בעשרה באפריל 1970 הודיע פול מקרטני במסיבת עיתונאים על החלטתו לעזוב את הביטלס. ובכך העניק חותמת רשמית לפירוק של הלהקה הגדולה ביותר בהיסטוריה. היום, כשאנחנו מציינים 50 שנה למועד הזה, הוא עשוי להיראות כמו אירוע נקודתי וטראומטי. רעידת אדמה ממש. אבל בזמן אמת, זה היה רק אקורד סיום עגום לתהליך מתמשך ומדכא במיוחד, שבו הלך ונפער בור גדול בין המותג ביטלס, שהוסיף לייצר אלבומים ולהיטים, ובין הלהקה עצמה, שכמעט לא התקיימה בפועל. לפחות במובן הלהקתי של המילה.
למעשה, השנתיים האחרונות של הביטלס, אף על פי שהניבו כמה יצירות מופת, התאפיינו מבחינת היחסים בין חברי הלהקה כמעט בהפך המוחלט ממה שהמותג ייצג בעבר: חברות, תמימות ואהבה. בסדרת הדוקו על הביטלס, "אנתולוגיה", שיצאה באמצע שנות ה־90, הסביר רינגו סטאר שהפירוק של הלהקה, בדיוק כמו גירושים בין בני זוג, לא קרה ביום אחד. קדמו לו חודשים ושנים של כאב וסבל. וזה כנראה התיאור המדויק ביותר לסופה של הלהקה ששינתה את פני המוזיקה. אבל מה היו אותם קשיים בחיי הנישואים, אם נדבק במטאפורה של רינגו, שהביאו לגט?
מה עשתה לכם יוקו
ההסבר העממי והרווח ביותר הוא, כמובן, יוקו אונו פירקה את הביטלס. אונו, אומנית יפנית שהייתה מבוגרת מלנון בשבע שנים וחצי, פגשה בו בתערוכה שלה בלונדון ב־1966, ושנתיים מאוחר יותר הם התאהבו, דבר שהביא לגירושיו של ג'ון מסינתיה. הסיבה לכך שיוקו הואשמה בכך שגרמה לפירוק הביטלס הייתה המעורבות העצומה שלה בחייו של לנון, כולל ביצירתו. היא אפילו חדרה לקודש הקודשים של הביטלס, אולפן ההקלטות, בייחוד כשהייתה נוכחת בזמן הקלטת "האלבום הלבן".
קל לדמיין כיצד הופעתה של אישה זרה, שגם לא נהנתה מרקורד מוזיקלי יוצא דופן, בלב העשייה של הלהקה הכי גדולה בעולם, גרמה ללא מעט הרמות גבה. במקרה העדין. אונו הייתה אדם דעתן מאוד, עם השפעה גדולה על לנון. תוסיפו לכך את העובדה שהוא החל לייצר איתה מוזיקה, בהיותו עדיין חבר בביטלס, ואפילו יצא עם אונו לסיבוב הופעות קצר ב־1969 (יחד עם אריק קלפטון וקלאוס פורמן), שוב - בזמן שהלהקה עוד התקיימה באופן פורמלי ולא הופיעה כבר מספר שנים - ותבינו מדוע אונו הפכה לחשודה העיקרית. בעיני מי שלא הכיר את המתרחש מאחורי הקלעים, כלומר מרבית העולם - עד שהיא הגיעה הכל היה בסדר.
רק שבפרספקטיבה של זמן, האישה שמעריצים רבים תפסו כלא פחות משטן הייתה בעיקר קורבן. העובדה שהייתה אישה, ועוד זרה - עם מראה אסייתי חריג - הפכה אותה מראש למטרה קלה ולמושא לחשדנות. אפילו פול מקרטני, שקשה להאשים אותו בחיבה יתרה כלפי אונו, טרח להצהיר כבר מספר פעמים שהיא ממש לא הייתה הגורם לפירוק. "כשיוקו הגיעה, חלק ממנה היה הצד האוונגרדי שלה, הראייה שלה את הדברים", סיפר בראיון לדיוויד פרוסט בסוף 2012, "אז היא הראתה לג'ון דרך אחרת לחיות, שמאוד משכה אותו. זה היה הזמן של ג'ון לעזוב, אבל הוא היה עוזב כך או אחרת".
