"ירושלים תמיד מעלה בי געגוע", אומרת הזמרת רוחמה רז, שזכתה לכינוי "הזמיר מירושלים" בזכות שירים כמו "לכל אחד ירושלים", "עיר ואם" ו"שלום ירושלים". "אני מתמלאת ערגה לנופים היפים של העיר שהכרתי, לקרבה, לאהבה ולאחדות בין השכנים והחברים. העיר היא נוף הילדות היפה שלי, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים".
את מרגישה שירושלים כיום שונה מהעיר שבה גדלת?
"בוודאי, מלבד העובדה שהבית של ההורים שלי כבר לא קיים, כיום העיר יותר עמוסה וצפופה, יש בה יותר מחלוקות, וזו כבר לא אותה עיר שנצרבה בזיכרוני ובדמיוני. אבל עדיין אני אוהבת אותה כמו שהיא, כי ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממני. בכל מופע שלי אני שרה את מיטב שירי ירושלים האהובים ומספרת סיפורים על הילדות והנעורים בעיר שעיצבה ועדיין מעצבת את אופיי וישותי".
רז (65) נולדה בשכונת קטמונים למשפחת זרגרי, משפחה ברוכת ילדים. "האווירה בבית הייתה חמה מאוד". ההורים שלה עלו מאיראן ודיברו ביניהם בארמית. "בבית הספר הממלכתי־דתי שבו למדתי, ידעתי לפרש יותר מכולם את רש"י, כי הייתי היחידה שידעה את השפה", היא אומרת בחיוך.
הבית שבו גדלה היה מאוד מוזיקלי, לדבריה. "כולם בבית שרו", היא אומרת. "אבא שלי שר זמירות שבת בקול הערב שלו, ותמיד היינו מצטרפים אליו, אני, אחיי ואחיותיי. שני דודים שלי מצד אמא היו חזנים בבית הכנסת. כילדה הייתי מאזינה למצעדי הפזמונים ברדיו וכותבת את מילות השירים במחברת".
החיזורים של הצבא
לטבילת האש שלה זכתה בגיל 11, כשהפכה לסולנית מקהלת בית הספר. "החלפתי את אחותי בתיה בתפקיד", היא אומרת ומספרת שבנעוריה המוקדמים הופיעה עם אחותה בצמד שנקרא "צמד בר", ראשי תיבות של שמותיהן, באירועים משפחתיים ובטקסים של בית הספר.
כבר באותה תקופה הרגשת שהשירה היא ייעוד עבורך?
"חד־משמעית כן. מוזיקה הייתה ועדיין היא כל החיים שלי".
ב־1967, שנה אחרי שעלתה לראשונה על הבמה, זכתה רז במקום הראשון בפסטיבל "כישרונות נוער בבירה", שנערך בבנייני האומה בירושלים. "שרתי שם את 'לך ירושלים' של רן אלירן", היא נזכרת. "הזכייה הייתה עבורי התרגשות גדולה".
הזכייה הסבה את תשומת לבם של הוריה לכישרון של הילדה. "כשהם ראו את הפוטנציאל שיש לי, הם עשו הכל כדי לשלוח אותי ללמוד פיתוח קול וגיטרה קלאסית", היא מספרת.
בתיכון למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים, ובמהלך הלימודים השתתפה בתוכנית הכישרונות הצעירים של רדיו קול ישראל, "תשואות ראשונות", ושרה שני שירים בשידור חי. "בין המאזינים לתוכנית היו אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי והמזכירה שלו, שנסעו במקרה ברכב באותו זמן", היא מספרת. "למחרת התוכנית קיבלתי טלפון מלשכתו. אמרו לי שאלוף הפיקוד רוצה אותי בלהקה הצבאית של הפיקוד, ושאלו אותי מתי אני אמורה להתגייס. הסברתי להם שאפילו לא קיבלתי צו ראשון".
