967 הגיעו למקומות הראשונים במצעד הבריטי והפכו ללהיטים נצחיים. אבל בהמשך, ההצלחה המסחרית דעכה והאלבומים שהוציאה הלהקה זכו להתעלמות תקשורתית. העיסוק של הקינקס בנוסטלגיה בריטית, על רקע שנות השישים המהפכניות, נראה לחלק מהמבקרים מיושן ותלוש.

כדי להתפרנס, עסק דיוויס בשלהי 1968 בכתיבת מוזיקה לתוכניות ה-BBC. כך הוא הכיר את מפיק הטלוויזיה ג'ו דארדן-סמית, שפנה אליו בהצעה ליצור סרט טלוויזיה מוזיקלי עבור "גרנדה", זכיינית הטלוויזיה המסחרית, שיעסוק בתולדות האימפריה הבריטית. דיוויס הסכים, והרשת ציוותה אליו את התסריטאי ג'וליאן מיטצ'ל. הסיפור שהשניים כתבו היה אוטוביוגרפי: הדמות הראשית בוססה על גיסו של דיוויס, ארתור גורדון-אנינג, שנישא לאחותו רוזי והיגר עימה לאוסטרליה. וכך, התסריט עסק בארתור ורוזי מורגן, זוג המתגורר בפרבריה של לונדון ובנם הבכור עומד להגר לאוסטרליה. העלילה מתרחשת ביום שלפני הטיסה, כשארתור מהרהר במשמעות של חייו האפרוריים אל מול העבר המפואר של בריטניה. השירים שכתב דיוויס לסרט ירו לכל עבר: המלכה ויקטוריה, ווינסטון צ'רצ'יל, נשות המעמד העליון ואטימות הלב של מפקדי הצבא הבריטי-כולם היו מטרות לפזמונים חדים ועוקצניים. דיוויס לא חשש לשחוט פרות קדושות, אך לא כל השירים היו סאטיריים: דיוויס כתב גם את השיר Some Mother's Son, שיר סנטימנטלי העוסק באובדן חיי חיילים במלחמות האימפריה.
 
השיר המרכזי של הסרט היה "Shangri-La"-אופרה קטנה בת למעלה מחמש דקות, המתארת בהומור את החלום הבריטי ושברו: חשבת שאתה יכול להתרווח בגן העדן שלך, עם הבית בפרברים והאש בתוך האח, אבל גילית שכל הבתים ברחוב נראים אותו דבר, וכולם חיים את חייהם האפורים והמשעממים. דיוויס כתב את השיר על חוויותיו האישיות: הוא עבר מבית קטן בשכונת הולדתו פורטיס גרין שבצפון לונדון לבית גדול בעיירת הפרברים בורהאמווד. החלום הפך לסיוט: הוא התקשה להסתגל לביתו החדש, וחזר במהרה לכור מחצבתו. מבקרים רבים מחשיבים את השיר הזה לפסגת יצירתה של הלהקה בכל 32 שנות פעילותה.

 

בקיץ 1969 התסריט והשירים היו מוכנים, אבל "גרנדה" התמהמהה בהפקת הסרט ובתחילת הצילומים. לעיכוב הזה היה מחיר כבד מבחינת הלהקה. המשמעות הייתה שלהקת המי הקדימה אותם והוציאה את "טומי", אופרת הרוק המפורסמת על הילד העיוור, החירש והאילם,  וכך נתפסה הנישה של "אופרת הרוק הראשונה". הלהקה איבדה את סבלנותה והחלה לטפטף סינגלים לרדיו: ביוני יצא השיר Drivin', שיר קטן ואופטימי שאינו מהבולטים ביצירה. בספטמבר יצא "שנגרי-לה". שניהם לא הגיעו לשלושים המקומות הראשונים במצעדים. לבסוף, "גרנדה" הרימה ידיים והחליטה לגנוז את הסרט, מחשש שהציבור לא יקבל היטב את הסאטירה העוקצנית. האלבום, שהיה אמור להיות פסקול נלווה, הפך למוצר המרכזי ויצא לחנויות באוקטובר.
 

כמו הסינגלים, גם האלבום לא הצליח עם צאתו. הוא נמכר בכמויות מזעריות, ולא זכה ליחס מיוחד בעיתונות הבריטית. הישועה הגיעה מארצות הברית-גם שם האלבום לא נמכר, אבל במפתיע, דווקא היצירה הכל כך בריטית התקבלה באהדה גדולה בסצנת המוזיקה המחתרתית של ניו יורק. במגזין "רולינג סטון" כתב המבקר הידוע גרייל מרקוס כי זהו האלבום הבריטי הטוב ביותר של שנת 1969, השנה שבה יצאו בין היתר "טומי", "אבי רואד" ואלבום הבכורה של לד זפלין, וגם העיתונים המחתרתיים האחרים היללו ושיבחו אותו. בהמשך 1969 הלהקה תחתום על מסמך התנצלות בפני איגוד המוזיקאים האמריקאי, מה שיביא להסרת החרם ולסיבוב ההופעות הראשון שלה במדינה לאחר ארבע שנים. מספר חודשים לאחר מכן, בקיץ 1970, הלהקה תוציא את הלהיט הגדול "לולה" ותחזור למסלול ההצלחה המסחרית.

 

עם השנים, גברה ההכרה בגדולתו וחשיבותו של "ארתור". באתר Allmusic כינו אותו "אחד מאלבומי הפופ הבריטים הטובים והחשובים ביותר. העיסוק המוזיקלי בבריטיות השפיע בהמשך על להקות רבות, ביניהן הג'אם, מאדנס ובלר. במהלך השנים הוא הופץ בהוצאות מחודשות, שכללו רצועות בונוס שונות. בימים אלה, לציון יובל לצאתו, הוא יוצא בגרסת "Super Deluxe" הכוללת את האלבום המקורי, שלושה דיסקים של בונוסים (מתוכם חמישה שירים גנוזים הרואים אור לראשונה, ועוד 28 גרסאות גנוזות לשירים המוכרים), וספר המתאר את סיפורו של האלבום. בנוסף, המעגל ההיסטורי צפוי להיסגר כאשר האלבום צפוי להיות מעובד לסדרת דרמה ב-BBC.
 
"האלבום מצא את הקול שלו עם השנים", אמר לאחרונה ריי דיוויס בראיון ל"אובזרבר". "בצירוף מקרים, אני חושב שהוא רלוונטי היום יותר ממה שהיה אז. היום אנחנו עסוקים יותר מתמיד בחיפוש הזהות הבריטית או האנגלית", הוסיף ברמיזה להליך הברקזיט המתיש. חמישים שנה אחרי שהסרט נגנז והתקליט הפך לפלופ מסחרי, דיוויס עצמו יכול להתרווח בגן העדן הביתי שלו: "ארתור" מקבל סוף סוף את ההערכה לה הוא ראוי.