מקרטני הודה בראיון שהעובדה שאונו נכחה באולפן ההקלטות של הלהקה נתפסה מבחינתו כבעייתית, אבל הדגיש שהיא לא הייתה הגורם לפירוק. יותר מזה, בניתוח בדיעבד, נדמה שהסיפור כמעט הפוך. אונו נכנסה לחייו של לנון בשלב שבו הלהקה כבר כמעט לא תפקדה מבחינה חברתית. ולנון, שהיה זקוק למקור אחר של סמכות ולמשענת רגשית חדשה, מצא אותם בה. כלומר, היא לא גרמה לפירוק אלא בעצם הייתה אחת מהתוצאות שלו. ובאופן כללי, הדרך שבה התרבות שלנו מתייחסת לאונו, עד היום, מלמדת לא מעט על השוביניזם ועל שנאת הזר שעוד נוכחים בה.
מות החיפושית החמישית
אז אם יוקו לא פירקה את הביטלס, מי כן? יכול מאוד להיות שאלה היו הביטלס עצמם. ואם להיות יותר דרמטיים, היה זה מי שמקרטני הגדיר כ"ביטל החמישי", האמרגן המיתולוגי שלהם בריאן אפשטיין. המוות שלו ב־27 באוגוסט 1967, שנבע מערבוב רע של כדורי שינה ואלכוהול ולעולם לא נדע אם היה התאבדות או תאונה, שחרר את כל השדים שאפשטיין הצליח לשמור בכישרון ניכר לאורך השנים. באופן סמלי, כל זה קרה בזמן שחברי הביטלס שהו בצפון אנגליה עם המהרישי, המסע הראשון שלהם כלהקה ללא אפשטיין. והשדים האלה רק הלכו וגדלו.
חברי הביטלס נסעו במרץ 1968 יחד להודו, כדי לתרגל מדיטציה, אבל בתוך זמן קצר רינגו ופול הבינו שהספיק להם וחתכו משם. מה שהחל כמסע הרפתקני, שנועד לקבץ אותם מחדש אחרי הטראומה של מות אפשטיין, ונדמה שגם הצליח בהתחלה, הביא לתחילת הסוף של הביטלס. סוף שהיה בעצם בלתי נמנע.
תחשבו על זה. ארבעה חברי ילדות מליברפול הופכים בתוך שנים ספורות למלכי העולם. רגע אחרי יציאת "סרג'נט פפר", סוף מאי 1967 (כלומר, שלושה חודשים לפני מותו של אפשטיין), הם היו בשיאם, בכל החזיתות. ביקורות משתפכות, מכירות מדהימות והרבה הרבה כסף. כל כך הרבה כסף, עד שלנון קנה כרכרה לבנו ג'וליאן, כאילו היה בן מלוכה, ולעצמו גיוון ברולס רויס.
הצלחה כל כך גדולה היא הרסנית במרקם של להקה, כמעט בכל המקרים. מצד אחד, כבר אין לך באמת לאן לשאוף. המטרה המשותפת, שדרבנה את החברים לשתף פעולה, כבר הושגה. הם הלהקה הכי גדולה בעולם. מהעבר השני, זה בדיוק הזמן להתחיל להתחשבן על קרדיטים, אחרי שניצחתם כקבוצה. והמלחמה הזו התנהלה בשתי חזיתות עיקריות. לנון מול מקרטני, והאריסון מול כל היתר.
ההתעקשות לחתום על השירים הראשונים של הביטלס בקרדיט המשותף "לנון ומקרטני" הפכה למיתולוגיה. וגם ביטאה סוג של חברות ושיתוף פעולה, שמעריצי הביטלס אהבו לאהוב. אבל ככל שהזמן חלף, הקרדיט המשותף הזה הפך לכמעט אירוני לנוכח המתח ההולך וגובר בין השניים. מתח שהגיע לשיאו בהקלטות של "האלבום הלבן". אלבום פנטסטי, אבל כזה שנוצר והוקלט באופן כמעט נפרד בידי חברי הלהקה.
לא רק שהם כתבו את השירים לחוד (רובם בהודו), הם גם הקליטו אותם באולפן באופן כמעט עצמאי, כשיתר החברים משמשים כנגני אולפן מלווים ולא כלהקה אורגנית. באותו זמן ממש לנון יכול היה לשבת באולפן אחד ולהקליט, בעוד באולפן הסמוך נמצא מקרטני ומקליט שיר שלו. כך שהאלבום הזה היה בעצם מקבץ של שירי סולו, שאולי הגורם המשותף היחיד שלהם היה רינגו, שניגן בכל השירים.
