שמוליק קראוס שינה לי את החיים. לא כמליצה, או כאמירה נרגשת של חובב מוזיקה. המפגש איתו אשכרה השפיע על מהלך חיי. בסוף שנות ה־90 הייתי עורך דין צעיר ופעור, והתחלתי לכתוב ביקורות על הופעות במקומון ירושלמי. סוג של עיסוק צדדי לנשמה, כמו שהקפדתי לספר לעצמי. ואז, מנהל “הצוללת הצהובה" שכנע אותי לראיין את קראוס, כקידום להופעה עתידית שלו במועדון. העורך שלי במקומון היה סקפטי. “אם ייצא מזה משהו, נפרסם", הוא אמר בחמיצות, “אבל לא מבטיח כלום. הבנאדם גמור".
עליתי בחיל ורעדה לדירה המיתולוגית ברחוב טרומפלדור בתל אביב, וארבע שעות מאוחר יותר ירדתי עם קלטות עמוסות בכל טוב. קראוס היה במיטבו. ירה לכל עבר, דיבר בפתיחות מוחלטת והתמסר לכל חיטוט אזוטרי בביוגרפיה שלו. הראיון הפך לכתבת שער, המקומון מיהר להציע לי חוזה ובתוך חודשים ספורים עזבתי את המשפטים והפכתי לעיתונאי במשרה מלאה. מה שבסתר לבי ייחלתי לו מלכתחילה. יכול להיות שזה היה קורה גם בלי הציטוטים של שמוליק (“מי היה אריק איינשטיין בלעדיי? אני עשיתי ממנו גבר"). אבל היה שם משהו יוצא דופן, במפגש בין חובב וחולם מוזיקה ובין אגדה מהלכת, שיצר איזשהו מפץ.
לא פלא ששמוליק קראוס נמצא אצלי הרבה במחשבה. עד היום. אבל הוא היה מהפכן לא רק בחיים הפרטיים והקטנים שלי. קשה לדמיין את המוזיקה הישראלית, ובעיקר הרוק הישראלי, בלי קראוס. המלחין הגדול ביותר שהיה פה, לטעמי, ואומן שגם בכוח האישיות שלו הזרים חספוס מבורך למוזיקה האובר־מנומסת שנוגנה כאן לפניו. כן, וגם לעורקים של אריק איינשטיין.
הדיון על הפער בין גדולתו המוזיקלית של האיש ובין אישיותו השנויה במחלוקת נוהל כבר רבות, כולל על ידי. אבל אני חושש שבאופן כללי, הצד השני של המשוואה ניצח. בתודעה הישראלית הנוכחית יותר אנשים יחשבו על קראוס כעל “זה שהרביץ לג'וזי" מאשר “אחד מגדולי המוזיקאים שלנו". מה שהופך את הספר החדש עליו שיצא לאחרונה, בידי חנה קופלר - בת זוגו מאז סוף שנות ה־80 ועד מותו - לחיוני במיוחד.
לא מדובר בביוגרפיה, ולכן אין כאן מראש ניסיון לנתח את תחנות חייו המורכבות ואת אישיותו המסוכסכת. אגב, ביוגרפיה כזו ממש משוועת להיכתב. הספר (שנקרא “שמוליק קראוס") הוא סוג של אלבום מוזיאלי, שסוקר את דרכו המקצועית של קראוס לאורך חייו, באמצעות מרקם מרשים במיוחד של צילומים ישנים, מאמרים, מילות כל שיריו, תווים שלהם, סקירת האלבומים וכו'. מעין תערוכה המוגשת בפורמט של ספר עב כרס (ולא במקרה. קופלר היא אוצרת נחשבת בעולם האומנות הישראלי).
העיון בספר, שבנוי באופן כרונולוגי, הוא מסע מרתק גם לאישיותו יוצאת הדופן של קראוס, אבל גם להיסטוריה ישראלית מאוד. זה מתחיל מאילן היוחסין. קראוס היה שילוב של אורפלים, שחיו בשכונת נחלאות בירושלים, עם יוצאי גרמניה ומשפחת אריאל - מהמשפחות היחידות שלא עזבו את ירושלים מעולם, גם אחרי החורבן. אביו משה היה נהג של חברת האשלג בים המלח, וקשר קשרים חמים עם אנשי קיבוץ בית הערבה. זיכרון של שמוליק שהפך לשיר המיתולוגי “בית הערבה" בשנות ה־60. ההמשך מתרחש בחיי הלילה המתהווים של המדינה הצעירה, כולל “בר שבע", שקראוס הקים בבאר שבע, וממריא בסיפורי הבוהמה התל אביבית החל מאמצע שנות ה־60, ששמוליק היה מגיבוריה.
כל אלה מתועדים היטב בצילומים נדירים ובטקסט רץ שכתבו קופלר וערן ליטווין. בייחוד מדהים לראות עד כמה אנשי התרבות של אז היו מרוכזים באותם מקומות ממש (או בקיצור, "כסית"), כפי שעולה מצילומים קבוצתיים של קראוס, קדישמן, אורי ליפשיץ, אריק לביא, אורי אבנרי ועוד ועוד. ועד כמה העידן ההוא היה הרבה יותר קבוצתי ופחות אינדיבידואלי מזה הנוכחי. ועדיין, עיקר הדגש בספר - ובצדק - הוא על היצירה עצמה. כל שיריו של קראוס, כולל אלה שזכו לגרסאות באנגלית - מובאים כאן, בצירוף תווים ורשימת קרדיטים מפורטת וראויה. כך יאה לאיש והמהפכה.
על הסכין:
1. "Line of duty", שמשודרת בכאן 11 תחת השם “שחיתות", היא לטעמי סדרת המשטרה הטובה בעולם. העונה הרביעית שלה, שעלתה עכשיו בנטפליקס, היא משובחת במיוחד הודות לטנדי ניוטון הנפלאה, שמגלמת חוקרת משטרה שאפתנית הנחקרת בידי היחידה לחקירת שוטרים (שסביבה בנויה הסדרה). טלוויזיה אנגלית במיטבה.
2. “האהבות של אדם שארפ" מאת גרהם סימסיון, האוסטרלי שכתב את “פרוייקט רוזי" המצליח, הוא ספר רומנטי חביב בהחלט, שהדגש המוזיקלי שלו תפס אותי. רומן בין אנגלי ואוסטרלית מתחדש אחרי למעלה מ־20 שנה, כשהפסקול משחק תפקיד מכריע. ניק הורנבי, שרוחו מרחפת ממעל, עושה זאת טוב יותר. ועדיין, כיף לקרוא.
3. “שלושה זרים זהים", סרט הדוקו שעלה עכשיו בסלקום טי־וי, זכה להצלחה גדולה כי הוא גם מביא סיפור ספציפי מדהים באמת, על שלישיית אחים שהופרדו אחרי הלידה והתאחדו מחדש בבגרותם, אבל גם עוסק בנושא רחב והרה גורל. יחסי הגומלין בין סביבה ותורשה. בלי ספוילרים, צפיית חובה שתיתן לכם זווית חדשה בסוגיה.