כעבור שנתיים הגיעה רז לאודישנים ללהקות הצבאיות ובחרה לבצע מול השופטים את "מעבר להרים" של אילן ואילנית. "מיד התקבלתי", היא מספרת. "בדיעבד התברר לי שכבר באודישן ייעדו אותי כסולנית להקת פיקוד מרכז".
כשהתגייסה רז לצבא, הלהקה הצבאית הייתה בדיוק בין התוכניות, ולכן היא שובצה לתפקיד מזכירה. כעבור חודשיים פרצה מלחמת יום הכיפורים והחיילת הטרייה הצטרפה לצוות הווי פיקוד מרכז, שהופיע עם התוכנית "פרצופים צוחקים". "החלפתי את הסולנית אלה לזר שהשתחררה מהצבא", מסבירה רז. "כך יצא שהקלטתי את 'אי שם בבקעה', שהיה הלהיט של צוות ההווי והלהיט הראשון שלי במסגרת הלהקה הצבאית".
ב־1975 פנה אליה מוני אמריליו, המנהל המוזיקלי של צוות הווי חטיבת הצנחנים, והציע לה להצטרף ללהקה. "מוני אמר לי שהוא רוצה לשמוע את הזמרים והזמרות לפני שהוא מתחיל לעבוד איתם", משחזרת רז. "הגעתי לדירתו ברמת השרון ביום גשום ושרתי בפניו".
השירה של רז הותירה את חותמה על המלחין. "זמן קצר אחרי הפגישה שלנו הוא קיבל מוזה להלחין טקסט של לאה גולדברג, שישב אצלו כמה שנים", היא נזכרת. "הוא סיפר לי שלא הצליח להלחין אותו עד אז, ורק אחרי ששמע אותי ואת חבריי לצוות, באה לו המנגינה תוך דקות". השיר, "בארץ אהבתי השקד פורח", הוא עד היום אחד הלהיטים הגדולים של רז.
באותה תוכנית של צוות הווי חטיבת הצנחנים, שנקראה על שם אותו להיט, שימשה רז כסולנית. מלבד שיר הנושא המצליח, ביצעה גם את הלהיטים "צלילי גיטרה" "למה לא", "אגדת שלושה וארבעה", "כנפיים של צנחן" ו"לכל אחד ירושלים".
נהנית מההצלחה אז?
"בשכונה בירושלים היו גאים בי. כשהייתי חוזרת מהצבא לבית הוריי בשבתות, היו כולם מפרגנים לשירים שלי. אבל השירות הצבאי לא היה קל ונוצץ כמו שזה נראה. הופענו לפעמים שלוש פעמים בערב, ישנו בבסיסים שונים ברחבי הארץ בתנאים לא תנאים. זה היה מאוד אינטנסיבי, אבל הייתה תחושה של שליחות וכיף לשמח חיילים, בייחוד בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים".
כשהגיע זמנה להשתחרר משירות סדיר, קיבלה רז הצעה מפתה מהפיקוד: "ביקשו ממני לחתום קבע לשנה בצוות הווי פיקוד מרכז, ובתמורה להסכמתי חברת התקליטים CBS (כיום NMC) תפיק לי תקליט סולו".
זו הייתה הצעה חסרת תקדים.
"לא שמענו אז על סולנית של להקה צבאית שקיבלה הצעה להוציא אלבום סולו בזמן השירות", היא אומרת בחיוך. "למרות שאמרגנים כבר התחילו לחזר אחריי והציעו לי לחתום אצלם, הסכמתי להצעה של הצבא".
לחברת התקליטים הייתה בקשה אחת: "הם אמרו לי שרוחמה זרגרי הוא שם לא קליט וביקשו שאמצא שם במה אחר, אז החלפתי לרוחמה רז. שמרתי על שתי אותיות משם המשפחה המקורי שלי וקיבלתי את ברכת המשפחה לשינוי".
האלבום הראשון של רז, "עם רוחמה", יצא ב־1976. השתתפו חברי צוות הווי פיקוד המרכז: בני נדלר, צפריר קוחנובסקי, יוסי חכמון ושלמה (ג'ינג'י) גולדברג. מלבד הלהיט מצוות הווי חטיבת הצנחנים, נכללו בו גם השלאגרים "ההר הירוק תמיד", "ערב קיץ ויונים" ו"שיר ערש".