א פלא שנמאס לו, גם מהאווירה המחורבנת, והוא הודיע בסוף אוגוסט 1968, באמצע ההקלטות, שהוא עוזב את הלהקה. רינגו בילה שבועיים על היאכטה של פיטר סלרס, מנותק מהעולם, עד שקיבל מברק תחינה מהחברים לחזור. אבל יומיים אחרי שובו (שלווה בעשרות פרחים שקישטו את סט התופים שלו באולפן), ג'ורג' כמעט חיקה את העזיבה שלו. זה היה שיאו של תסכול הולך ומתמשך של האריסון, שהרגיש (בצדק) שכמעט כל הקרדיט הולך ללנון ולמקרטני, שמצדם לא סופרים אותו ואת השירים שלו.
מה שכמעט שבר אותו היה העבודה על השיר "While my guitar gently weeps". הוא נגרר כבר למעלה מחודש באולפן, והאריסון קלט שלנון ומקרטני לא הבינו את הפוטנציאל של השיר ולא השקיעו בו מספיק, כהרגלם. באותו יום הוא עזב את האולפן בסערה, במה שנראה כמו תרגיל רינגו ב'. אבל האריסון לא ברח. הוא פשוט נסע לחברו אריק קלפטון, שכבר צבר אז מוניטין כאלוהי גיטרה, ושכנע אותו לנגן בשיר. עניין חריג מאוד, כשמדובר בביטלס שכמעט ולא עירבו מוזיקאים אחרים בהקלטות. קלפטון אכן נסע לאולפני אבי רוד ותרם את סולו הגיטרה המיתולוגי, שגרם לחבריו של האריסון להעריך פתאום מחדש את השיר (שבצדק פואטי, הפך לאחד מלהיטי האלבום). אבל המשקעים רק הלכו והעמיקו.
פול מנסה להציל הכל
אחרי צאת "האלבום הלבן", כשהנתק בין החברים רק הלך והחריף, מקרטני ניסה להציל את המצב. בתחילת 1969 הוא יזם הקלטה של אלבום חדש ותיעוד שלה בסרט. אבל ההקלטות והצילומים לוו בהרבה מאוד חשדנות ומתח, והשיגו את ההפך המוחלט. חלק מהשירים החדשים התגלגלו שנה מאוחר יותר לאלבום "Let it be", אבל הביטלס כמעט התפרקו כבר בנקודה הזו. דווקא אחרי העימותים הגדולים, והפרויקט היומרני שכמעט התפוצץ להם בפנים, נערך ניסיון נוסף להקליט אלבום, בקיץ אותה שנה, שהתגלגל בסופו של דבר ל"Abbey road". אלבום נפלא, שבדיעבד היה כמו תחושות ההחלמה שחווה פתאום חולה סופני לפני מותו. החברים שיתפו פעולה, כמו שלא קרה כבר שנים, ונדמה שחדוות היצירה חזרה אליהם. אבל זה היה, כאמור, רק ניסיון החייאה. ולמעשה סשן העבודה האחרון של הלהקה, שהתקיים קרוב לשנה לפני מועד הפירוק הרשמי שלה.
חילוקי הדעות בין חברי הביטלס לא נבעו רק מאגו, אלא גם מפערים אמיתיים של טעם ואידיאולוגיה שהתפתחו עם השנים. הבדלי האישיות הניכרים בין החברים, בייחוד בין לנון ומקרטני, שהיו בתחילת הדרך אחד מסודות הקסם שלהם, הפכו לאיבה של ממש. לנון תיעב את הנטייה של מקרטני למלודיות עגולות, על גבול הקיטש, ואת הגישה ה"בידורית" שלו. מקרטני מצדו לא קנה את הפוזה האוונגרדית שלנון החל לאמץ בהשראת יוקו, ואת הפיכתו למטיף למען שלום עולמי, מעמד הפועלים וכו'. אפשר ממש לשמוע את העימותים האלה בגרסתם המוזיקלית, ב"אלבום הלבן", שמחבר בין שירי מקרטני מתוקים כמו "אובלדי אובלדה" וזעם לנוני מחוספס מאזורי "Yer blues".
רגע אחרי הפירוק, ב־1971, לנון הקליט את "How do you sleep", שיר שבו פרק בבוטות צהובונית ממש את כל זעמו המצטבר על מקרטני, כולל שורות כמו "הדבר היחיד שעשית היה 'יסטרדיי'", או "פרצוף יפה יכול להחזיק שנה־שנתיים, אבל בקרוב הם יגלו מה אתה באמת שווה". בשיר השערורייתי הזה ניגן סולו גיטרה לא אחר מאשר... ג'ורג' האריסון. אותו האריסון שבשנותיה האחרונות של הלהקה הרבה לעסוק בחיפוש רוחני ובתרבות ההודית, מה שהרחיק אותו עוד יותר מלנון ומקרטני. הם מצדם הניחו לו להכניס רק שיר אחד עם סיטאר בכל אלבום, כסוג של תבלין.
