"האם יהודי יכול להיות שיכור? תל אביב ‘הקטנה’ – האם באמת הייתה כזו? ואיך נראה הרחוב במסחה? מה הקשר בין אבירי השולחן העגול ליקבי ראשון לציון ובין הדרך לאילת לקולחוז יהודי בדרום אוקראינה? היכן נמצא הגן הקטון שבו גדל היקינתון? מיהו ‘התוכי יוסי’ ומהי ‘תוגת המאירי’?".

דומה שדי בשאלות אלה, הפותחות את הכתוב על גב הספר “שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי", שהופיע בימים אלה בהוצאת “עם עובד", כדי לגרות את הסקרנות כלפיו. אם יגיע הספר לידיכם תגלו גם איזה שיר עברי התגלגל לאחד מסרטי “אינדיאנה ג’ונס", ואף יתחוור לכם מה למגיפת הפה והטלפיים ול"טנגו כפר סבא", העמוק והמתייפח.

מחבר הספר, פרופ’ דוד אסף (64), הוא היסטוריון חברתי המשמש מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בתולדות יהודי מזרח אירופה ובתרבותם. כמעשה אינדיאנה ג’ונס, פרופ’ אסף צולל אל קרביו של הזמר העברי כדי לדלות משם בחדווה מטמונים מפתים, שאחריהם הוא תר מאז ילדותו, שבה נהג לכתוב במחברת בית הספר מילות שירים ששמע ברדיו.

עם זאת, אסף לא כתב על שירים עד שלפני כמעט עשור הוציא עם חברו, המאייר נעם נדב, את הספר “שירי המגילה" של המשורר היידי איציק מאנגר. בהמשך החל לכתוב על שירים אחרים במדור “גלגולו של ניגון", ששיבץ בבלוג שלו “עונג שבת", כשההיסטוריון שבו משתלב עם אהבתו לזמר העברי.

“’שיר הוא לא רק מילים’, כפי שנקרא שירו של דידי מנוסי ששר אריק לביא, איננו רק טקסט העומד בפני עצמו, אלא גם תעודה תרבותית שיש לראות אותה בהקשרים היסטוריים הרבה יותר רחבים", אומר פרופ’ אסף. “במילים אחרות, זו מעין קפסולה שמתוכה מתפרצת תמונה של תקופה המכווצת לתוך שיר".

רבים מהשירים אפשר לראות כמעין מסמכים היסטוריים גם אם אין בהם מחויבות לאמת ההיסטורית, לדברי פרופ’ אסף, וצריך לדעת לברור את המוץ מהתבן. הוא מודה שאגב כך במסעו אחר גלגולי השירים נדרש לא אחת להיות גם מעין בלש־של־תרבות, שמנפץ שוב ושוב את התווית של "עממי", המודבקת לא פעם במקום שמות המחברים האמיתיים של שיר.

את מסענו בין שירים הנסקרים בספר אני מעדיף לפתוח בשיר שיש לי חיבור נוסטלגי־אישי אליו. עיירתי בלז’ היה אחד משירי היידיש האהובים ביותר על אמי עליה השלום. שנינו האמנו כל השנים שהשיר שכה ריגש אותה מתייחס לבלז, העיירה החסידית הקטנה הסמוכה לעיר לבוב, כיום מהערים הגדולות באוקראינה.

בספרו מוכיח פרופ’ אסף כי בלז הוא שיבוש של בלץ, עיר בצפון מולדובה, בעבר בתחומי בסרביה: “הטעות נולדה בהצגה ‘שירו של הגטו’, שהועלתה בניו יורק ב־1932. כעת, תשאל מה למחזאי של אותה הצגה, ויליאם סיגל, שהיה יהודי מליטא, למחבר מילות השיר ג’ייקוב ג’ייקובס, שהיה יהודי מהונגריה (וכתב עם שלום סקונדה את “ביי מיר ביסטו שיין", להיט הענק של האחיות ברי) ולמלחין השיר אלכסנדר אולשנצקי שבכלל הגיע מאודסה, ובכן, לגבי בלז או בלץ, באזכור שלה רצו לעשות כבוד לכוכבי אותה הצגה, איזה קרמר וליאון גולד, ילידי בלץ. ואני? אני תוהה כעת איך אמי המנוחה הייתה מגיבה לו ידעה שהשיר האהוב עליה לא היה על העיירה שהכירה".

