"מעולם לא חוויתי דבר כה נורא": יהורם גאון על הקריירה, המדינה והקורונה

רגע אחרי שחגג יום הולדת 80, מצא את עצמו השחקן, הזמר ואייקון התרבות יהורם גאון, מתמודד, ככל אחד מאיתנו, עם חלום בלהות שכמותו לא חווה מעולם: הנגיף קורונה. ההופעות הרבות בארץ ובחו"ל בוטלו, צילומי תוכניות הטלוויזיה נדחו, פרויקטים עתידיים הוקפאו, והגעגועים לפגישה עם הילדים והנכדים הולכים וגוברים ככל שעובר הזמן.

"זה נורא מאוד", אומר גאון בתחילת שיחתנו, "קודם כל אני חלק, לא רק מעם, אלא אני חלק מכדור ארץ שלם שנאלץ להתמודד עם זה. ממרום שנותיי, בהן מלחמת שחרור ורעב של מצור וצנע ומלחמת יום כיפורים ומה לא, דבר נורא שכזה, אפילו לא בחלומות הכי מסויטים לא העליתי בדעתי. אני לא חושב שמישהו במאה האחרונה חווה אי־פעם מגיפה. אומרים שיש מגיפת שפעת החזירים וכו' אז למדנו להתייחס לזה בשוויון נפש, אבל מגיפה מגיפה, כמו בימי הביניים, זה משהו שהיה בעבר הרחוק. חשבתי שבמאה שלנו, עם הרפואה המודרנית וההייטק שנכנס לכל ענייני המדע והרפואה, זה כבר לא קיים, זה איננו. והנה זה ישנו, חוזר במלוא כוחו, נגיף. זה טפיל, דרגה יותר נמוכה מחיידק, שעושה מכל העולם צחוק ומכניס את כל העולם למתח, משעבד עולם שלם, זה לא צחוק".

איך אתה מתמודד עם הקורונה?
"אומרים שצרת רבים חצי נחמה, אבל אוי לאותה נחמה. אנחנו חיים מהיום אל יום המחר בתקווה. אני מסוג האנשים שאם אני לא יודע מה יש מחרתיים, כבר אני לחוץ. יש לי לוח מסודר שבעזרתו אני יודע בדיוק מה אני אמור לעשות מחרתיים ובשבוע הבא. היום נכנסים כולנו ללוח שכולו ריק אחד גדול, וזה עצוב, אבל זה בשום אופן לא צריך לדכא, כי מה אנחנו שווים בלי תקווה ובלי המחשבה והביטחון שזה משהו שיחלוף? לכל דבר יש תאריך תפוגה. גם לקורונה הזאת עם הכתר המגעיל שלה יש תפוגה, וזה ייגמר ונחזור כולנו לימים רגילים וטובים ונזכור את הימים האלה, הלוואי שנזכור, הלוואי שנזכור בדיוק איך התנהגנו כולנו כאיש אחד, שחושב אחד על השני ביותר סולידריות, פניו של העולם הזה אחרות לגמרי, רק חבל שזה לא תמיד ככה. זה נותן לנו תמונת מצב שככה אנחנו צריכים להיראות כעם, כמו בימים כאלה, להיות ככה ולהתנהל ככה, אבל זה קורה לנו תמיד כשאנחנו מבוהלים, בשעת מלחמות ובשעת טראומה ותבהלה כזו גדולה".

אז כיצד נראה סדר היום שלך בימי קורונה?
"אני כותב לעצמי כל מיני דברים ורשימות. בקרוב אני כנראה חוזר לשדר בימי שישי את תוכניתי בגלי צה"ל ויעבירו לי לבית את המיקרופון כדי שאוכל לשדר. אבל באופן כללי היום הוא ארוך, יש שפע של זמן לעשות כלום. לדבר עם הנכדים דרך הזום או וואטסאפ".

אז גם יהורם גאון משתמש ב"זום"?
"בטח! כל הזמן אני מדבר עם ארבעה אנשים דרך הוואטסאפ ומישהו המליץ לי על ה'זום' ואמר שאפשר לדבר עם עוד אנשים, ותוך דקה הורדתי את זה ומאז אני משוחח עם אנשים מהארץ ומהעולם".