ואת כל סיר הלחץ הזה חתם רינגו סטאר, שנמצא בקצה שרשרת המזון בלהקה וידע שאין לו סיכוי אמיתי להכניס שירים לקאנון הביטלסי. בדינמיקה כזו, סוף הלהקה היה רק עניין של זמן. ולראיה - ארבעת חברי הלהקה הוציאו אלבומי סולו כבר ב־1970, שנת הפירוק, כאילו רק חיכו להזדמנות. אגב, חלוקת הרווחים על אלבומי הסולו נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד 1974. כך שמבחינה עסקית לפחות, הביטלס עדיין לא התפרקו לחלוטין באפריל 1970.
ביזנס זה לא בשבילכם
ואם בעסקים עסקינן, הרי שגם הם היו גורם מכריע - ומבאס במיוחד - שדחף לפירוק. וגם כאן, הכל מתקשר למותו של בריאן אפשטיין. החור השחור שהותיר האמרגן היהודי הביא את חברי הביטלס להחליט לנהל את עסקיהם בעצמם. ביג מיסטייק. הם הקימו את חברת אפל, שכללה חברת תקליטים מסוג אחר וחדשני וחנות בגדים ענקית במרכז לונדון, שהפסידה סכומי עתק. עובדה שאומנם לא סיכנה באמת את עושרם של חברי הלהקה, אבל יצרה לא מעט מתח. וגם הניעה אותם לחפש אחר מנהל עסקי חדש.
כאן נכנס לתמונה אלן קליין, איש עסקים יהודי אמריקאי ממולח - שלא לומר, תחמן וחלקלק - שניהל את הרולינג סטונס, והצליח לשכנע את לנון בפגישה לילית להפוך אותו למנהלה של הביטלס. לנון גייס את הסכמתם של רינגו והאריסון, אבל מקרטני התקומם. גם מפני שזו לא הייתה יוזמה שלו, כמובן, וגם כי העדיף להפקיד את החשבונות בידיו של לי איסטמן, אביה של לינדה - אשתו הטרייה דאז.
הוא תלה את ההתנגדות הרשמית שלו בכך שקליין דרש 20% עמלה על ההכנסות, במקום 15%, כפי שמקרטני טען שיש לשלם. אבל שלושת חברי הלהקה האחרים לא סמכו על איסטמן, מחשש שיעדיף את האינטרסים הכלכליים של מקרטני, קרוב המשפחה החדש שלו. מאותו רגע כל צד התבצר בעמדתו, מה שהוביל למצב לא בריא - בלשון המעטה - שבו קליין ואיסטמן היו מעורבים שניהם בעסקי הביטלס. בנוסף לכל הצרות, הסכסוך הזה גם הפך לאישי, כשאיסטמן החל לפתח עוינות כלפי ג'ון ויוקו.
השילוב הנוראי של כסף ואגו הלך ודרדר את מצב העניינים, והביא לכך שגם אחרי שהביטלס התפרקו, רשמית לפחות, החברים עדיין היו כרוכים זה בזה מבחינה חוזית. עובדה שהביאה להתדרדרות נוספת במערכת היחסים ביניהם, ואולי גם למות החלום הרטוב של כל חובב ביטלס - איחוד של הלהקה.
וכך, כשמקרטני הודיע על הפירוק ב־10 באפריל 1970, אלן קליין מיהר להכריז שהוא עדיין מחויב לחברת אפל לעוד מספר שנים. מקרטני התעצבן. ואז החליט להאזין בקפידה למיקס הסופי של האלבום האחרון של הביטלס "Let it be" שנשלח אליו לאישור עוד קודם לכן, והוא התעלם ממנו. את האלבום הפיק פיל ספקטור, שהובא בידי לנון וקליין. ספקטור לקח סקיצות שהוקלטו בעבר והעניק להן טיפול טיפוסי של סאונד מנופח ואינטנסיבי.
