חומה ומגדל: בין גדולה למיאוס - 40 שנה ל"החומה" של פינק פלויד

ובאופן פלאי, כל זה הופך לפופ מלודי וכובש, שאי אפשר שלא להתמסר אליו. בייחוד כשהכל עטוף בדמויות המופלאות של הקריקטוריסט האנגלי ג'ראלד סקארף, שאחראי לעטיפה האיקונית ולציורים המופלאים ששולבו בה. והחשוב מכל - הרעיונות של “החומה", שיצא לפני 40 שנה בדיוק, רלוונטיים לחלוטין גם היום. על כל סעיפיו של כתב האישום הנוקב והמפורט של ווטרס כנגד העולם: החברה המודרנית, שאדישה למצוקות הפרט; חוסר התוחלת של המלחמה, שלקחה ממנו את אביו האמיתי, כמו גם את אביו של פינק - גיבור האלבום; ההסתאבות של תעשיית המוזיקה, שמונעת מתאוות בצע; הופעות הענק, שהפכו למיצגים פאשיסטיים וכוחניים. ועוד ועוד. שום דבר לא באמת השתנה.

***

אז איך ניתן להסביר את הפער הזה, שבין גדולתה האמיתית של היצירה הזאת ובין המיאוס שעצם אזכור השם שלה מצליח לעורר, אפילו אצלי?

קודם כל, עם הזמן “החומה" קם על יוצריו והפך לסוג של פארודיה על עצמו. רוצה לומר, הוא התפתח מכתב אישום נוקב על תאוות בצע ומופעי ענק מופרזים לדוגמה חיה לטענות האלה. האלבום לווה במסע הופעות גרנדיוזי, שכלל הקמה והריסה של חומה בכל הופעה מחדש, טונות של פירוטכניקה ובובות ענק המופרחות לאוויר. האלבום עצמו נמכר באופן חסר תקדים והפך את חברי הלהקה לעשירים. והסרט של אלן פארקר שיצא שנתיים אחר כך היווה חותמת קולנועית למגלומניה הווטרסית.

הסבר אחר ונפרד לתחושת המיאוס הוא הפרסונה של רוג'ר ווטרס. עוד הרבה לפני שווטרס הפך לעוכר ישראל, הוא הצליח להשניא את עצמו על חלק ניכר מאוהדיו הרבים. “החומה" היה למעשה פרויקט סולו שלו, שבוצע בידי יתר חברי הלהקה בחוסר רצון בולט. הוא הגה את הרעיון הבסיסי שלו, הוא כתב וביצע את מרבית השירים ובאופן גס - קורותיו של פינק, גיבור האלבום, מבוססים על חייו. תזכורת: מדובר בכוכב רוק הצומח בבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, ומדוכא בידי החברה שסביבו - בגלל היעדר אב, שנהרג במלחמה; אם חונקת; מערכת חינוך אכזרית ומוסד הנישואים. פינק הולך ומסתגר מסביבתו בתוך חומה שהוא יוצר לעצמו, דרך סמים, הזיות וכסף גדול, עד שברגע האחרון מצפונו גורם לו לנתץ את החומה ולהיפתח שוב לעולם.



הדומיננטיות של ווטרס והאופן הישיר והמפורט שבו הוא מטיח את מררתו כלפי העולם זועקים באלבום הזה כמעט מכל אקורד. וככל שהדמות הפרטית שלו הפכה למאוסה - מפאת צדקנות ובכיינות יתר - המיאוס דבק גם באלבום שהוא למעשה בבואתו. מה עוד שבעיני המעריצים המושבעים של פינק פלויד, “החומה" היה הרגע שבו ווטרס השתלט על חללית האם והסיט אותה ממסלולה. לא רק שהוא הפך לחבר הדומיננטי היחיד בהרכב, ווטרס אפילו פיטר במהלך ההקלטות את הקלידן ריצ'רד רייט, אחד ממקימיה של פינק פלויד, בטענה שאינו תורם דבר לאלבום. ולקינוח, הוא עשה עוד דבר בלתי נסלח. הפך את הלהקה, שהייתה שם נרדף לתחכום, מסתורין וחוסר נגישות (לפחות במונחי המיינסטרים) להרכב רוק “רגיל", המשגר לרדיו סינגלים (דבר שהיה כמעט טאבו בפינק פלויד הישנה). למרבה האירוניה, כמה מהם הפכו ללהיטי ענק, והתחרו במצעדי הפזמונים מול שירי פופ סתמיים של תחילת האייטיז.