חלומות של אתמול
זמן קצר אחרי שחרורה מהצבא חתמה רז במשרדו של האמרגן שלמה צח ויצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. אבל היא לא הסתפקה בקריירה הבימתית ופנתה ללימודים במדרשה למורים למוזיקה ולמדה נגינה על פסנתר קלאסי במשך 12 שנה. "אני מאוד אוהבת ללמוד", היא מסבירה את המהלך, "לדעתי לימודים חשובים להתפתחות האישית של המוזיקאים. אני חושבת שזמר שלומד הוא יותר מעודכן".
רז לא נחה. היא המשיכה להקליט שירים ועבדה על אלבומה השני. ב־1977 היא זכתה במקום הראשון בפסטיבל הזמר עם השיר "רקפת", שיר הנושא מאלבומה השני שיצא באותה שנה וכלל את הלהיטים "בכרמי תימן" ו"פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי").
באותן שנים, כשאר האומנים המובילים בארץ, הופיעה בשלל הפסטיבלים: בפסטיבלי הזמר החסידיים שרה את "שמרה נפשי", "קומי אורי" (עם צבי בומס) ו"אשרי האיש". בפסטיבל שירי הילדים שרה את "יערית" ובפסטיבל הזמר המזרחי שרה את "תפילה".
את הלהיטים שלה היא לקחה איתה לסיבוב הופעות ברחבי העולם. ב־1979, במהלך אחת מהופעותיה בצרפת, פגשה במלחין יאיר קלינגר, שהתגורר באותה עת בפריז וניסה להשתלב בתעשיית המוזיקה שם.
"אחרי שהיה בהופעה שלי, יאיר סיפר לי שהתרגש לשמוע אותי ואמר שכשאני שרה עולים בו הגעגועים לארץ ישראל", היא מספרת. "הוא אמר שיש לו לחן שכתב לזמרת הצרפתייה ניקול ריו, אבל הוא חושב שהשיר יכול להתאים גם לגון קולי והציע שאקליט אותו בעברית. יאיר הזמין אותי אליו הביתה והשמיע לי את השיר תוך שהוא מנגן על הפסנתר. התאהבתי בשיר מיד. כשחזרתי לארץ נפגשתי עם רחל שפירא שכתבה טקסט בעברית ללחן".
השיר "חלומות", שנכלל באלבומה השלישי של רז, הפך למוכר בכל בית בישראל. שנים אחר כך חידש אותו אייל גולן, וגרם גם לבני הדור הצעיר להכיר את הלהיט הוותיק. "ידעתי בתוכי שזה שיר עם פוטנציאל אדיר, בדיוק כמו שהרגשתי זאת כששמעתי את 'בארץ אהבתי'", מספרת רז. "בשנים האחרונות אני מקבלת עליו יותר תמלוגים, מה שאומר שמשמיעים אותו יותר. במצעד ההשמעות ברדיו של שני העשורים האחרונים, השיר ממוקם במקום הרביעי - עד כדי כך הוא שרד את מבחן הזמן".
אמא בפול טיים
ב־1983 נישאה רז לחבר קיבוץ גלאון יגאל גוטסדינר ועזבה את עיר הולדתה לטובת החיים בקיבוץ וגידול שתי בנותיהם. "לא זנחתי את המוזיקה לגמרי, הופעתי והקלטתי שני אלבומים במהלך הזמן שהתגוררתי בקיבוץ", היא מספרת. "האטתי את הקריירה, כי רציתי לחוות את האמהות בפול טיים, אבל זה היה לי קשה".
למה?
"כי לא התחברתי לנושא הלינה המשותפת בקיבוץ. לא יכולתי להיות הרחק מהילדים, זה היה מאוד לא פשוט ולא טבעי בשבילי, לא כמו שאני חונכתי".
את מתחרטת שהורדת הילוך בקריירה?