איך אתה מתאקלם בעידן הרשתות החברתיות?
"יצא לי לאחרונה אתר חדש שיש בו אוסף של כל דבר אפשרי בקשר לקריירה שלי. אני עוקב אחרי הפייסבוק, כותב בפייסבוק, מתעניין ומבין בכל הרשתות, אפילו באינסטגרם, למרות שבגילי אני לכאורה אמור לומר לך שאני לא מבין בזה. אבל אני כן עוקב אחרי כל הרשתות החברתיות וכן משתמש וכן יודע".

איך ייראה העולם אחרי שסיוט הקורונה ייגמר?
"העולם הנוכחי הוא אחר, אבל הוא אחר לרגע. מה זאת אומרת לרגע? כלומר הרגע היקומי הזה הוא עבורנו ארוך, אבל מבחינת הדורות הבאים זה יהיה רק רגע, ברגע שיחלוף רגע הסולידריות, אנחנו אומרים שנהיה שונים, אך הרשה לי לפקפק בזה, כי כמו שאני מכיר את המין האנושי, בשנייה שבה יודיעו שהקורונה מאחורינו, הכל יחזור לקדמותו. כי כאלה אנחנו, לא לומדים, לא מיישמים תחושות ולא מיישמים אמיתות מרגעי משבר אלא מעדיפים לשכוח אותם ולחזור להיות מי שאנחנו לכל אורך ימות השנה".

זה לא הגיל

בפברואר האחרון התבשר גאון על הבחירה בו כיקיר העיר ירושלים, העיר המזוהה עמו מכל, העיר שבה נולד, גדל והתחנך, שעליה שר לא מעט משיריו ("מעל פסגת הר הצופים", "אור וירושלים", "ציון תמתי" ו"בשערייך ירושלים") ועליה יצר וביים שלושה סרטי קולנוע ("אני ירושלמי", "מטולדו לירושלים" ו"כבר לא ירושלמי").

"ראש עיריית ירושלים הואיל לצלצל אליי ב־12 בלילה ולבשר לי על הבחירה בי כיקיר העיר ושמחתי והתרגשתי מאוד מאוד", מספר גאון.
ברשתות החברתיות הועברה ביקורת על כך שקיבלת את תואר יקיר העיר ירושלים, לאור היותך תושב רמת השרון.

"ירושלים זה לא מקום, ירושלים זה אופי. אם נולדת בירושלים, אז אתה ירושלמי לכל החיים. גם אם תעבור לגור בטימבוקטו. אבי, משה דוד גאון, היה בוגר המחזור הראשון של בית המדרש למורים העברי ועבד אחר כך בעיריית ירושלים, ואני גם עבדתי בעיריית ירושלים כחבר מועצת העיר ומחזיק תיק התרבות בה וביימתי וכתבתי שלושה סרטים על העיר והקדשתי לה אותם. העשייה שלי ברובה היא ירושלים. לקבל אות מהעיר ירושלים זה בשבילי משהו ייחודי ומשהו שסוגר את כל המעגלים של חיי".

חושב לחזור לגור בעיר מתישהו?
"כן! ללא ספק. יש לי דירה בעיר, עוד מעשר השנים שבהן עבדתי בעיריית ירושלים. בוודאי שאני אחזור לשם. לתמיד".

לאחרונה חגגת 80, איך אתה מסתגל לגיל?
"לא יודע, אני לא חש את זה. מהיכרותי הקרובה את סבי שגר בעיר העתיקה ואת אבי אחר כך, אני זוכר אותם כאנשים מאוד מבוגרים, שלא לומר זקנים, למרות שסבי נפטר בערך בגיל 70 ומשהו ואבי נפטר בגיל 69. כשהייתי מבקר את סבי בעיר העתיקה, ממעט הזיכרון שיש לי ממנו, הוא היה מאוד כפוף, היו לו משקפי סיפון שהעיניים גדלות בהן, הוא היה חסר שיניים והוא היה איש מאוד זקן, ועוד לא הגיע לגיל 80 וגם אבי נפטר כאדם מבוגר אבל לא זקן. זו הייתה תקופה אחרת והתנהלות אחרת של תוחלת חיים, של מערכות בריאות. נראה לי שכשמדברים על הגיל הזה, מדברים על מישהו אחר ולא עליי, כי באמת אני נהנה ומאושר ומוחמא מהעובדה הזאת שאני מופיע, ומופיע הרבה, והכל בסדר והכל כפי שהיה בשנים קודמות".