לדברי פרופ' אסף, טעויות הן צרה לא נדירה בשירים. כזה היה גורלו של השיר “הורה מחודשת", כפי שקרא לו מחברו יעקב אורלנד, שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו “רב הלילה" (או “רב שירנו"). רבים שרים בטעות “רד הלילה", בידיעה שהלילה יורד ומתוך אי־הבנה ש"רב" כאן הוא במובן של מרובה, כלומר כשהלילה בשיאו.

טעות נוספת נקשרה בשיר הזה, שאותו כתב אורלנד בן ה־19 ב־1933 לצלילי מנגינה של חסידי בויאן ששמע מאביו אשר נמנה עמם. רבים שוגים כשהם שרים “כי עוד נמשכת השלשלת" מתוך מחשבה מוטעית שהכוונה לשלשלת הדורות, תוך התעלמות מהנוסח של אורלנד “כי עוד נמשכת השרשרת", דהיינו שרשרת הרוקדים במחול ההורה.

שירי שתייה

פרופ' אסף מקדיש בספר פרק לאהבת היין של יהודים חרף האמרה הידועה ביידיש – “שיכור איז א גוי" (שיכור הוא הגוי). הוא מתייחס לשיר העממי שבו שרים “כשנמות יקברו אותנו/ ביקבי ראשון לציון". למה דווקא שם? מסתבר שהשיר הוא גלגולו של השיר הצרפתי “אבירי השולחן העגול" (שהמתרגמת הבלתי צפויה שלו היא משוררת הילדים מרים ילן־שטקליס). בשיר הזה ובאחרים מביעים אוהבי הטיפה המרה את משאלתם להיקבר במקום שבו היין בהישג יד. ואם לא ביקב, אז היכן?

אחד המקומות שבהם אהבו לשתות יין ולא מעט היה קפה “כסית" ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אליו נקשר השיר “שני חברים" (“היה היו, היו שני חברים/ אחד רב־טוראי, שני חייל פשוט"). שנים ייחסו את הגרסה העברית של שיר החיילים הרוסי הזה לשחקן הבימה הדגול אהרן מסקין, שכטוב לבו שם ביין פרץ בשיר שזכר משירותו בצבא האדום, בטרם היה ממייסדי הבימה, ואלתר על המקום מילים עבריות. בנו, השחקן והבמאי אמנון מסקין, שלל גרסה זו באחרית ימיו וטען שהיה זה אלתרמן, שבשבתו עם אביו שרבט את הגרסה העברית.

לנוכח ההשפעה העצומה של הזמר הרוסי על הזמר העברי, נדיר סיפורו של השיר “קומה אחא", שעשה את הדרך ההפוכה מהארץ לברית המועצות. את שיר ההורה הזה חיברו המשורר יצחק שנהר, מי שכתב בין השאר גם את מילות “שדמתי" ו"מה אומרות עינייך", והמלחין שלום פוסטולסקי מעין חרוד, שלחנו הנלהב עמד בסתירה לאופיו המופנם.

פוסטולסקי זה לא חלם שהצלילים הכה ארצישראליים שלו יישמעו ברחבי ברית המועצות, מהדהדים מהסרט “מחפשי האושר". היה זה המלחין היהודי־רוסי הנודע איסאק דונאייבסקי, שאחד מלחניו מוכר בארץ כ"רנה, אני אוהב את השמיים", שניכס את “קומה אחא" לעצמו בהלחנת פסקול אותו סרט. עלו השערות שונות כיצד התגלגל השיר עד אמא רוסיה. היו שנטו לתלות את הקולר בחברי קבוצה מ"גדוד העבודה" שירדו לשם. אבל האמת כנראה הייתה אחרת. היה זה המלחין היהודי־רוסי זינובי קומפאנייץ, שחי בארץ בשלהי שנות ה־20 של המאה הקודמת, ובשובו למולדתו נטל עמו את השיר המלהיב.