מקרטני, מחומם גם ככה, תיעב את התוצאה. הוא שלח לקליין מברק ובו דרש לערוך תיקונים בשיר שלו, "The long and winding road". קליין, מצדו, נתלה בשתיקתו של מקרטני אחרי שהמיקס נשלח אליו כביטוי להסכמה, ולא הסכים לגעת בהקלטה אחרי שתהליך הייצור כבר החל. מקרטני הזועם נאלץ לוותר. בראיון שנערך איתו ב־1984 סיפר על תחושותיו באותה תקופה: "היו לי חלומות על קליין רץ אחריי עם מחט, כמו רופא שיניים מטורף. אני הייתי בלתי נסבל. לראשונה בחיי הרגשתי מיותר, זקן ולא מעניין. זאת הייתה פשוט התחושה, האכזבה האיומה של להיות חסר ערך עבור כולם. באמת הייתי גמור בפעם הראשונה בחיי. עד אז הייתי בחור שחצן למדי, זו הייתה הפעם הראשונה שהביטחון העצמי שלי ממש התערער".
בנקודה הזו מקרטני החליט לנסות להיחלץ בכל מחיר מהמחויבות המשפטית שלו כלפי הביטלס. אחרי שאיסטמן לא הצליח לשכנע את קליין בשום דרך משפטית או חוזית, מקרטני פנה ישירות לחברו לשעבר, ג'ון לנון. הוא כתב לו מכתב ובו התחנן שישחררו אותו מהשותפות. לנון ענה לו בתמונה שלו ושל יוקו, עם בלוני קומיקס שיוצאים מפיהם ובהם נכתב "איך ולמה". פול שלח מכתב תגובה עם הסבר, וקיבל מג'ון הודעה שעל פיה אם ישיג את יתר החתימות הוא יחשוב על זה. ובכך מתה היוזמה.
במקביל לכל אלה, האלבום "Let it be" יצא לחנויות (אחרי ההודעה הרשמית על פירוק הלהקה) ולמרות הביקורות השליליות רשם מכירות מצוינות. ולא רק זה. הסינגל שכתב מקרטני, "The long and winding road", זה שהוא כל כך תיעב את העיבוד המוזיקלי שלו, הגיע לפסגת המצעד האמריקאי. אפשר רק לדמיין מה הרגיש באותו זמן מקרטני, שהתחרה בשירים של עצמו עם אלבום הסולו הראשון שלו שבדיוק יצא אז. וכאילו כל זה לא הספיק, העיתונות הבריטית המשיכה לדוש ללא הרף בשאלה - האם הביטלס עומדים להתאחד, ולהפריח ספקולציות על כך שזה עומד לקרות בכל רגע. מקרטני, כאמור על הקצה, שיגר מכתב לעיתון ה"מלודי מייקר", שהיה מראשי הדשים, בזו הלשון: "שק דואר יקר. על מנת לגמול מייסוריו את הכלב הצולע שהוא הסיפור החדשותי שממשיך לגרור את עצמו על דפי העיתון שלכם במהלך השנה האחרונה, התשובה שלי לשאלה 'האם הביטלס יחזרו לעבוד ביחד?' היא לא".
לנון היה המום. דווקא הוא, שבתחילה אמר על מקרטני: "הוא פורש? אני פיטרתי אותו", ניסה לשמור על פתח לחזרה בראיון מאוחר יותר. "אין לי מושג אם הביטלס יעבדו שוב יחד או לא", אמר שם. "זו יכולה להיות לידה מחדש או מוות, נראה מה יהיה. ככל הנראה זו תהיה לידה מחדש". ואז הגיע המכתב של מקרטני ל"מלודי מייקר", שבעצם סגר את הדלת והעמיד את לנון במצב הכי לא נוח מבחינתו - כזה ששמע על המהלך, ולא יזם אותו. את הנקמה הוא הגיש, כאמור, שנה אחר כך, בשיר "How do you sleep".
בסופו של דבר, זה סיפור עצוב מאוד על אהבה שהחמיצה. ועל מוזיקה מופלאה ששינתה את העולם, והפכה בסוף לכלי משחק בידי אנשי עסקים ממולחים. בראיון אחר של מקרטני מאותה תקופה הוא סיכם את המצב באופן יפה וצובט לב: "המסיבה נגמרה, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להודות בזה. אני וג'ון לא שרים הרמוניות כמו ששרנו בעבר. ב'Come together' רציתי לשיר הרמוניות עם ג'ון, ואני חושב שהוא היה רוצה שאעשה את זה, אבל התביישתי לשאול אותו... אנחנו מתחילים להתקשר עכשיו אחד לשני רק כשיש חדשות רעות... כולנו מדברים על שלום ואהבה, אבל אנחנו ממש לא חשים ככה באמת".
בהכנת הכתבה נעזר הכותב בבלוג המוזיקה המצוין "ביטלמניקס"