לרגל יום הולדתו ה-49 וכמיטב המסורת שלו בחג הפסח, שחרר אמש הזמר אייל גולן את אלבומו החדש וה-23 במספר – "מכאן ועד הנצח", כשברקע נישואיו הטריים לדניאל גרינברג שחשפה לאחרונה בטן הריונית וחרושת שמועות על יחסים מתוחים עם בן טיפוחיו, איתי לוי.

דעתי על האלבום די חצויה: מחד גיסא, הוא כולל כמה פנינים יפות, מלוטשות ועשויות היטב התפורות בצורה מדודה לקולו החם והעוצמתי של גולן, עליו אין עוררין. מאידך גיסא, יש בו כמה שירים שנשמעים כמו חיקוי של שירים אחרים וניסיון להישמע מי שהוא לא באמת, כמו מאמץ להישאר רלוונטי ואקטואלי מוזיקלית שגורע יותר ממוסיף.

האלבום נפתח עם "אם רק היית יודעת", בלדה מצוינת, קליטה ונוגעת שיצרו אבי אוחיון ורותם כהן. בלדה רומנטית וסנטימנטלית שהכנות שבה מוציאה מגולן את המיטב.

השיר הבא, "שומרים אהבה", שיצרו דניאל חן ופיני נתניאל נשמע כמו חיקוי עלוב של "אחרי כל השנים" של עומר אדם, ללא מקוריות או עניין אלא מוצר שבלוני שמבוצע, הן מבחינת עיבוד והן מבחינת הביצוע, בצורה טכנית מדי. אותה תחושה עברה בי גם בשיר "עושה עם העיניים" שיצרו אבי אוחיון ודודי בר דוד שאמנם זוכה ללחן המשרת את המילים, אבל לא מתפתח לשום מקום ודי תקוע.

השיר "רכבת הרים" שיצרו מורן דוד ואבישי רם כולל אמנם טקסט טוב ומלנכולי, אבל הלחן שלו מרדים, משעמם, מייגע ולא סוחף את המאזין להמשיך לשמוע את כולו. גם הרומנטיקה שב"קרובה אליי" נטול מקוריות ונשמע כמו אינספור שירים אחרים שגולן הקליט ללא עניין מסוים. בקלות אפשר היה לוותר עליו.

השיר "אוסף עוד געגוע", שנוטה לכיוון הבלדה ויצא כסינגל ראשון מהאלבום, הוא בעצם אחד הטובים שבו ובכלל בקריירה העכשווית של גולן, שיר שיברון לב משכר חושים ומלודי למדי שכתב והלחין דוד ברין. כמו שיר זה, גם "מכאן ועד הנצח", שיר הנושא שליווה את חתונתם של גולן וגרינברג, לא נכתב מלכתחילה למטרת להיט, אבל ראוי להפוך לכזה בשל שק הסנטימנטים והרגש מלא הכוונות בו גולן מבצע אותו.

השיר "לעשות איתך שלום", אולי השיר הקצבי הבאמת ראוי מהז'אנר המקפיץ באלבום, מזכיר את גולן של להיטי החפלות הים תיכוניות שלו ומהווה מעין ממתק לאזניים.

ב"שבוי לאהבה" גולן נותן לנו טעימה משירי הדיכאון של שנות ה-90 ובעצם סביר להניח שיהפוך ללהיט בקרב קהל הקריוקי (ובצדק, הוא ראוי). ב"עומד כאן לבדי" שיצרו אדיר דנון ושי אלמגור, גולן מקדיש שיר לקדוש ברוך הוא, כחלק מגל שירי האמונה והדת ששוטפת את אמנינו.

השיר שהכי נגע בי באלבום אך גם הכי הרגיז אותי בשל הפספוס שבו הוא "חוזר הביתה", לא בגלל הלחן שלטעמי לא מספיק מדגיש את חשיבותן של המילים אלא בעיקר בגלל הטקסט שבו גולן שר לאמו ונזכר בסבו ובמשפחתו ובימי נעוריו, כאחד שלא שכח את השורשים. טקסט עוצמתי כזה היה ראוי ללחן הרבה יותר חזק ועוצמתי. לכן הוא די מתפספס פה באלבום.

הדובדבן שבקצפת הוא הדואט עם בת טיפוחיו, נסרין קדרי, בשיר "מכל האהבות הזמניות" שכולל מצד אחד לחן טוב אך השילוב ההרמוני בין השניים הוא יותר מדי גס וצורם באוזן מאשר נוגע, וביצוע "רך" יותר יכל להפוך את השיר ליותר מרגש.

לסיכום, אלבומו של גולן כולל לא מעט דברים טובים, שירים מעולים שנוגעים לכלל הקהל וממזגים בין קודש לחול, בין משפחה לחברים ובין רומנטיקה לכאב, אך יש בו גם כמה שירים שאפשר היה לוותר עליהם או לפחות להשקיע בהם יותר עבודה, ולשחרר תוצאה טובה וראויה, ובאלבום זה מתפספסים.