זה היה עניין של זמן עד שאלבי, הבן החדש (עוד לא בן שלושה חודשים) של עברי לידר יוזכר במהלך ההופעה. זה קרה די מהר, אחרי שלושה שירים בלבד, כשהוא חשף: "זו הופעה סופר מרגשת בשבילי כי זו ההופעה הראשונה מאז שחזרתי מאלבמה, מאז שאלבי נולד. חלמתי על הרגע הזה". ניתן לשמוע בקולו של לידר את הציפייה הארוכה לחזור לבמה. גם אנחנו אמנם התגעגענו כבר ללידר, אבל לא ציפינו למופע שכזה.
המופע התרחש אמש בהאנגר 11 בתל אביב. באיחור ישראלי אופייני של חצי שעה, לידר עולה - מלווה בפירוטכניקה מרשימה של תאורה צבעונית, וידאו-ארט (מהמושקעים שראיתי!), להקה מוכשרת ודומיננטית ואנרגיה כללית של מסיבה - ואז הוא מתחיל: יורה עלינו להיט אחר להיט, לא נותן רגע להתאקלם.
החידוש המרכזי בהופעה הוא העיבודים המיוחדים שניתנו ללהיטים שמוכרים לנו כבר שנים רבות, חלקם סומפלו עם להיטים ענקיים אחרים: בין אם "תמיד אהבה" בשילוב You Used to call me on my cellphone, "מוגזם" ו" "Love Yourself של ג'סטין ביבר או גירסת מיקס מטריפה של "אדוני" (עברי זרק קריצה על הרלוונטיות של השיר לימים אלה - מישהו אמר ביבי?).
מלבדם, כמעט כל שירי הפופ-רוק הקצביים נצבעו בגוון אלקטרוני כזה או אחר ובוצעו כטראקים במסיבה - כשהקהל עומד על הכיסאות ומנפנף בידיים לכל עבר: "מזל טוב ישראל", "פרחה במרצדס", "ניסים" ועוד. לידר לא שוכח את תפקידו גם כפרפורמר מרגש וגורם לנו ללחלוחית קלה ב"מישהו פעם" ו"זכיתי לאהוב" - בגרסה יפהפייה על הפסנתר - מזכיר לנו שמלבד הפרפורמר, הזמר והטאלנט שהוא - הוא גם יוצר משובח שיצר מנגינות יפהפיות אשר חקוקות היטב בנרטיב הישראלי.
למען האמת, עברי לידר עלה עלינו. עוד ב-1997, כשהוציא את הסינגל הראשון ונכנס לפסקול הישראלי (ממנו לא יצא כבר יותר מעשרים שנה), הוא פשוט הבין מה אנחנו אוהבים. הוא גדל איתנו, התפתח מוזיקלית והתאים את עצמו לכל סגנון או חידוש שתפס את תשומת לבנו. מהבלדות המתוקות, דרך שירי הרוק הבועטים ועד עצם היום הזה - בו כל שיר (מעומר אדם ועד קרן פלס) נוגס בז'אנר האלקטרוני, לידר מתאים עצמו (והיה מהחלוצים במיינסטרים לעשות זאת) ויוצר את המופע הזה: להיטים בני יותר מעשור שנצבעים בגוונים אלקטרוניים מחשמלים. אלה הופכים את מה שיכל להיות מופע נוגה ומשעמם למסיבה אנרגטית של שעתיים שלמות.
רגעי שיא נוספים בהופעה נרשמו כשלידר העביר את "הכוס הכחולה" עמוק בקהל, מפלרטט בנונשלנטיות עם המעריצים (ובעיקר המעריצות) המאוהבים, וב"מרי לנצח" כשהבמה נשטפה בצלילים מזרחיים - אלקטרוניים משכרים, מזכירים שלפני עשרים שנה היה קצת פחות מקובל לצרוח את מילות השיר - "אני בעצם בחור", שמעביר לילה עם בחור אחר.
ההופעה מסתיימת בדקות ארוכות של מסיבה, בניצוחו של דיג'יי תומר מייזנר, איתו יצר לידר את המופע, והם מבצעים מיקסים נוספים (ביניהם באופן מוזר - שוב את 'זכיתי לאהוב' שכבר שמענו בתחילת המופע) וגורמים לקהל, שרובו בטווח 35-45, פיזית לא לרדת מהכיסאות עליהם הם עומדים.
לא קל לחשוב על נקודות לשיפור בערב שכזה. למרות זאת, בסיום המופע - קשה שלא לתהות על שני דברים מרכזיים: ראשית, למה להגדיר מופע שכל מהותו קצב וביט אלקטרוני כמופע ישיבה? מאות הכיסאות שפוזרו באולם לא היו אלא מכשול שהניא אנשים מלהגיע לקדמת הבמה או שימש עבורם כהגבהה בלבד. אם מאחורי ההחלטה עמד החשש שהקהל לא ירקוד מספיק, או יתעייף כבר בהתחלה - אין ראייה טובה יותר מהערב הזה כדי להיווכח בטעות. שנית, האם בערב כל כך מושקע ומאובזר, שהמחיר לכרטיס היה בהתאם (139-225 ₪), אנחנו לא ראויים לאורחים קצת יותר משמעותיים מזוכת תכנית ריאליטי שלא זוכרים שהתקיימה בכלל (עמית שאולי, זוכת The Voice, שהצטרפה לביצוע "נסיכה שלי")? עם כל הכבוד לעיבודים המיוחדים והמקוריים שהושמעו הערב, אין כמו תוספת של קול שונה ומרענן של אמן נוסף כדי לתת טוויסט חדשני לביצוע מוכר.
לסיכומו של ערב, עברי לידר מיצב עצמו באופן סופי כאחד מהיוצרים המופלאים והבולטים בישראל. אם נעזוב את הנקודות לשיפור: הוא כובש, הוא מוכשר, הוא חתיך ועכשיו הוא אפילו גם אבא - מה עוד אפשר לבקש?