אז מה סוד הקסם שמשאיר אותך צעיר?
"מה שצריך לעשות זה פשוט לעשות וליצור ולחשוב מה הלאה. אז פתאום הגיל הוא רק משהו בתעודת הזהות שלך ולא בהכרח משהו שמכתיב לך דרכי התנהגות, כי מה שקורה הוא שמהמחמאות שאני לפעמים מקבל, כמו: 'וואי, איזה יופי שבגיל הזה אתה עוד מופיע', אני חושב פתאום שאולי באמת אני צריך ללכת כפוף ולהפסיק להופיע, אז מחמאות במעמד הזה זה לא הדבר הנכון לעשות. לא צריך להחמיא אלא צריך לקבל את זה כדבר שהוא מאוד מובן מאליו ונכון מאוד".

איך אתה שומר על הבריאות?
"אני הולך בכל בוקר כחמישה קילומטרים".

לאורך השיחה עמו אי אפשר שלא לשמוע את ההתרגשות העזה בקולו של גאון כשהוא מדבר על בית אביו בשכונת בית הכרם שבירושלים. "הבית הזה הוא הכל עבורי. אני הבית הזה", הוא מדגיש, "אני הולך אל הבית הזה, ממנו ואליו, כל ימיי. הבית הזה הוא אבי, הבית הזה הוא אמי, הבית הזה הוא תרבות לדינו, הבית הזה הוא המסורת, הבית הזה הוא החגים. בכל חג היה אושר ועושר תרבותי עצום. חבל לי על הילדים החדשים שנולדים ולא יודעים בדיוק מה זה פסח ומה זה חג השבועות ומה זה ט"ו בשבט. חגגנו כל חג כזה במיצוי מוחלט של הבנת החג ולמה הוא חג ולמה חוגגים אותו, ואם צריך פירות בט"ו בשבט ולשבת על הרצפה בתשעה באב. הילדים של היום מכירים את החגים אבל לא בצורה החווייתית האמיתית כפי שבעבר חווינו אותם. כל החוויות האלה נוצקו לתוך נשמתי כך שבסופו של דבר, סך הכל שלי זה הבית הזה שבירושלים".

מה הוריך חשבו על המקצוע שבחרת?
"ההורים לא כל כך רצו את זה, אבל בכללי, בית ספרדי שומר מסורת באותה תקופה ייעד לבניו ולילדיו מקצועות כמו עורך דין, מהנדס או רופא. לא זמר. זמר נתפס בזמנו כמקצוע קליל כזה, ואני מודה לאלוקים שהתעקשתי ומודה לאלוקים שבסופו של דבר ההורים שלי נכנעו לדעתי והסכימו לדעתי, כי הבינו שזה מה שאני רוצה ולא נלחמו בי".

הקסם של הלדינו

לטבילת האש בקריירה הענפה שלו זכה כשהתגייס בשנת 1957 ללהקת הנח"ל, המובילה שבלהקות הצבאיות דאז, שבה שירת לצד גברי בנאי, ישראל (פולי) פוליאקוב, עליזה רוזן ואחד, אריק אינשטיין. גאון התקבל ללהקה בעיקר כשחקן ופחות כזמר. "אריק קיבל לשיר את הסולו הראשון לשירם של יחיאל מוהר ויוחנן זראי - 'רוח סתיו' ואורי זוהר, במאי הלהקה באותה תקופה, ייעד לי לשיר משפט אחד: 'היי בובה מותק, בואי לרקוד'", הוא מספר. "שרתי את השורה הזו וכנראה שזה לא היה בדיוק כפי שאורי רצה שזה יושר, אז הוא אמר לי: 'תגיד את זה במקום לשיר, כדי שזה יהיה יותר דרמטי'. אז בשיר הראשון שקיבלתי תפקיד בו, אמרתי את הטקסט ולא שרתי אותו".

אז מתי הרגשת שיש בך פוטנציאל כזמר?
"למען האמת, היו שתי נשים שהאמינו בי: אחת מהן הייתה רמה סמסונוב, המורה שלי לפיתוח קול בכיתות א' ו־ב', שייעדה לי גדולות, אבל אי אפשר היה לדעת זאת כי כל הילדים בגיל הזה שרים יפה עד שמתחלף להם הקול. השנייה שנתנה בי את האמון הייתה נעמי פולני, שאמרה לי: 'אני חושבת שאתה צריך לשיר סולו ולא רק בקבוצה'. את זה אני לא אשכח לעולם. השאר זה היסטוריה".