"אין בי חרטות. אם הייתי ממשיכה לעבוד באותו היקף, חיי המשפחה היו נפגעים. ככה טוב לי. גידלתי בנות שיודעות להעריך את זה, וכשהן גדלו הן עודדו אותי להמשיך להקליט".
במהלך הקריירה שלה הוציאה רז תריסר אלבומים, מתוכם שני אלבומי אוסף. היא השתתפה בשלל פרויקטים מוזיקליים, ומקור הגאווה שלה, לדבריה, הוא האלבום "פיסת שמיים" שהקליטה ב־2007 ובו קאברים בעיבוד למקהלות. "עבדנו על האלבום המון", היא אומרת. "נוצר שילוב מוצלח בין מקהלות קלאסיות לקול שלי". האלבום זכה שנה לאחר צאתו בפרס אמ"י ע"ש אהוד מנור על תרומה לזמר העברי.
ביולי 1989 חוותה רז טרגדיה אישית כבדה. אחותה, מרים צרפי ז"ל, נרצחה בפיגוע החבלני בקו 405, כשמחבל דרדר לתהום את האוטובוס שבו נסעה. "זו הייתה מכה כבדה למשפחה. היו לה ילדים קטנים. ההורים שלי שבורים, ואני הייתי עצובה כל הזמן", היא מעידה. "באותה תקופה אחת מתושבות הקיבוץ הציעה לי לתרגל יוגה כדי לשפר את מצבי הנפשי, אבל זה לא התאים לי אז".
אחרי שנתיים, בדיוק ביום שבו עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר ברעננה, פגשה רז במקרה מורה ליוגה. "נזכרתי באותה אישה מהקיבוץ והחלטתי לנסות", היא נזכרת. "מאותו רגע היוגה הפכה להיות חלק מחיי ואיזנה אותי נפשית".
התרגול מהמזרח הפך להיות עבורה גם לשליחות, לאחר שהפכה למדריכת יוגה ומטפלת בשיטת היוגה־תרפיה. "בשנים האחרונות עסקתי ביוגה־תרפיה בהתנדבות אצל משפחות שכולות, הבנתי את כאבן, וזה היה גם סוג של טיפול עבורי", היא אומרת.
עד שבאה הקורונה
לפני כשלוש שנים ראתה רז את חייה משתנים מן הקצה אל הקצה לאחר שהתבשרה כי נמצא גידול סרטני בגזע המוח שלה. הרופאים המליצו להסיר את הגידול בניתוח, אותו ניתוח שכמה שנים קודם לכן הוביל למותו של אביה. "זה היה נורא מפחיד", היא אומרת. "לא הייתי כל כך חזקה בתקופה הזו, בייחוד כשידעתי איך ניתוח שגרתי באותו אזור הוביל לפטירתו של אבי. אבל קיוויתי לטוב ורציתי להבריא, למרות שלא ידעתי מה יהיה".
איך גילית שאת חולה?
"אני מאלה שאף פעם לא חלו בשפעת, ופתאום אחרי 60 שנה שאני בריאה, הרגשתי עייפה יותר מהרגיל וחסרת תיאבון. חשתי לא מעט סחרחורות. הלכתי לרופא והוא חשב שאולי זה משהו נפשי, דיכאון. הסברתי לו שיש לי חיים נהדרים ומאושרים ואין סיבה לכך, אבל דבריו השפיעו עליי. לאחר שהרגשתי שאני לא יכולה לתרגל יוגה ולעשות דברים שאני אוהבת, לקחתי את הכדורים נוגדי הדיכאון שהרופא רשם לי. כשזה לא עזר, הפסקתי ליטול אותם. כשהתחילו לי בעיות בעיניים והתחלתי לראות ראייה כפולה, כבר הבנתי שמדובר במשהו רציני. הפעם רופא שהגעתי אליו כבר שלח אותי לצילומי MRI וCT־ וראו שיש לי גידול סרטני בגזע המוח".
חשבת אז שאולי לאחר הניתוח לא תוכלי לשיר יותר?
