"הקהל שבא להופעות שלנו מגיע מכל הקשתות, הגילים והגוונים. הקהל לא תמיד יודע למה הוא מגיע. יש כאלה שקוראים כמה מילים בפרסומת, וישר חושבים שמדובר במופע שאנטי באנטי. ברגע שמגיעים להופעה, מקבלים הלם תרבותי. מצד שני, יש גם אנשים שמבינים במוזיקה, מכירים את הנגנים הנפלאים שלנו ובאים לשמוע משהו איכותי", אומר גיל רון שמע, מייסד ומנהיג ההרכב "דיוואן הלב", שיככב בפסטיבל "זמן פיוט" (22־10 בפברואר) התל־אביבי, במרכזו - פיוטים ממסורות ישראל השונות, עתיקים לצד פיוטים בני זמננו. רון שמע והדיוואן יופיעו בפסטיבל לצד שולי רנד, ברי סחרוף, יוני רכטר, דניאל זמיר, שי צברי, מאיה בלזיצמן, מורין נהדר, אלון עדר, אסתר רדא, נרקיס, אלדד ציטרין ועוד.
בנוסף לרון שמע, חברים בדיוואן אלון אמנו קמפינו, יאיר צברי, ליאת ציון, ארז מונק ורני לורנץ. בפסטיבל יארח ההרכב שני מוזיקאים שישתלבו במעגל המוזיקלי: אמיר בר דוד (להקת "אנא עארף") והמוזיקאי הטורקי מומין ססלר. "מומין הוא מאסטר גדול מאיסטנבול ונחשב לאחד מגדולי נגני הקאנון בעולם", מספר רון שמע. "הוא הולך ללהט, לנגן ולאלתר על השירים שאנחנו נשיר. הוא חבר נפש שלנו ומחובר למסר שקיים מאחורי 'דיוואן הלב', שנותן בעצם קונטרה לחומרנות ולאיבוד הדרך שהקדמה צופנת בחובה".
"דיוואן הלב" נוסד ב־2003 על ידי רון שמע ואמנו קמפינו. "אלון הוא חבר נפש שלי, וגם פסיכולוג ומוזיקאי על", מציין רון שמע. "באותה תקופה שנינו עסקנו בצד המרפא, הקהילתי והמקודש של המוזיקה, הרבה לפני שזה הפך להיות טרנד טיפולי, או שיחת סלון נפוצה. הרעיון היה ליצור מעגל שירה, מעין ממד שבו המוזיקה מאחדת קהל אקראי, והופכת אותו לקהילה. זה משהו שהבאנו מתוך מפגשים שקורים בהודו. מקומות שבהם המוזיקה היא חלק מפולחן, וזה התחבר לנו לכל המוזיקה המסורתית הישראלית, וכל מה שקשור לעולם הפיוטים. הקהילתיות הזו מתקיימת באופן קבוע בימי סליחות בבתי הכנסת הספרדיים, והפולחן הדתי הזה מאפשר למוזיקה להרפות אותו וליצור תודעה שבטית".
איך אתם בוחרים את הרפרטואר?
"יש לנו הווי משלנו בתוך החבורה, שבו אנחנו חולקים את המוזיקה ומנגנים סביב מדורות, במפגשים ובחזרות. בשנים האחרונות, בגלל שכולנו הקמנו משפחות ופנינו לקריירות אחרות, הדיוואן הפך למפגש מקודש שלנו סביב מוזיקה. הטקסטים שלנו קוראים לבן אדם לעזוב הכל ולהצטרף לאיזושהי תודעה, קוראים לאהבה ושלום, וגם מבטאים כאבו של אדם בדרך הרוחנית שלו. החומרים נבחרים לפי אמת פנימית של חברי הדיוואן. זה גם קשור לזהות המזרחית הישראלית המתחדשת".
תסביר.
"יש בשנים האלה תחושה שבאנו הביתה אחרי שנים של גלויות. מעין אתנחתא כזו, שמתחיל להיווצר כאן הצליל והסולם הישראלי, בין מועדון מוזיקה, היכל התרבות ובית הכנסת הספרדי. הדיוואן נמצא בין כל המקומות האלה. אנחנו מאוד מושפעים גם מהמוזיקה התימנית והפיוטים התימניים. חלק גדול מהרפרטואר שלנו נוגע גם בזווית הזו וגם בזווית הירושלמית האנדלוסית, אבל גם בפיוטים שבאים מצפון אפריקה ומהמזרח".
יש לך הסבר להשתלטות הז'אנר הדתי על המיינסטרים הישראלי?
"זה נובע מחיפושי זהות מאוד עמוקים, שנוצרו על רקע קשיי היומיום ומצוקת החיים באזור מלחמה, וכלכלה שמתרסקת כל שנתיים. בציונות יש גזענות. התרבות היהודית העברית היא תרבות מזרחית. אלא שכל מה שקרה עם השואה, הציונות, והקרבות הפנימיים מי ינהיג את הצביון הישראלי החדש, גרמו גם למוזיקה לקבל חבטות. החבטה הכי רצינית נפלה על עולם הדת. לכן יש היום זיקה דתית למוזיקה העכשווית. אין תפילה בלי מוזיקה, והאמא של התורה היא הצליליות. אנחנו ממשיכים לעבוד וליצור כל הזמן חומרים חדשים. בין אם זה בתוך החומרים המסורתיים, שזוכים לעיבודים משלנו, ובין אם אלו יצירות חדשות. במשהו מחודש יש גם משהו מקודש".
"דיוואן הלב" – מעגל שירת רבים – תפילה ב־360. 13 בפברואר, חמישי, 21:00, אודיטוריום מרכז ברודט, תל אביב