וכאן, לדעתי, קבורה הסיבה המרכזית לתחושת הזלזול והכעס שהתפתחה סביב “החומה". העובדה שהאלבום הזה ניתץ את החומה בין פינק פלויד ובין ההמונים. מה שבא לידי ביטוי גם ביצירה עצמה, וגם בדרך שבה היא התקבלה. נכון ש"החומה" היה יצירה שאפתנית, שבנויה על סיפור קונספט, עיבודים סימפוניים ומוטיבים מוזיקליים חוזרים על עצמם בסגנון עדות אופרת הרוק (למשל, הגיטרה החשמלית מסמלת קפיטליזם וכוחניות. הגיטרה האקוסטית חום ותמימות). ועדיין, בהשוואה ליצירות המוקדמות של פינק פלויד, “החומה" היה נגיש בהרבה. היו בו בעיקר שירים של עד שלוש דקות במבנה קלאסי של שיר פופ, כולל כאלה - רחמנא ליצלן - שיכלו להפוך ללהיטים. ואכן הפכו.

גם ברמת הטקסטים, ווטרס לא ממש התחשב במושג “סאבטקסט" וריסס הכל היישר לפנים. בלי פילטרים ובלי עידון. מה שהלך בד בבד עם הדרך שבה שר/זעק את המילים. כל זה הפקיע את “החומה", ואת המותג פינק פלויד בכלל, מידי אניני הטעם. הם לא סלחו על כך. ומה שהיה גרוע מכל, בעיניהם, הוא העובדה שהאלבום הצליח. בענק. כו־לם קנו אותו.



הייתי בן 10 כשהוא יצא, ואני זוכר היטב שהגרפיטי של "the "wall צויר על כל עטיפת מחברת או קיר רענן. השיר "another brick in the wall" היה ללהיט היסטרי, שסיפק אשליה קלה של אנרכיזם ומרדנות בכל טקס סוף שנה של כל תיכון. ההצלחה הזו גם המאיסה, באופן טבעי, את ההאזנה לאלבום, כי כמה אפשר; וגם הפכה אותו למוצר צריכה המוני שכחובב מוזיקה אתה לא רוצה להיות מזוהה איתו. אחרת, במה אתה שונה מההמון הנבער ששר "ווי דונט ווי דונט" (ותודה ליעקב כהן על החיקוי הבלתי נשכח).

אבל בחלוף השנים אני כבר מתחיל ללמוד את אחת המלאכות הקשות ביותר, בבחינה של יצירת אומנות - ההפרדה בין רעשי הרקע ובין האימפקט המיידי והאישי שלה עליי. וכשאני יושב בחדר האינטימי שלי ומשאיר את העולם בחוץ, רוג'ר ווטרס בדמות פינק חוזר להיות חבר קרוב. ואני מפרש חלק גדול מהביקורת שלו כביקורת עצמית, של אדם המתמודד כל חייו עם שדים שהוא לא יכול להם. זה טרגי במישור האישי, אבל מצע נהדר ליצירה. הרי לא ייתכן שווטרס של שנת 1979 לא הבין את האירוניה של יוצר שמטיף נגד פאשיזם ודיקטטורה, בעודו משתלט באופן כוחני על להקת האם שלו. אפשר לפרש את זה כצביעות, אני רואה בכך בעיקר דחפים שאינם ניתנים לכיבוש. או, אם תרצו, חולשות אנושיות הפרושות לעיני כל.

***

ואלה הרגעים ב"החומה" שמצליחים להמס אותי כל פעם מחדש. הקטעים היותר אינטימיים, שבהם הנשמה של ווטרס, מצולקת מסיפור חיים שלא מפסיק לרדוף אותו לעולם, חשוף לחלוטין. מדובר ב"mother", שבו דיוויד גילמור מגלם את האם הדאגנית והחונקת; "don’t leave me now", שבו יצר ההרס העצמי של פינק/ווטרס מביא לקץ נישואיו; "nobody home", שיר שכולו כאב על חוסר היכולת לתקשר עם האחר; וכמובן "comfortably numb" - אחד השירים היחידים באלבום שהולחן בידי גילמור, כולל סולו הגיטרה האגדי. וכך, 40 שנה אחרי שיצא "החומה", אני סוף־סוף יכול להקשיב לו ולהתרגש ממנו באמת. בלי בושה או נקיפות מצפון.