"באותה תקופה לא הופעתי ולא שרתי בגלל שלא הרגשתי טוב, אבל זה לא היה חשוב לי. מה שרציתי הוא להיות בריאה בשביל המשפחה שלי ובשביל עצמי".
אחרי ניתוח ארוך ו־33 טיפולים כימותרפיים הגיעה רז לשיקום בבית לוינשטיין. "התפקוד העצבי שלי נפגע", היא מתארת. "לא יכולתי להתלבש או להתקלח לבד, אז בבית לוינשטיין למדתי מחדש את התנועות הבסיסיות. הייתי ממושמעת ועשיתי את כל מה שהמטפלים אמרו לי, ואף יותר מכך, לא ריחמתי על עצמי. רציתי להיות אמא כמו קודם - מלאת חיים ואנרגטית".
כעבור שיקום של כשנתיים, חזרה רז לשגרת יומה. "כיום כל הבדיקות בסדר, בלי עין הרע", היא מרגיעה. "לשמחתי, הגידול היה במצב שאפשר להוציאו בזמן. חזרתי לשיר, להופיע ואפילו לעשות יוגה".
שמונה שנים חלפו מאז שהוצאת אלבום חדש. את חושבת על האלבום הבא?
"אני ממש רוצה להקליט שירים חדשים. בימים אלה אני במשא ומתן עם רחל שפירא, ומחכה שהיא תכתוב לי שירים חדשים".
הרדיו ישמיע אותם?
"אני אשלח את השירים לרדיו, כי זה נורא חשוב לי. לזמר חשוב שישמיעו את שיריו ויכירו את העשייה שלו".
שפירא היא שותפתה של רז לבמות. זה כ־15 שנה הן מופיעות במופע "כמו צמח בר", שבו שפירא משוחחת על יצירתה ומציגה את שיריה, המושרים בקולה של רז.
לפני כחמישה חודשים היא העלתה עם ללי שמר, בתה של נעמי שמר, מופע חדש בשם "על כל אלה", המבוסס על שירי המשוררת והמלחינה המיתולוגית. "כל כך כיף לי להופיע ולשיר את השירים האלה, זה משמח אותי", היא אומרת ומוסיפה שהוסיפה ללו"ז שלה גם לימוד פיתוח קול והנחיית ערבים מוזיקליים. "זו התנסות חדשה עבורי. הייתי מאוד עסוקה עד שהקורונה באה ועצרה את הכל. לפחות 20 מופעים התבטלו לי".
איך התמודדת עם זה?
"זה לא פשוט עבורי, כי הבמה וההופעות הן תרופה עבורי. פתאום התפנה לי זמן לעשות דברים בבית שבגלל עומס העבודה לא הספקתי לעשות. גם בישלתי, ראיתי טלוויזיה ונולדה לי נכדה חדשה - עמליה".
מזל טוב.
"תודה רבה. לא ראיתי אותה כשהיא נולדה בגלל ההגבלות, ורק לאחרונה התאפשר לי לראות אותה. חיבקתי אותה וזה היה מרגש".
את מרגישה שמשרד התרבות פעל היטב בנושא הדאגה לאומנים בימי קורונה?
"אי אפשר להגיד שלא, כי הם יזמו את 'ישראל מחוברת', פרויקט של מופעי תרבות ברשת שגם אני השתתפתי בו. אבל אני מצפה שייתנו עוד יחס ועוד עזרה וייתנו לאומנים ותיקים במה להופיע, כי יש קהל שצמא לשמוע אותנו".
אילו אומנים עכשוויים את אוהבת לשמוע?
"אני אוהבת זמרים בסגנון של עידן רייכל, הראל סקעת ומשה פרץ וזמרות כמו מירי מסיקה ומארינה מקסימיליאן, שיש להן נוכחות עצומה. עדי לאון, שאמר שאין לנו זמרות טובות, צריך להתנצל בפני כולן. זו הייתה התבטאות מיותרת ולא במקום בכלל. יש כישרונות גדולים בארץ. הייתי שמחה לשתף פעולה עם מישהו מהם. אולי זה עוד יתגשם".