עם שחרורו מלהקת הנח"ל פנה לקריירת משחק בתיאטרון הקאמרי ("כנרת, כנרת") והצטרף ללהקת התרנגולים בבימויה ובניהולה האומנותי של המנטורית שלו, נעמי פולני. גאון השתתף בתוכניתה הראשונה של הלהקה המצליחה וקולו בלט בשירים כמו "אין כמו יפו בלילות", "זאת מרחוב פנורמה", "ערב במסחה" ו"זמר אהבה לים".

בהמשך השתתף בהרכב ההצגה של מועדון "החמאם" ביפו - "שורש כל רע" - וזכה לסולו בשירים "הנשים" ו"דון פרנצ'סקו". ב־1964 חבר לחברו מלהקת הנח"ל, אריק איינשטיין ולבני אמדורסקי, ועמם הקים את שלישיית גשר הירקון, שנחשבת לאחד ההרכבים המשפיעים ופורצי הדרך בזמר העברי, כשקולו של גאון בלט בשירים כמו "איזה יום יפה", "אהבת פועלי הבניין", "כשאור דולק בחלונך", "סרנדה לך" ו"לילה בחוף אכזיב".

ב־1965 הוציא את תקליטון הסולו הראשון שלו - "קיץ אחד של כושר", ששיר הנושא מתוכו זכה להצלחה רבה, ובמקביל החל לעבוד יחד עם המוזיקאי שמעון כהן על אלבומו הראשון - "כל העיר מרכלת עלינו", ובעידודו של כהן החל לראשונה גם להקליט שירי לדינו במסגרת הקלטות בקול ישראל.

"לא הערכתי את הלדינו באותה תקופה כמו שהערכתי זאת אחרי כן", מודה גאון. "שמעון כהן, מוזיקאי נפלא ונהדר, פנה אליי יום אחד ואמר לי: 'בוא נקליט שירים כאלה שאתם שרים במשפחה מסביב לשולחן, כמו שאנשי הלדינו בני עדות המזרח שרים'. אני זוכר שאחזה בי בושה ומבוכה כזו של: 'מה, לשיר ולהקליט עם תזמורת את 'צור משלו אכלנו'?'. כל הארץ שרה אז שירים רוסיים ושירי תנועות נוער, ולבוא פתאום עם רומנסה ספרדית גרם לי להיות נבוך ולפחד מאיך שזה יתקבל".

ואיך זה התקבל?
"לתדהמתי, זה התקבל בצורה כל כך נפלאה ונהדרת, כי כנראה לרומנסות ולשירים האלה יש עוצמה אדירה, עוצמה שחצתה שנים כל כך רבות וצלחה דורות, ואם היא הצליחה לשרוד, זה אומר שהיא ערבה לכל אוזן. בהמשך כמובן גם הוצאתי תקליט משירי לדינו והשתתפתי במופע 'רומנסרו ספרדי', והלדינו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהקריירה שלי".

מה דעתך על מעמד הלדינו היום ביחס לשנים עברו?
"די לי שאני לא יכול לעבור הופעה מבלי שיצעקו לי לשיר לדינו, זה הסיפור כולו. קריאה אחת של מישהו מהקהל לבצע שיר לדינו כשאני מבצע איזו רומנסה וכל הקהל שר אותה, אז מה עוד יכולתי לבקש?".

להיות כוכב

בשנת 1966 זכה גאון לפריצת הדרך המשמעותית הראשונה בקריירת הסולו שלו כשנבחר לגלם את התפקיד הראשי במחזמר המצליח "קזבלן", שבהמשך הפך גם לסרט פולחן. "אני חושב שעד 'קזבלן' הייתי בעיקר בלהקות והרכבים ומ'קזבלן' הרגשתי בטוח מספיק לשיר בעצמי ולעשות תוכניות יחיד רבות ולביים בעצמי", הוא אומר. "אחרי 'קזבלן' בפירוש הרגשתי זאת. הצגה שמוצגת 606 פעמים נוסכת בך ביטחון ללא ספק. אם אחרי 600 הצגות אין לך ביטחון, אז לך הביתה".