הרוח החסידית של שיר ההורה הזה גלגלה אותו לא רק לסידורי התפילה, אלא אפילו להוליווד. מלחין הסרטים היהודי־אמריקאי ג’רי גולדסמית כלל אותו במוזיקה של הסדרה “מצדה", והבמאי סטיבן שפילברג גייס להקת בללייקות לנגינת הלחן בסרטו “אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח".

ואם הזכרנו את “רנה, אני אוהב את השמיים", השיר נכלל במופע “תל אביב הקטנה" ב־1959, שאותו יצרו חיים חפר ודן בן־אמוץ, וכוכביו היו רחל אטאס, יוסי בנאי, אבנר חזקיהו ויונה עטרי. במופע נוטף הנוסטלגיה, שהועלה לרגל יובל לעיר העברית הראשונה, הושמע גם השיר “טיטינה ואפרים", גרסה מגוירת של חפר לשיר צרפתי, שצ’רלי צ’פלין שר (בג’יבריש) ורקד אותו בווירטואוזיות בסרטו “זמנים מודרניים".

במרכז המופע עמד השיר “תל אביב הקטנה", שבו החיה חפר את העיר, שעם למעלה מ־100 אלף תושבים כבר לא הייתה כה קטנה. פרופ’ אסף מאיר מושגים ושמות המוזכרים בו, כמו משקה ה"ברד" הצונן, עץ הג’ומס (עץ השקמה), גמלים בקינג ג’ורג’, הרכבת שעברה ביהודה הלוי והירח שנישא מעל גימנסיה “הרצליה".

רכילות מהמושבה

במעבר חד נעבור אל “טנגו כפר סבא" מאת נתן אלתרמן ומשה וילנסקי, מענקי הזמר העברי שנולדו ב־1910 בוורשה. הרקע לשיר, שנכתב ב־1946 לתיאטרון לי־לה־לו ומוכר בזכות ביצועה העוצמתי של רחל אטאס, היה מגיפת הפה והטלפיים שפרצה ברפתות בארץ ו"מסכנת את משק החלב העברי", כפי שנכתב בעיתון “דבר" דאז.

הרכילות מכפר סבא, שהייתה בימים ההם מושבה, הגיעה בנסיבות לא ברורות אל אלתרמן. במרכזה עמד סיפור אהבה בין צעירה מקומית, שעבדה ברפת המשפחתית, לבין צעיר מרעננה השכנה. אביה שלל את הקשר בין “רומאו ויוליה" מהשרון בתואנה שאל לבחורה כה יפה ומוכשרת להתחתן עם איזה בחור חקלאי, כאשר לדעתו יאה לה פקיד או מנהל חשבונות, ככל הנראה בין המקצועות היוקרתיים באותה תקופה. סוף הסיפור היה עצוב: הם בכל זאת נישאו, אבל נישואיהם לא ארכו זמן רב. הבחור מצא את מותו בהתקפת מסתננים, וכעבור מספר שנים ארב אותו גורל לחותנו, שבינתיים התרצה.

“ערב במסחה" הינו מהשירים היפים ביותר שכתבו חיים חפר וסשה ארגוב ללהקת “התרנגולים", שביצועה שובה הלב שם את המושבה כפר תבור על המפה. חפר מפליא לשחזר את האווירה מפעם, אך כבר ב־1976, כשראיינתי את בני המייסדים, הבנתי שאין לקבל את הכתוב בשיר כתורה מסיני, כי דמויות המוזכרות בו כמו מוטל פרדקין ש"הרים את הפרד של נח כמו היה זה אפרוח" וקורקין, בן למשפחת גרים, היו בני מושבות אחרות. אגב, נכתב על אותו קורקין שלא היו לו פיננסים, קרי כסף, ולרבקה הביא כל יום שק מראנסים (שיבוש של המילה ביידיש "מאַראַנצן" שפירושה תפוזים). כלומר, החרוזים לפני הכל.