בעקבות "קזבלן" החלה תופעת ההערצה כלפיך.
"כן. אני זוכר את המעמד שבו גיורא גודיק קיבל אותי להצגת 'קזבלן' אחרי שעשיתי את הבחינה והתקבלתי. כל צוות יוצרי ההצגה ישב בחצי הגורן באולם התיאטרון, והוא השאיר לי מקום באמצע וחיכיתי בחוץ. ואז קראו לי להיכנס ורציתי לשבת בפינה, מתוך יראת כבוד, אבל גודיק אמר לי לשבת במרכז, בדיוק בחצי הגורן, כאבן הראשה, ואז הוא אמר לי: 'אתה מקבל את התפקיד ותדע שאתה משנה את חייך באחת! אתה תלך ברחוב ואנשים יבקשו ממך חתימה!'. הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה זאת אומרת שאנשים יבקשו ממני חתימה. רק כשהטירוף הזה התחיל הבנתי. מצאתי את עצמי בסיטואציה כזו שנגיד כיתת בית ספר באה למולי ואני נכנס לתוך חצר עד שהם יעברו כדי שיניחו לי. רק אז התחלתי להבין את עוצמתה של ההערצה הזאת ולאט־לאט אתה מתחיל להתרגל לזה. אתה מקבל את זה כחלק מהתפקיד".

זה לא מציק לך לעתים?
"אי אפשר להתלונן. לפעמים זה מטריד ואתה רוצה את חייך הפרטיים ואינך רוצה שייכנסו לך לתוך הנשמה, אבל זה חלק מהמשחק. אוי ואבוי שיבוא היום שאני אעבור ברחוב ואיש לא יידע מי אני ואיש לא יכיר אותי. זה הרבה הרבה יותר חמור ומטריד ועצוב מן ה'הטרדה' הזו שהיא לכאורה 'הטרדה'. זה הסיפור כולו".

זוכר תגובה מרגשת שקיבלת לאחרונה מהקהל?
"לא זוכר ואם אני זוכר, אני לא כל כך אוהב לחלוק את הדברים האלה אלא אוהב לשמור אותם לעצמי, כי ברגע שאני שומר אותם לעצמי, אז הם שלי. ברגע שאני מוציא אותם החוצה, זה לפרסם משהו מאוד אישי וזה לא הדבר הנכון לעשותו לטעמי".

היום יש קהל צעיר שמגלה אותך מחדש בזכות הסדרה "סברי מרנן".
"נכון, מ'סברי מרנן' וגם מ'קרובים קרובים' שרץ בלופים תמיד. זו הרגשה נפלאה שהדור הזה זוכה להכיר אותי. זה נותן אורך רוח ואורך חיים רב מן הרגיל אצל אנשים שעיסוקם הוא המקצוע הזה. זה נותן ומעמיק, מרעיף עליך תוחלת חיים ארוכה מן הרגיל, וזה נפלא לחוש כך".

איך אתה מסביר את ההצלחה של הסדרה, שרצה כבר כמעט עשור?
"ב'סברי מרנן' יש צוות נפלא ונהדר של שחקנים, ויש כוח אחד שמניע את כל הסדרה הזו, והוא רובי דואניס, שזה איש שגם כותב, גם מביים, גם נמצא בחדר העריכה וגם לעתים, כשצריך, הוא משחק תפקיד מוסתר, כמו שהיצ'קוק היה עושה בסרטים שלו. עם כל הכבוד הענק שאני רוחש לכל האחרים, רובי הוא 'סברי מרנן'. אין אחד שצופה ב'סברי מרנן' ולא מוצא את עצמו בסדרה, באיזושהי צורה ובאיזשהו אופן. כל אחד יכול למצוא את השכן שלו, את חמותו, את אשתו, את בתו או סבתו או חברו בסדרה הזו, וההזדהות הזו של הצופה עם דמות שנמצאת בסדרה - זה מה שגורם להצלחתה לפי דעתי, ולכן סיימנו לאחרונה לצלם עונה שביעית ואין לזה תקדים, 280 פרקים".

עד כמה אתה רואה קווי דמיון בינך לבין הדמות של סילבן חסון (סאלי), שאתה מגלם בסדרה?
"פה ושם יש דברים שהם דומים ופה ושם לא. בסופו של דבר כולנו עושים הצגה. כולנו מציגים ונאמנים לטקסט שנכתב לנו. הטקסט הוא לא בהכרח אתה, אלא הדמות שאתה מגלם ושנבחרת עד כה שבע עונות לגלם אותה".

עשיתי הכל באהבה

מי שב־41 אלבומיו חתום על עשרות קלאסיקות נצחיות בזמר העברי, כיכב ב־15 סרטים עטורי שבחים והשתתף באין ספור תוכניות טלוויזיה והצגות תיאטרון, מסביר כי למרות הניסיון הרב ומעמדו המבוסס, עדיין מרגיש את הפרפרים בבטן לפני עלייתו לבמה.

"אני כל הזמן מתרגש", הוא מצהיר, "ואני מציע למי שלא מתרגש ועולה לבמה - שיחליף מקצוע מהר, כי במקצוע הזה, אם אתה עולה לבמה ואתה לא מתרגש ואתה לא מתוח ולחוץ, אז לא תצליח ליצור את החשמל בינך לבין הקהל. אתה חייב להיות מרוגש, אתה חייב לתת להתרגשות הזאת לפעול את פעולתה. אם אתה לא מתרגש ואתה עולה לבמה כאילו שאתה נכנסת למשרד, אז אתה לא במקצוע הנכון".
יש לך איזה טקס אישי קבוע לפני עלייה לבמה?
"לא, אני מברך את עצמי בלב ומאחל לעצמי בהצלחה רבה וזהו".

אילו הופעות מהרזומה העשיר שלך הכי חקוקות במוחך?
"יש כמה וכמה כאלה. ההופעה הראשונה שלי ב'קארנגי הול' בשנות ה־70 הייתה חגיגה ישראלית אדירה, וכבר בבוקר של אותו היום הגיעו הישראלים עם עיתוני ערב ישראליים ועם דגלים ועם פלאפלים. ההופעה בפני האפיפיור אצל נשיא המדינה, כששרתי לו את 'מעל פסגת הר הצופים' ושיר בלדינו שאומר 'אנחנו לא נזוז מפה'. בלדינו כי זו שפה שקרובה לשפה הלטינית שהוא מבין. ההופעה באוסלו בפני יצחק רבין ושמעון פרס וכמובן ההופעות הבלתי נשכחות במלחמות ישראל בפני חיילינו. אלו הופעות שאני לא אשכח לעולם".

לאחרונה, הקליט גאון מספר שירים חדשים, שהבולט בהם יצא לרגל יום הולדתו - "אם רק תסכימי", שכתבה עדית פאנק והלחין עידן רייכל, שיר שזכה לחיבוק בתחנות הרדיו השונות ובעצם מבטא את הלך הרוח של גאון כמי שדואג להתעדכן באופן מתמיד לצו השעה.

"בגלל שאני חלק מתעשיית המוזיקה אני עוקב אחרי כל השירים החדשים שיוצאים ואני חייב גם להכיר את כל הפלטפורמות", הוא אומר, "זה חלק בלתי נפרד מהעיסוק שלי".

ומה אתה חושב?
"ככל שנלך אחורה יותר, לדברים היה יותר תוקף, הייתה הקפדה על השפה העברית, על שירים שיש בהם איזשהו עומק ספרותי, על מנגינות מלודיות כאלה ואחרות מאשר היום. לפי דעתי היום שמים דגש על זה שזה יוקלט, יושר וייכנס לאוזן. הדורות הקודמים לא בדיוק חשבו על איך הלהיט הזה ייתקע לנו באוזן אלא חשבו על משהו תרבותי ואיכותי שצריך להוציא אותו. בזמנו משורר היה כותב שיר, אחר כך המוזיקאי היה כותב לו מנגינה ומעבד היה מעבד אותו, ותזמורת ענקית הייתה מקליטה אותו, וזה היה עולה לאוויר. היום יותר ויותר זה מתחיל עם מכונת תופים שבוחרת קצב מסוים ואחר כך שמים לזה גם מנגינה מסוימת שהיא מאוד כפופה ומכפיפה עצמה לקצב, ואז שמים מילים שאין להן מספיק מחויבות או רעיון גדול ומעלים ליו־טיוב".

יש אומנים שאתה אוהב במיוחד?
"זה מסוג השאלות שאני לא אוהב לענות עליהן, כי אני יכול לשכוח את X או Y. בוודאי שיש מלחינים או משוררים שאני אוהב על פני האחרים, שירים שאני אוהב שמוצלחים יותר מהאחרים, אבל זה כבר עניין של טעם אישי".