“השיר הזה מראה שאין לקחת שיר כמסמך היסטורי ויש לבדוק מה נכון ומה לא", אומר פרופ’ אסף. באשר ללחן, כשחפר כתב את השיר, ככל הנראה חשב על “שיר חוטבי העצים" מתוך הסרט “שבע כלות לשבעה אחים", כמניין “התרנגולים". כשחברי הלהקה ניסו לשיר לפי מנגינת הסרט, זה לא צלח. ארגוב הוטל למערכה וחולל נפלאות.

ראשיתו של שיר אחר של חפר, “הי דרומה" (לאילת), ב"הי דז’נקויה", שיר על קולחוז יהודי בדרום אוקראינה, שממנו התגלגל לשיר על אילת שתחילה נקרא “בדרך לעקבה". כשחפר הגיע עם להקת הצ’יזבטרון, שעליה פיקד, לביקור במחנה המעפילים בקפריסין, הוא התרשם מיכולותיו המוזיקליות של המעפיל מאיר נוימן (נוי) והבטיח לו שיהיה האקורדיוניסט הבא של הלהקה. וכך היה: נוי צורף ללהקה, עם שחרור הנגב יצא איתה דרומה לאילת ושמע את החבר’ה מזמרים את שירו של חפר בלחן הרוסי דנן וטען שהמעמד ההיסטורי של שחרור הנגב ראוי שיכובד בלחן מקורי. אמר ועשה. הלחן שלו, עם הדהוד מסוים ללחן הרוסי, נכנס לפנתיאון, כשבאותה הזדמנות המיר חפר את עקבה באילת.

לא שכחנו את התוכי יוסי, המככב בשירו של המשורר והשחקן אברהם חלפי, שמיקי גבריאלוב כה היטיב להלחינו. לחלפי, שהיה איש בודד למדי, הייתה משיכה לתוכים. זה ידוע. אך מה לכך ולתוגתו של חברו, המשורר אביגדור המאירי, מחבר השיר “מעל פסגת הר הצופים"? מסתבר שכחברו של המאירי, ידע על ילדותו הקשה בגולה ונתן רמז לכך בשיר. אסף מביא בספר הקדשת תודה מחלפי לחברו: “לאביגדור המאירי, משוררי היקר, שאת שמו שיבצתי כאבן־חן ב’שיר על התוכי יוסי’. על יוסי זה אני חייב תודה לו, כי הוא יוסי שלו ולא שלי’ – א. חלפי".

נסיים עם “פזמון ליקינתון", מהשירים היפים והמוקלטים ביותר בזמר העברי. הפרח הלבן צמח בגינת הבניין ברחוב ארנון 15 בתל אביב, שבו גרה לאה גולדברג. היה זה בינואר 1940, כשזמרת הסופרן מרים סגל הוזמנה לשיר בליווי הפסנתרנית רבקה גוילי בתוכנית רדיו לט"ו בשבט ב"קול ירושלים". כשהתבקשו לשלב שיר שיתאים לחג ולא מצאו, פנתה גוילי לשכנתה לאה גולדברג. למשוררת היה שיר על יקינתון שהתאים בול. כבר בדרכה הקצרה לביתה, הזדמזם בראשה של גוילי הלחן שיהפוך למוכר. והמקצב הפנטטוני של השיר, שנשמע כלקוח מאי שם במזרח הרחוק? – “בבורותי חשבתי שיקינתון זו מילה... סינית", הודתה גוילי, שבשירים אחרים שהלחינה לא הצליחה לשחזר את הצלחת “פזמון ליקינתון".