מה עם אלבום חדש?
"אין היום אלבומים כבר. עובדים היום רק על סינגלים. ברגע שיש רעיון טוב ומוזיקה טובה ומילים משמעותיות, אז אני עט על זה כמוצא שלל רב, אבל יש פחות ופחות הזדמנויות כאלה, יש פחות ופחות טקסטים ומנגינות כאלה אבל כשזה בא, אני נכנס לאולפן ויוצא עם זה".

אתה רומנטיקן כמו בשירים שלך?
"אני חושב שכן. אני לא יכול להוכיח לך עכשיו, אבל אני מאמין שאני בהחלט רומנטיקן. זה די הכתיב לי את שירי האהבה הרבים שאני שר. את הבחירה בשירים האלה ולא באחרים".

כמי שליווה ומלווה את התרבות הישראלית, מה השינוי העיקרי שאתה מרגיש שחל בנו כמדינה, כחברה וכתרבות?
"אני מאמין בעם ישראל ואני מאמין בחברה הישראלית בכל מאודי. אני מאמין שהיא חברה שצולחת משברים ואותו שסע ושקע שמדברים עליהם כל הזמן, אני חושב שהאנשים של הארץ הזו הם חזקים יותר מכל המצוקות ומכל המשברים. זה עם מיוחד במינו. לא עם רגיל. התופעה הזו של לחזור הנה אחרי 2,000 שנות גלות אל אותה שפה, אל אותם מקומות, אל אותם משעולים ואל אותן דרכים, זו תופעה שהיא כמעט שמיימית, ואנחנו צריכים לדעת להעריך אותה. היום מדברים על שסע ושקע ושהמערכת הזו התמוטטה והמערכת ההיא קרסה, אבל בסופו של דבר, ב־70 שנה נעשתה פה ארץ תפארת. ארצות אחרות צריכות לעבור כברת דרך של 200 או 300 שנה כדי להתחיל להתקרב אל מה שאנחנו הגענו ב־70 שנה, אז צריך להסתכל גם על יופיו וייחודו של העם הזה שאין כמותו".

לאורך השנים, בתוכניותיך ברדיו, לא חסכת מהמאזינים דעה פוליטית או חברתית. אתה לא חושש?
"לא. לא חושש בכלל. אם אני אירא להביע את דעתי, אז מה אני שווה? בוודאי שאני אביע אותה בכל מצב ובכל דרך. בקשר למה ששייך לשירה - אני לא זמר מחאה ולא מביע בשירים את דעותיי. מי שבא להופעות שלי רוצה לשמוע את 'עוד לא אהבתי די', את 'רוזה', את 'לא תנצחו אותי', את 'איתך ובלעדייך' ו'איפה את, אהובה?'. אז זה מה שאני משמיע להם. אבל במקומות אחרים, בפלטפורמות אחרות, אני מאוד רוצה להשמיע את דעתי. לעולם לא אשתמש בבמת הזמר שלי לצורך אחר, כי זה לא מה שאנשים רוצים לשמוע. רק דרך הרדיו והעיתון אני מביע את דעתי, ללא שום יראה. חשוב מאוד לומר דעה אישית".

במבט לאחור, יש בך איזו חרטה בהקשר להחלטות שעשית בקריירה?
"ממש לא, משום שכל הדברים שעשיתי באו מאהבה גדולה, וכשאתה עושה משהו מאהבה, אתה לא יכול להתחרט עליו, גם אם הוא לא צלח. הסיבה היא כי עשית אותו מאהבה. אם לא עשית דבר מאהבה, אז עדיף שלא תעשה אותו בכלל. אני לא זוכר משהו שעשיתי שלא מאהבה".

לסיום, יש פנטזיה או חלום שטרם הגשמת?
"לא, אין לי. ההסבר הוא שיש בלי סוף דברים שהייתי עושה ושהייתי רוצה לעשות גם מבחינת שירים, גם מבחינת סדרות וגם מבחינת סרט. אני מאוד רוצה ליצור ולעשות דברים חדשים ואני מלא בזה, ואני שמח שכך. עכשיו פתאום באה הקורונה ותקעה אותנו באמצע המרוץ, אבל כשכל זה ייגמר, בתקווה מהר, אמשיך לעשות, כי יש עוד המון דברים שאני רוצה לעשות ולהספיק".